גברים קשוחים, שוד מסוכן ואית'ן הוק: "משא כבד" הוא סרט מהסוג שכבר לא עושים

גברים קשוחים, שוד מסוכן ואית'ן הוק: "משא כבד" הוא סרט שכבר לא עושים

אית'ן הוק הוא מוסכניק עני שנשלח לעבודות פרך בימי השפל הגדול, עד שדמותו של ראסל קרואו מציע לו עסקה מפוקפקת: להוביל מטילי זהב דרך יער מסוכן בתמורה לחירותו. "משא כבד", מותחן ההרפתקאות שצולם בכלל בגרמניה, מציע גברים קשוחים, שודדים, גשרי חבלים רעועים והרבה מאוד קלישאות שכבר ראינו בסרטים טובים ממנו. אבל בזכות שני כוכביו, בימוי מיומן וקצב נהדר, הוא גם מזכיר כמה התגעגענו לסרטים כאלו

תגיות

כמה מהסרטים הכי אמריקאיים בהיסטוריה צולמו בכלל מחוץ לאמריקה. קחו למשל את מערבוני הספגטי, שבזכותם למדנו איך נראה המערב הפרוע דווקא מבמאי איטלקי. הוא לקח את קלינט איסטווד לעיירות מקרטון במדבר הספרדי, כשאיש מאנשי הצוות מלבד הכוכב לא ידע אנגלית (והוא מצידו לא ידע איטלקית). בדומה להם, גם "משא כבד", סרט שכולו זועק "אני סרט תקופתי אמריקאי!", הוא למעשה הפקה גרמנית ברובה, שצולמה בבוואריה, ונופיה מצליחים לשכנע שמדובר באורגון של שנות ה-30. ואם הנופים לא מספיקים כדי לשכנע, בכל עשר דקות תופיע כתובית שתזכיר לכם שאנחנו ב"כפר שם-מאוד-אמריקאי, מחוז קוק-או-ג'ונס, אורגון".

"משא כבד" הוא מותחן אקשן מושקע מאוד, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בסרט ביכורים ובהפקה זרה. במרכזו מוסכניק עני (אית'ן הוק, שמסרט לסרט הופך לשחקן שפשוט כל כך כיף לראות על המסך), שמגדל לבדו את בתו בימי השפל הגדול, באחת מפינותיה שכוחות האל של ארה"ב. אחרי כמה סצנות חמודות של אב ובת, מגיע המאורע המחולל: השניים מפונים מביתם, והאב מוצא את עצמו עד מהרה במדי אסיר, מזיע בעבודות פרך של סלילת כבישים והקמת פרויקטים לאומיים, כמיטב הסצנות ב"אחי, איפה אתה" וב"חומות של תקווה".

מפקד מחנה המאסר הכריזמטי (ראסל קרואו, שחווה קאמבקון מוצדק בזכות תפקידו הנהדר ב"נירנברג") מתחיל לחבב את האסיר השתקן שלנו, ולשם שינוי אינו סאדיסט, כפי שמתבקש מהז'אנר. ובכלל, איך הדב האוסטרלי החמוד הזה יכול להיות סאדיסט? סליחה, אנחנו באמריקה. כולם כאן אמריקאים, מבטיחים.

עוד כמה סצנות חולפות, ומגיע מאורע מחולל שני: תמורת הבטחה לשחרור ולאיחוד עם בתו, מסכים הוק לשמש סנג'ר של קרואו במשימה לא-בדיוק-חוקית. הוא מוטס בחשאי עם קבוצת אסירים למכרה זהב שעומד להיסגר, ומשם עליהם לסחוב מטילי זהב דרך היער הבווארי, סליחה, האמריקאי, לפני שהממשלה תחרים אותם. בדרך מחכים להם טבע בוגדני, שודדים, אינטריגות בין חברי הקבוצה, כי ככה צריך, וגם גשר צר מאוד. למה אף אחד לא חשב, נניח, להחזיר את הזהב במטוס במקום להפקיד אותו בידי חבורת גנבים שעלולה לגנוב אותו או ללכת לאיבוד? שקט, צופה נודניק! הרי אף אחד לא חיפש חורים בעלילת מטבעות הזהב שהייתה אי שם ברקע של "הטוב, הרע והמכוער".

