"שכבתי חולה בהוסטל בהודו ואמרתי לאלוהים: 'תגאל אותי'"

עדן סבן לא ציפתה שההדחה מ"רוקדים עם כוכבים" תטלטל אותה עד כדי כך שתסחוב אותה גם שנה וחצי אחר כך. אחרי קריירה עמוסה בהופעות בטלוויזיה, אינספור עבודות דוגמנות ואפילו פסטיגל - היא פינתה חצי שנה מהחיים לטובת התוכנית - ואז מצאה את עצמה מודחת שנייה. "זאת הייתה הפגיעה הכי קשה באגו שספגתי בחיים", היא אומרת בריאיון למגזין סופ"ש של ynet. "במשך חודשיים אכלתי את הראש. מבחינה פיזית ומבחינת יכולת - אני שם. מבחינת פוטנציאל - הכול שם. אז למה לא? הייתי במקום נמוך".

מה זה אומר מקום נמוך? "אני לא בן אדם של דיכאונות, אני בן אדם מאוד אופטימי במהות. היה לי חוסר ביטחון עצמי וחוסר הערכה כלפי עצמי. מאוד זלזלתי בעצמי. לתוכנית הזאת לא נכנסתי כדי להיות רקדנית, וזה די טריקי, כי בסוף את מגיעה ככוכבת שעברה כברת דרך, ושם את הופכת לכלום. אין לך ברירה אלא לתת את ה-200 אחוז שלך, את מתחייבת לזה נפשית ופיזית. את מרגישה שהעצמות שלך נבנות מחדש, וברגע אחד הרגשתי שלקחו לי את ההזדמנות הזאת, של להמשיך להוכיח את עצמי, וזאת הייתה התאוששות לא פשוטה".

מה זה אומר? "תחשוב שאתה משריין לעצמך את הלו"ז לחצי שנה, לא לוקח אודישנים לא עושה פרויקטים - ואז אתה מודח אחרי חודשיים. הרגשתי שאני יכולה לתת עוד מלא ולא נתנו לי את ההזדמנות הזאת וזה שלח אותי לשאול שאלות".

כשאת חצי-חצי - עבור הלבנים את שחורה מדי, ועבור השחורים את לבנה מדי. את תמיד נמצאת בסימן שאלה, של איפה המקום שלי

מה הבנת מהן? "הבנתי שכנראה אני לא נמצאת במקום שאני צריכה להיות בו, והנוקאאוט הזה היה כל כך חריף וכל כך חזק. אמרתי, 'רגע, בואי תסתכלי על התמונה הגדולה'. הסתכלתי על עשר השנים האחרונות והרגשתי שאני במקום פאסיבי מאוד בחיים שלי. בכלל, אני חושבת ששחקנים נמצאים במקום מאוד פאסיבי. אנחנו משקיעים כסף וזמן, עושים אודישנים, ובסוף יושבים במושב האחורי של הרכב ומחכים שיגידו לנו אם אנחנו מתאימים. בדיעבד, ההדחה מ'רוקדים' הייתה קריאת השכמה. אמרתי לעצמי שאני מתחילה לספר את הסיפור שלי ואף אחד לא יספר אותו בשבילי".

מה זה אומר בפועל? "אני כותבת סדרה על החיים שלי ושל אמא שלי. אני חצי-חצי, וזה מקום שיותר קשה להתמודד איתו מבחינת גזענות. אם יש גזענות נגד שחורים - יש את האחדות שלהם. כשאת חצי-חצי - עבור הלבנים את שחורה מדי, ועבור השחורים את לבנה מדי. את תמיד נמצאת בסימן שאלה, של איפה המקום שלי".

