במשך שש שעות איברהים חרובה הגן על תצפיתניות נחל עוז. העזרה הגיעה מאוחר מדי

"עקבותיו נותרו" מספר את סיפורו של איברהים חרובה דרך המשפחה שהשאיר, הלחימה שלו בנחל עוז והניסיון להגן על התצפיתניות עד הרגע האחרון. הסרט, ששודר בערבית במכאן, הוא קצר, פשוט וישיר, ומחזיק יחד גם את הגבורה שלו וגם את הכשל הגדול שסביבה

תגיות

ללוח השנה הישראלי יש עונה קבועה של עצב. יום השואה, יום הזיכרון, מלחמת יום כיפור, ועכשיו גם 7 באוקטובר, שבתוך שלוש שנים הפך מתאריך לטקס. וכמו כל טקס, גם הוא זקוק למרכיבים קבועים ומנחמים. אחד מהם הוא הגיבור האנושי: מי שמאפשר להפוך אסון לתקווה, ולזכור שבתוך האכזריות המוחלטת היו גם מי שקמו ופעלו. מדינת ישראל יצרה לא מעט גיבורים בשנות קיומה, והם לא נולדו מציניות אלא מצורך נואש לדעת שמישהו, איפשהו, באותו בוקר ארור, עמד. אנחנו בונים אותם כי אלמלא הם, זה היה נשאר רק בוקר.

"עקבותיו נותרו" (أثره باقٍ), הדוקו הקצר של מכאן, הערוץ של תאגיד השידור בשפה הערבית, מצטרף לטקס הזה בנאמנות. הוא מביא את סיפורו של איברהים חרובה, גשש בדואי ותיק ממע'אר, שנלחם במוצב נחל עוז ובסופו של דבר עמד, לצד שלושה לוחמים נוספים, בין המחבלים לבין חדר מלא בתצפיתניות, והגן עליהן ברגעיו האחרונים.

"עקבותיו נותרו", שישודר גם היום (רביעי) מכיל את כל מה שסרט הנצחה צריך: אב שמלמד את בנו הקטן את סודות הגששות, ארבעה אחים שישנו בילדותם על מזרנים צמודים, ואח שדאג לכולם, ושבכל פעם שחזר הביתה מהצבא ניגש קודם כול לאמו ונישק את ראשה.

ויש גם את תיאור הבוקר ההוא, לפרטי פרטים: הרגע שבו הבחין במחבלים והתקדם אל החמ"ל כדי להגן על החיילות שהכיר; הניסיונות שלו להרגיע ולעודד אותן בזמן שהמחבלים ניסו להצית את החמ"ל; השיחה עם אחיו, שבה הבהיר שהוא לא מתכוון להתחבא וכנראה גם לא יחזור משם בחיים; והשיחה האחרונה עם התצפיתניות, שבה אמר להן שהיה לו הכבוד להגן עליהן. "עקבותיו נותרו" הוא סרט מהסוג שלמדנו לייצר בעיניים עצומות. זה לא ציני. זה פשוט עצוב שהיו לנו כל כך הרבה הזדמנויות להתאמן.

ואז מגיעה העדות של תיקי, אמה של אושר ברזילי ז"ל, החוליה המקשרת שהעבירה את דיווחי התצפיתניות ובאותו בוקר מצאה את עצמה נצורה איתן בחמ"ל, מחכה לחילוץ. היא משחזרת את השעות ההן, ובשלב מסוים, חנוקה מבכי מול המצלמה, מודה לחרובה על שכמעט הציל את חיי בתה. במשך שש שעות הוא החזיק מעמד מול עשרות מחבלים, עד שהחמ"ל נפרץ.

וברגע הזה התבנית נסדקת. ב"כמעט" הזה. אין כאן הצלה שאפשר להיאחז בה, אין סוף טוב שאפשר לנוח בתוכו ולטפוח על שכמו של הגיבור. יש רק אמא שמחזיקה תודה על דבר שלא קרה, ויודעת שהוא ראוי לתודה בכל זאת. אולי זו ההגדרה הכנה ביותר לגבורה: לא מה שהצלחת לעשות, אלא האופן שבו סירבת להפסיק לנסות.

וה"כמעט" הזה מסכם, כמעט, את 7 באוקטובר כולו. סרט ההנצחה הזה לא נגמר ב"בזכותם ניצלו". חרובה היה גיבור אמיתי, ובכל זאת רק כמעט הציל. העזרה לא הגיעה. כמעט היה הדבר הקרוב ביותר להגנה שהענקנו לגיבורים של אותו יום. והגבורה של היחיד, דווקא משום שהיא גדולה כל כך, היא גם הסימן המובהק ביותר לחידלון של המערכת. הכמעט הזה שובר את הלב לא רק על הגיבורים והגיבורות ששילמו בחייהם, אלא גם על מי שנשארו אחריהם. אנחנו.

"עקבותיו נותרו" הוא סרט בערבית, בערוץ הערבי, על גשש בדואי, הדמות אולי הכי ותיקה במיתולוגיה הצבאית שלנו. הוא משודר בשנה בה הקהילה הבדואית ספגה הרוגים וחטופים משלה, התמודדה במגורים ללא מיגון ונשארה בשולי הזיכרון הלאומי. בשביל הצופים של מכאן חרובה הוא קודם כל בן המע'אר: אח, שכן, מי שלאוהל האבלים שלו הגיעו נוצרים, מוסלמים ודרוזים. הצופה דובר העברית, זה שאולי הכי זקוק לסרט הזה, כנראה לא יגיע אליו בכלל.

כי הכמעט של 7 באוקטובר לא שייך לחרובה. הוא עמד שש שעות, עד הסוף, בלי שום כמעט. הכמעט שייך לנו, למערכת שכמעט הגיעה, ליישובים שכמעט מוגנים ולסיפור שכמעט נשמע. איברהים למד מאבא שלו לקרוא עקבות, עכשיו נשאר לראות אם אנחנו נלמד לקרוא את שלו, או שגם כאן נסתפק בכמעט.