על צביעות המחנה: כמה קל הוא השינוי

אפשר למדוד בשעות את הזמן שעבר בין הבחירות שבהן כיכב קמפיין "ברית המשרתים" להשלכתו המוחלטת לפח האשפה ולנכונות מפלגות "השינוי" להתמסר לחרדים ולתת להם את כל רצונם.

הבוחר הישראלי שבע הפרות הבטחות, כגון של בגין שהתנגד לנסיגה מסיני, רבין שהתנגד למו"מ עם אש"ף ולמסירת הגולן, נתניהו ולחיצת היד לערפאת, מסירת חברון ועוד 13% מיו"ש לרש"פ, שרון והנסיגה מעזה, שוב נתניהו עם נאום בר-אילן ועוד עשרות בלופים, ובנט שהפר הבטחה בכתב שלא לחבור ללפיד.

אבל הפעם נטש מחנה שלם את הדגל שאותו הניף בעשור האחרון של "שוויון בנטל", "נשיאת האלונקה", "ברית המשרתים". כמה שעות אחרי בחירות מאכזבות ו"פוף": הפוליטיקאים שבנו עליו קריירות - מחובקים עם גולדקנופף. בכך הם לא רק השליכו לכל הרוחות את בוחריהם, אלא גם את אנשי המילואים ומשפחותיהם שהשתכנעו מלהט המסרים. מעולם לא היה כזה מרחק בין תום הלב של אנשים שהצביעו עבור סוגיה כל כך מעיקה לציניות המשפילה של פוליטיקאים שהפסיקו לספור אותם אחרי שקיבלו את קולם. והם אפילו לא ניסו למשוך זמן ולהעמיד פנים כאילו הם מנסים. במבחן התוצאה הם עצמם מעולם לא התכוונו לטענות נוסח "חיילים מתים בגלל ההשתמטות". עד כמה אפשר להוריד את הפרלמנט לאשפתות ולחסל את שאריות האמון של הציבור להבטחות מצד מחנה ה"ישר!" וה"ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה"?

זוהי גם קבורת הניסיון לצרף את האוטונומיה החרדית לחברה הישראלית. מתווה ביסמוט, שכלל גיוס אלפי חרדים, היה מבוסס על פטיש מימין וסדן משמאל, שביחד יצרו מצב שהיה אמור להוביל לגיוס חסר תקדים של אלפים, בהתחשב בכך שלא ניתן לגייס את כולם מיד. זה עשוי היה להיות פתח ללגיטימציה חרדית לשאת בנטל הביטחוני ולהוביל להעמקת ההשתלבות והתרומה. כעת, אפילו אם העסקה עם גוש "השינוי" לא תתממש, הקמפיין הזה כבר מת, ואיתו התקווה לצרף את החרדים למאמץ הלאומי. עסקני ורבני החרדים כבר ניצחו.

כחלק בלתי נפרד מההתכחשות עזת המצח, ברור לחלוטין למבטיחים ולמקבלי ההבטחה שהפעם מערכת המשפט לא תהווה מכשול. מפלגות הקואליציה היוצאת הקפידו להתנות כל הבטחה ב"אם בג"ץ יאשר", בסגנון "אם ירצה השם" של אדם דתי. האם חלק מה"שינוי" הוא שהפעם היועמ"שית ובג"ץ לא יפריעו למתווה אי-גיוס מרחיק לכת בהרבה מכאלו שהם פסלו שוב ושוב לממשלות ימין?

קמפיין המרמה של גיוס החרדים מזכיר מאוד את קמפיין החטופים של אותו מחנה ואותה תקשורת לאורך המלחמה, שבו דחקו בממשלה לחתום על "עסקה בכל מחיר". המחיר שהציב חמאס כלל נסיגה לגבול הקודם והחזרת מחבלי החמאס אל מול יישובי העוטף, שחרור כל המחבלים, כולל הנוח'בה, נסיגה מפילדלפי, שיקום עזה, והכל נעול בהחלטת מועצת הביטחון שלא לחדש את הלחימה, כלומר כניעה מוחלטת תמורת שחרור החטופים שעלול היה להימשך שנים. העומדים מאחורי קמפיין החטופים ידעו היטב שהם דוחפים לתבוסה ישראלית, על חשבון החטופים הנוכחיים ובייחוד העתידיים, כי לחצי כניעה מבפנים מעודדים את האויב להקשיח עמדות ולהמשיך לחטוף. אבל כמו בתעמולת "ברית המשרתים" היעד היה הפלת הממשלה בכל מחיר. עמידת הממשלה בלחץ וההתקדמות וההרס השיטתיים בעזה הם שהפכו את החטופים מבחינת החמאס מנכס לנטל והובילו לשחרורם. יש לקוות שבכך תם הסיוע העקיף של גוש "השינוי" לאינטרסים של החמאס ואין להם בשרוול עוד רעיונות לשיתופי פעולה עם האחים המוסלמים.