אוקטובר המר / שלמה ארצי

אין קאט / "דצמבר המר, זעקו כותרות בעיתון", מתוך "מחכים למשיח".

ואפשר היה גם לכתוב "אוקטובר המר". פעם, באוקטובר 1973, פרצה מלחמת כיפור, פעם נפלה הבורסה, להבדיל, פעם הטבח ב-7 באוקטובר 2023, ולפני כשבוע, רגע לפני אוקטובר, ה"כמעט" הזה במטוס. אוקטובר הוא סרט חיינו, רק שאין בו במאי שצועק "קאט".

אנשים מופלאים / בשתיים בצהריים החלו האזעקות במלחמת אוקטובר 1973. ירדנו למקלט. שירי הקטנה שלנו הקיאה. השכן חטף התקף סוכר.

ב-7 באוקטובר המר 2023, כשהחל להיוודע דבר האסון, אנשים התעוררו או שהעירו אותם או הודיעו להם באמצע ריצה (הבת של שר הביטחון). השבוע ראיתי סבתות שמגדלות את נכדיהם כי בניהם ובנותיהם נהרגו. אמאל'ה, איזו ארץ הורשת לנו. ביום הגרוע ביותר שלנו לא הופיע גיבור אחד, נקי ומואר עם תשובה ביד, אלא הרבה גיבורים. אלה שגרו בעוטף והכירו כל שביל, כל שער וכל קול של אזעקה. כשמערכות המדינה לא הגיעו בזמן, צוותי החירום המקומיים היו הראשונים לכוון את התושבים. הם לא היו דמויות מספר: הם היו שכנים, הורים, אנשים שידעו מי עוד לא ענה לטלפון. אנשים מופלאים (בני אדם רגילים במהותם) זינקו מהמיטות שלהם ונסעו ישר אל תוך האש. נהגים מתנדבים שהפכו את המכונית הפרטית לאמבולנס מאולתר. לא כולם נשאו נשק. לפעמים הגבורה הייתה להגיע עם תחבושת, להוציא משפחה מבית או להישאר ליד פצוע עד שאפשר יהיה לפנות אותו. יש גיבור של פעולה: הוא לא מתווכח עם הפחד, הוא זז למרות הפחד. יש גיבור של אחריות: הוא לא שואל אם זה התפקיד שלו, אלא מי עוד נשאר מאחור. יש גם גיבור של חברות, אולי השקט מכולם: הוא זוכר שם, כתובת, מספר טלפון; הוא לא משאיר אדם לבד בחדר החשוך. ואולי זאת משמעות המילה "חברים" ביום הגרוע ביותר: לא מי שמבטיח שלא תיפול, אלא מי ששומע שנפלת - ומתחיל לנסוע.

מטוס כמעט נופל / והיה יכול להיות עוד יום מר - לפני שבוע. מזל שהארבעה הצילו מטוס שיכול היה ליפול באמצע הלילה מבלי שאיש יוכל להרים אותו. מה זה אומר? גבורת האנשים, "הפלאמר" (השרברב) יניב חיון וחבריו האמיצים ובעלי התושייה (כדברי טראמפ), זה סיפור מטורף.

הבוקר ההוא לפני שבוע החל כשחברתי ד' אומרת לי: "לא מבינה מה הולך. הבת שלי, בעלה והנכדים היו צריכים לנחות מקוריאה דרך פליי דובאי והיא לא עונה לי. מוזר".

מטוס נחטף, אני אומר לה בלחש, כדי שכאילו לא תשמע, כי אני מבין מה זה יעשה לה. אבל זה סתם שטויות, אני מרגיע, שני טייסים שרבו (ככה זה החל בשמועות).

אנד דה רסט איז פאניק אנד היסטורי והאפי אנד. אנחנו אגדה נהדרת שמספרים לילדים, ולפעמים מופיע אחד, ממש ירון זהבי וכל חבורת חסמב"ה, ומציל את המצב.

כמו דלת נפתחת / הטור הזה יודפס בשלישי, וברביעי השבוע נשיר אושר כהן ואני בין כל השאר על בימת הפארק לזכר מה שקרה שם. השבוע הנורא הזה, עם כל זיכרונותיו, חוזר אלינו כמו דלת שנפתחת בלי שנגענו בידית הממ"ד.

7 באוקטובר אינו תאריך שעובר. הוא קם איתנו בבוקר, מתיישב איתנו ליד השולחן וגם אם הוא לא אומר אפילו מילה, אנחנו כבר יודעים לזהות את השתיקה שלו: היא נמצאת בשמות, בפנים, בקולות שנשארו מוקלטים ובאהובינו שהלכו מאיתנו באבל שלא נגמר לעולם. והלב האנושי, שעדיין עומד שם, מחכה שמישהו יגיד שהכל היה טעות.

