לאחוז בדמיון כמו בחבל שנזרק כששוקעים בחול טובעני

על מה הבחירות האלה? על פני השטח, על האחריות על 7 באוקטובר ועל דמותה של ישראל. ובעומק, הן מאבק על היכולת לדמיין עתיד טוב יותר, דרמטית | הטור המלא - היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"

תגיות

92.5 שעות לפתיחת הקלפיות, ואיש לא מדבר על הטראומה. לא באמת. הפוליטיקה שלנו חדה כמו סכין יפנית: חותכת וחודרת. השאלה בה איננה מי מבין את הציבור ומבטא את כאבו, אלא מי מחטיף חזק יותר. אין ציפייה שהמועמדים ידברו על רוח, ואין להם רצון. לרובם גם אין יכולת.

ישראל היא מדינה בפוסט־טראומה עמוקה. לא רק התקפת 7 באוקטובר, אלא התמונות והסרטונים. הפלשבקים שנצרבו לתודעה קולקטיבית וממשיכים להדהד: טנדרים לבנים בכיכר בשדרות, משפחת ביבס נלקחת אל השבי, שני ילדים שאביהם נרצח מול הרוצח ששותה קוקה קולה, קשישים חטופים ושישה צעירים שנמצאים רצוחים במנהרה ברפיח. ואז: מלחמה. לילות בלי שינה למאות אלפים. פצועים בעשרות אלפים, עם צלקות פיזיות ואחרות. אבות שלא נמצאים בבית. התקפות טילים וילדים בממ"ד. ממשלה לא מתפקדת, אצה אל המדון, משתבחת בריב ומתבוססת בחומצתה.

אדם מנוסה, שמבין בפוסט־טראומה, שוחח איתי השבוע על המשמעות. המוח מוצף כל העת בדימויי סכנה. יש לתודעה שלנו קושי לתייק את האירועים הנוראים שקרו בתור "עבר"; החשיבה והרגש נחטפים על ידי פלשבקים, סיוטים, טורדנות. המנגנונים הפנימיים שאחראים על חלומות בהקיץ, סימולציות של עתיד כלשהו - נפגעים מאוד. למתמודדי פוסט־טראומה יש קושי לדמיין עתיד טוב יותר. הגמישות הקוגניטיבית נפצעת. כדי לגונן מהכאב, מתפתחת קהות חושים; היא מקשה על פנטזיות ועל חיוביות.

מושג המפתח הוא פגיעה בדמיון. אם העבר כה מאיים, פצוע ופוצע, המוח מסכל את היכולת לחשוב קדימה. יצירתיות דורשת דמיון, אבל היא סוג של לוקסוס כאשר התודעה שלנו במצב הישרדותי; המוח מכוון לנוקשות בטוחה לכאורה. אבל זו יכולה להיות מסוכנת מאוד.

אני מניח שהדברים האלה נשמעים מוכרים; זה המצב הישראלי. הציבורי והפרטי. תוסיפו לו מנהיגות שממשיכה לתדלק את תחושת האיום וחוסר הביטחון; שמפזרת איומים ואזהרות בלי סוף, ותקבלו מתכון להחמרת הפוסט־טראומה. זו מנהיגות פוליטית שלא רוצה לומר "אתם בידיים טובות"; כי היא יודעת שנכשלה כישלון כה מוחלט, שנטיעת תחושת ביטחון תתפרש כהיבריס פתטי. שימו לב מה עושה נתניהו: הוא מדבר על ריסוק האויבים, אבל מבטיח בעיקר סופר ספרטה. לא שלום, לא שלווה. ולא רק הוא; קצינים בצה"ל, בכירים, הסבירו לי שמעתה הנורמליות היא מלחמה, יוצאי הדופן יהיו פסקי הזמן. הביטחון איננו היעדר המלחמה אלא ההפך - חרב שלופה, מתנופפת ומוכתמת בדם. אם ישראל הורגת היא בטוחה. אם תפסיק, היא בסכנה.

וקשה לדמיין. ישראלים איבדו את היכולת לדמיין דברים פשוטים: משטרה שמתפקדת, חוק ודין שתקפים על כולם, בתי ספר טובים מספיק, שרים לא חדלי אישים. זה לא רק ההתרגלות אל הממשל הרע, אלא הפלשבקים מהמלחמה שדוחפים אותנו לבור השחור והנוקשה של מה שהיה. ראשנו שותה את המים המאררים של כישלונותינו. אם מישהו מעז לדמיין מציאות טובה בהרבה, הוא לוקה באשליות; והפוסט־טראומה מלמדת אותנו שזה בהכרח עוד 7 באוקטובר.

קשה לדמיין. ישראלים איבדו את היכולת לדמיין דברים פשוטים: משטרה שמתפקדת, חוק ודין שתקפים על כולם, בתי ספר טובים מספיק, שרים לא חדלי אישים. זה לא רק ההתרגלות אל הממשל הרע, אלא הפלשבקים מהמלחמה שדוחפים אותנו לבור השחור והנוקשה של מה שהיה

קשה לדמיין. לדוגמה, איך ישראל תיבנה מחדש, בנפשה, וגם פרקטית - בצפון ובדרום. איך תפחת הטינה בינינו והחברה לא תתפרק. איך מערכת החינוך תירפא. איך נגיע להסדרים כלשהם בעזה, בלבנון וסוריה שיממשו את הישגי צה"ל ויבטיחו ביטחון בלי מלחמה נצחית. כיצד ישראל תמנע את המשך קריסתה בדעת הקהל בארה"ב ובעולם. איך נחיה בכלל לצד עזה ותושביה אחרי המלחמה.

בפוליטיקה יש הרבה דברים נוראים, ויש דבר אחד נפלא: שינוי הוא אפשרי. שימוש אפקטיבי בעוצמה פוליטית יכול להפוך את המדינה, ואת העולם. בבוקר קמים אל עולם מחולק בין שתי אימפריות, ובאותו ערב קורסת חומת ברלין. יום אחד חוששים מהשמדה, ויום לאחר מכן צה"ל דוהר לגדול בניצחונותיו. כהרף עין, אומרת רייצ'ל גולדברג־פולין.

על מה הבחירות האלה? על פני השטח, על האחריות על 7 באוקטובר ועל דמותה של ישראל. ובעומק, הן מאבק על היכולת לדמיין עתיד טוב יותר, דרמטית. לא פנטזיה, אלא תמונה מדויקת של מה שאפשר לבנות, והאמון שאפשר לבנות אותה. במאי 1977 הלכו ישראלים לקלפי, עדיין בצל מלחמת יום הכיפורים. בנובמבר אותה שנה נחת נשיא מצרים אנואר סאדאת בלוד. בסיפור יוצא הדופן של מדינת ישראל, הדבר הריאליסטי ביותר הוא לאחוז בדמיון. לאחוז בו כמו בחבל שנזרק אליך כשאתה ואהוביך שוקעים בחול טובעני. ואז למשוך. למשוך בכל הכוח, למשוך כאילו זו ההזדמנות האחרונה להיחלץ.

אז כל זה, ביום שלישי.

הטור המלא של נדב איל - במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" וב"ידיעות+"