מבחינת סבן, הסדרה היא גם ניסיון לקחת את אותה תחושה שהיא מכירה מהחיים ולהפוך אותה לסיפור שהיא שולטת בו בעצמה. "בארץ המקום הזה פחות מדובר, ואני רוצה להביא לשיח את ההתמודדות של אישה שחורה בעולם לבן. גם אמא שלי הייתה דוגמנית, והיא הייתה בין האתיופיות הראשונות שפרצו את גבולות העדה. בכלל, הסדרה גם תביא סיפור על אמא ובת שגדלו ביחד. אני רוצה לכתוב את זה ולשחק את זה. משחק זה הבית שלי, שם אני מרגישה הכי בנוח והכי פתוח. אני רוצה לעשות דברים ותפקידים שייגעו בקישקע. אני רוצה לכבוש את העולם".

הדרך של סבן בת ה-30 לכבוש את העולם התחילה לפני כעשור, כשנכנסה ל"האח הגדול" בתור אנונימית ויצאה ממנו אישה מפורסמת. משם הגיעו כאמור גם עבודות הדוגמנות, תפקידי המשחק, הפסטיגל, סדרת הדרמה "אינדל" ב-HOT וגם "בית דוד" של אמזון פריים, שבה שיחקה לצד איילת זורר. במשך שנים, היא מספרת, עברה כמעט ברצף מפרויקט לפרויקט - עד שבשלב מסוים הרגישה שהיא צריכה לעצור ולבדוק מי היא גם בלי התפקיד הבא.

אחת העצירות המשמעותיות האלה הגיעה כשהחליטה, בפעם הראשונה בחייה, לטוס לבד. סבן תכננה להיעלם לשלושה חודשים בהודו, בלי עבודה ובלי מחויבויות, אבל שבוע לפני הטיסה קיבלה שיחה מהפסטיגל ונאלצה לקצר את המסע לחודש. "שאלתי את עצמי מה אני יכולה להעניק לעצמי השנה שעוד לא הענקתי", היא נזכרת. "אמרתי לסוכנות שאני לא רוצה לקבל שום עבודה. רציתי זמן לעצמי".

אלא שכמעט מיד אחרי שהמסע התחיל, הגיע גם המשבר. "הגעתי באווירה של 'אני חווה הכול. אני רוצה לאכול הכול' - ממש בתשוקה מטורפת - ויומיים אחרי שהתחלתי חטפתי קלקול קיבה חמור. זה היה נורא ואיום, ואני כל כך דבקתי בזה שאני רוצה לחוות את הטיול הזה, כי היה לי חזון שאני עושה טיול של מוצ'ילה ואוטובוסים. רציתי לחוות את הכי הארדקור שיש. וככה, עם קלקול קיבה, עליתי לאוטובוס של שבע שעות".

איך שורדים את הדבר הזה? "דיברתי עם אלוהים במשך שעות, אמרתי לו 'תגאל אותי'. זה היה שבוע קשה מאוד. הייתי בהוסטל ולאף אחד לא היה אכפת ממני, זאת הייתה תחושת בדידות וחוסר אונים, עד שהתקשרתי לבית חב"ד והם באו לקחו אותי מההוסטל וטיפלו בי. הם היו שם בשבילי, נתנו לי מיטה וישנתי עם מישהי בחדר. שבוע שלם לא זזתי מהמיטה. זאת הייתה אחת החוויות הקשות והמטלטלות".

דווקא מתוך תחושת חוסר האונים הזאת, סבן מספרת שהיא חזרה לישראל עם משהו אחר. "הודו הקסימה אותי. חוויתי שם הרבה התמודדויות עם עצמי, עם המקומות שאני מגיעה מהם, עם הבית ועם דברים שאני רוצה לעצמי. אמרתי לעצמי שבא לי להיות צינור ולהעביר את מה שחוויתי שם לאנשים הקרובים אליי".