את "משא כבד" ביים ברנש בשם פדריק מקינלי, עורך ותיק עם קילומטראז' מרשים בתעשייה, בעיקר בטלוויזיה (הוא ערך כמה פרקים של "דקסטר" ושל סדרות נוספות), שעכשיו הגיע תורו לביים סרט ראשון בעצמו. וניכר שזה סרט של עורך: הזרימה בו נהדרת. הסצנות עוברות באפקטיביות מאחת לשנייה, וגם רגעים שחוקים שמוכרים מאינספור סרטים אחרים (נניח, קבוצת שודדים שצריכה לחצות תהום על גשר חבלים רעוע) עשויים מצוין מבחינת מתח וקצב.

אחד התסריטאים כאן הוא שלבי גיינס, מוזיקאי צעיר וחבר של הוק, שיחד עם אחיו אחראי גם לפסקול. בקיצור, זה סרט שרקחו אנשי מקצוע מהשורות האחוריות של הוליווד, הדבורים הפועלות שביקשו סוף סוף לעלות לקומה א'. ובהוליווד כבר כמעט לא עושים סרטים כאלה. אז החבורה הצליחה, בנסיבות שלא ברורות לי, לשכנע דווקא את משלם המיסים הגרמני לממן הרפתקה אמריקאית בכיכובם של שניים מהכוכבים הסימפטיים בתעשייה, שעוד ממשיכים לעשות סרטים מעניינים – הוק וקרואו. ואנחנו הרווחנו.

גם אם משמח לגלות שמישהו בעולם עוד עושה סרטים כמו "משא כבד", אי אפשר להתעלם מכך שהוא מסתפק בלעשות דברים שסרטים אחרים כבר עשו טוב ממנו, ועל הדרך גם אמרו משהו על טבע האדם. במילים אחרות, הוא יודע לביים את המסע אל לב המאפליה, אבל לא ממש מעוניין להגיע לשם. "האוצר מסיירה מדרה" של ג'ון יוסטון מ-1948, האב הקדמון של כל סרטי "חבורת שודדים שמחפשת זהב ומאבדת את שפיותה במסע מפרך בג'ונגל, בהרים, ביערות או בנהרות", כבר אמר את כל מה ש"משא כבד" מנסה להגיד, ובבהירות רבה יותר. גם "גברים במלכודת", "המכשף", "אפוקליפסה עכשיו" ו"אגירה, זעם האלים" (בסבנטיז פשוט מתו על תת-הז'אנר הזה) הלכו רחוק הרבה יותר מ"משא כבד", שבסופו של דבר הוא סרט אקשן כמעט "נחמד". יש לו גיבור נחמד מדי, נבל נחמד מדי ומסע מסוכן שלא באמת מערער את אמונו של הצופה התמים באנושות. יוצאים, הולכים, יורים קצת, צועקים קצת ומסיימים.

בתסריט יש גם תוספות מיותרות שמרגישות כמו סימון וי. למשל, צעירה חכמה ממוצא אינדיאני שמצטרפת למסע, והיא כמובן אמיצה ורחומה יותר מרוב הגברים. נדמה שהסיבה היחידה לנוכחותה היא שמישהו צעק על מישהו בישיבת הפקה: "בעידן שלנו אי אפשר לעשות סרט כזה רק עם גברים!". התוצאה היא דמות (בגילומה של ג'וליה ג'ונס מ"ווסטוורלד" וסרטי "דמדומים") שלא באמת מצליחה להפוך לדמות של ממש.

ועדיין, בנוף הקולנועי הדל של ימינו, מדובר בסרט ששווה את הזמן שלכם, בעיקר אם אתם מתגעגעים לגברים-גברים מלוכלכים שלוגמים וויסקי מפלאסק וצועדים בגניחות בלב השממה. הוק מוסיף לו הרבה צבע. בגיל 55 הוא עדיין אחד הכוכבים הסימפטיים ביותר על המסך, שחקן שאתם מאמינים בכל לבכם שיכול להיות גם בחור טוב ורגיש שדואג לילדה שלו, וגם כוכב אקשן שמסוגל לצאת לבדו להרפתקה מטורפת. אני קניתי.