יש סטיגמה מאוד חזקה על הפסטיבלים של הטראנס, אבל בחו"ל נחשפתי לעולם הרבה יותר רחב ומאפשר. אתה רואה שם הכול מהכול, אפילו הורים עם ילדים, תינוקות עם אוזניות עליהם, וזה מרחיב לי את הלב

בהתחלה, היא מודה, עוד היססה. זמן קצר לאחר שחזרה פרצה המלחמה, והיא תהתה אם זה הזמן לעסוק בהתפתחות אישית ובמרחבים מהסוג שדמיינה. כעבור כמה חודשים היא התחילה, אבל הסתפקה בחברות הקרובות. מאז, אותו מסע הפך בהדרגה גם לחלק מהעשייה המקצועית שלה. היא מעבירה הרצאות לילדים ולבני נוער בנושא שייכות, בונה קהילה של נשים ועובדת על סדנאות וריטריטים שעוסקים בחיבור של נשים לעצמן, לגוף שלהן, לקול ולביטוי שלהן. "אני ממש מפתחת את העסק שלי", היא אומרת, ומסמנת כבר את היעד הבא: "בעזרת השם, בעתיד גם פסטיבל".

בינתיים, סבן מצאה את עצמה הקיץ בדרך לפסטיבל אחר - בספרד, יחד עם בן זוגה, אסף, וקבוצה של חברים. הם תכננו להגיע לפסטיבל טראנס שנערך סביב ליקוי החמה. אלא ששבועיים לפני האירוע, הוא בוטל. "רוב הליינאפ היה של די-ג'יים ישראליים והיה בלגן ברשתות החברתיות, אז אנטישמים חארות ביטלו אותו".

מה עשיתם? "היינו צריכים לאלתר ולהביא הרבה גמישות מחשבתית, כי היינו קבוצה של עשרה חברים. האמת? וואלה, הכול הסתדר לטובה והיה מדויק. עשינו מיני-פסטיבל לשני לילות: חגגנו באתר קמפינג שהחבר'ה הישראלים הם הבעלים שלו ושינו את השם שלו לנובה. זה הרגיש מאוד מאוד חזק שאנחנו שם רוקדים בכל זאת, והיה ממש מרגש".

החוויה הזאת גם חיזקה אצלה את הקשר לעולם הטראנס. "יש סטיגמה מאוד חזקה על הפסטיבלים האלה, אבל בחו"ל נחשפתי לעולם הרבה יותר רחב ומאפשר. אתה רואה שם הכול מהכול, אפילו הורים עם ילדים, תינוקות עם אוזניות עליהם, וזה מרחיב לי את הלב".

היה לי תפקיד מרגש עכשיו, כשצילמתי סרט למגזר החרדי. זה הפתיע אותי כי אני בדרך כלל לא מקבלת אודישנים כאלה, וכשקיבלתי אותו זה היה קטע. התקשרתי לסוכנת שלי, 'את רוצה לבזבז לי את הזמן והכסף? מה הקשר, אני, כהת עור למגזר החרדי?'. והתקבלתי! זאת הייתה חוויה מדהימה

היית לוקחת את הילד שלך לפסטיבל טראנס? "כן, אני ארצה. בשנים האחרונות, מאז הטבח הנורא בפסטיבל הנובה והסיפור של האנשים שהיו שם, נהיו פנים יפות יותר לפסטיבלים של טראנס. הם רחבים מאוד ומהממים, מאפשרים ולא קשוחים. בארץ אני לא הולכת, אבל בחו"ל יש המון חופש. בגדול אתה רואה המון מבוגרים שחוזרים להיות ילדים. נגיד בפסטיבל טכנו, הייתי רואה אנשים לועסים לעצמם את הפרצוף וכל מיני דברים קשים. לעומת זאת, בפסטיבלים של טראנס, כשאני רואה הורים עם הילדים בפינות משחקים, זה עושה לי את זה. ואני אומרת, וואלה, אני רואה את עצמי מטיילת עם הילד".

כחלק מתהליך קבלת ההחלטות החדש בחייה - סבן החליטה שהיא גמרה עם הריאליטי. "כף רגלי לא תדרוך יותר בז'אנר לעולם. זה לא בסטייל שלי כבר. אני לא אוהבת את המקום הזה, אני לא אוהבת את הרפש. 'רוקדים עם כוכבים' היה הריאליטי היחיד שאני מוכנה, כי זאת תחרות של ספורט ופאן, לא של צהוב. כשעושים טלוויזיה - צריך לעשות טלוויזיה, ואנשים שבאים להשתתף בריאליטי צריכים להבין שהם כלי לתוכניות בידור. לי זה לא עושה את זה יותר. אני לא רוצה להיות כלי של אף אחד יותר".

נשמע שיש לך קצת טראומה. "טראומה זאת מילה מאוד גדולה, אבל אני חושבת שזה פשוט הזיז אצלי משהו שאני יודעת להגיד שזה לא מתאים לי יותר. מהרגע שיצאתי מ'האח הגדול' הבנתי שאני לא רוצה את זה יותר. אני חייבת להגיד שגם כשנכנסתי ל'האח הגדול', סלדתי מזה מראש".

אז למה השתתפת? "זה היה מהלך אסטרטגי של הסוכן שלי, עומרי (יערי, ר"ב), ושלי. הוא אמר לי, 'בואי תנסי'. גם אידיאל היופי באותו הזמן היה מאוד מצומצם, ורציתי להביא משהו אחר".

בדיעבד, הצלחתם במהלך האסטרטגי? "כן. נכנסתי לתעשייה והתחלתי לעבוד בסופו של דבר, ועל זה אני מודה".

על אף פריצתה לתעשייה הנחשקת, סבן מודה בגילוי לב כי התקופה האחרונה מאוד מורכבת עבורה. "הייתה לי שנה מאתגרת. בעשר השנים האחרונות אני מתפרנסת ממשחק, והיה לי פיק מטורף של עבודה. אבל השנה יש קצת האטה, ולכן אני פונה לדברים אחרים - גם לסדרה שאני כותבת וגם לריטריטים שאני עושה. כן היה לי תפקיד מרגש עכשיו, כשצילמתי סרט למגזר החרדי. זה הפתיע אותי כי אני בדרך כלל לא מקבלת אודישנים כאלה, וכשקיבלתי אותו זה היה קטע. התקשרתי לסוכנת שלי, 'את רוצה לבזבז לי את הזמן והכסף? מה הקשר, אני, כהת עור למגזר החרדי?'. והתקבלתי! זאת הייתה חוויה מדהימה".

שתפי קצת. "קיבלתי היכרות עם עולם שאני לא מכירה בכלל, ושונה מאיתנו שנות אור. גם היוצרת הייתה השראה. הסרט צולם בטביליסי במשך שבוע וחצי, גילמתי שם אישה שחוזרת בתשובה. זה מאוד רומם אותי והעיף אותי, כי הרגשתי שהיא פורצת דרך כשהיא נותנת לכהת עור להוביל משהו".

היו פרויקטים שהרגשת שהיית טובה בהם ולא קיבלת רק בגלל שאת כהת עור? "כן, הצבע משחק תפקיד לטוב ולרע. לטוב פחות, לרע יותר. אם אני מגיעה לאודישן לתפקיד ראשי, צריכים להתאים לי את המשפחה והילדים שלי. כהות עור מקבלות הרבה פחות הזדמנויות, כי כהות העור יכולה לשים אותך במשבצת של כהת עור שמגיעה עם סיפור של כהת עור. במקום שזה יהיה, למשל, כהת עור עורכת דין. פשוט לנרמל את זה שאנחנו חלק מהאוכלוסייה הישראלית. ההזדמנויות שמגיעות אליי לא רבות. אתה רואה כהת עור שמובילה קמפיינים? מופיעה על שלטי חוצות? אנחנו אולי ב-2026, אבל לצערי עדיין אין מקום לכהות עור לתפוס חלק במדינה שלנו".