מתן ברעננה / 6,000 אנשים בהופעה שלי ברעננה בשבוע שעבר כיבדו בעמידה את מתן אנגרסט, שחזר אחרי שנתיים ארוכות ומעונות בשבי. "אני מתחיל ללמוד באוניברסיטה", סיפר לי הנער החייל האמיץ מאחורי הקלעים. חיבקתי אותו כמו ביום שחזר ונצמד לאמו ולא הרפה ממנה. שמתי לב שהוא הפך מנער לגבר-גבר.

טראומות הלוחמים / לילה אוקטוברי סתווי בבית. רוח קלה נעימה בחוץ. הערב יורד כבר בחמש וחצי-שש אחר הצהריים.

הוא יושב במטבח מהורהר, אולי מעורער. הוא נזכר ברעש, אחר כך בשקט שבא אחריו, זוכר את הפנים של מי שהיה לידו כשהכל קרה. מעכל את הידיים, את האור, את האבק. הגוף חוזר לאיזו מציאות לפני שהמחשבות חוזרות. בשישי יושב עם המשפחה בסלון, אבל חלק גדול ממנו עדיין מקשיב לצליל רחוק אי שם בעזה או לבנון. כמו טנטון. זה לא מרפה. טראומה.

הפצועים / איפה זה תופס אותך? שאלת רפי רשף.

אצלי ב-6:29 לא היה צריך להעיר אותי כי הייתי ער. ישבתי בסלון וקראתי את ספרה של אמילי עמרוסי "תריס", על מתנחלת אבודה.

טוב, יש סיפורים גדולים מאלה. נו באמת. פגשתי אנשים שנכנסו לרכבים עם אקדח והגיעו אל התופת. לא שוכח את ד"ר אליי מכפר עזה, האם השרופה שהצילה עם בעלה את הבת שלהם, ואת עיניה הפקוחות לרווחה, תסמונת בליעת העשן, ואיך כשנכנסתי לחדרה עם הוריה, שאומרים לה "שלמה פה", היא זזה לעברי שותקת ומביטה. ולימים באה להיכל התרבות להופעה.

לא אשכח את אמיתי, קטוע שתי הרגליים, שאני בא אליו אחרי שהעירו אותו עם שיריי והוא חושב שנפצע בלבנון בעוד נפצע בבית-חאנון, ואיך זמן מה אחר כך, בתהליך השיקום, הוא כבר עם פרותזות וגם מגיע לראות אותנו שרים לו את "מלך העולם".

ואני נזכר בתת-אלוף גופמן, שסיפר לי כששכב בתל השומר שבעודו על הכביש בשדרות הביא לו הסגן אלוף הפצוע מהחדר הסמוך חוסם עורקים והציל את חייו, עד שנהיה בסוף ראש המוסד.

לפורר את הפחד / "לפעמים אתה מחפש את גן העדן במקומות הלא-נכונים והוא הגיהינום", אמר לי אב שכול. מאז אנחנו אבלים ומצוערים מצער. אנחנו נפגשים מאז במכולת לקנות גבינה או בתור לקפה טו-גו ושואלים "מה נשמע?" וכשאחד עונה "בסדר" הוא מתכוון: אני מחזיק מעמד. אין סיפור אחד של אבל ואין דרך אחת לפורר את הפחד.

בסוף הבת שלה ובעלה והילדים חזרו הביתה מהטיסה הנוראית. זה באמת היה כפסע.

מישהו שם ברשת סרטונים של הנכד אמיץ הלב עמית בן ה-17, שניסה להרגיע אותם, "זה רק כיס אוויר", אמר לאחיותיו המבוהלות. או מיי גאד, נער בן 17 למול טייסים ממדינות ערביות עוינות שמטיסים יהודים.

גם הבחירות מעלות את סף השבר באוקטובר המר שלנו. אלה נגד אלה, אלה בעד ואלה נגד. בשביל תקווה צריך לעבוד, וקשה.

האנד בול / עוד מילה על הקרב האוקטוברי שלנו, והפעם בספורט: כל הכבוד לכתב ערוץ הספורט פשכצקי (המכונה פשיכה) שלא ויתר לאירים המזוינים במסיבת העיתונאים ושאל אותם אם כינו אותנו "קופים", וגם כשבהתקפת "האנד בול" ניסו לחטוף ממנו את המיקרופון אבל הוא לא שם עליהם. ותודה לאל שהנבחרת שלנו בפוטבול לא העניקה לאירים החארות את התענוג לנצח אותנו והוציאה 1:1.

ולבסוף אילי / הוא נולד בתל-אביב להורים קומוניסטים אדוקים שקראו לו אילי על שם ולדימיר איליץ' לנין. הוא נולד עם לב בצד ימין - סיטוס אינברסוס. יום אחד אמרתי לששי קשת בבית של נעם סמל, שבקרוב יחגוג 80 במזל טוב: בוא נקים איגוד אמנים. ששי נענה לאתגר וצירף את אילי גורליצקי שנהיה הרוח החיה, הוגה הדעות, החכם בחבורה.

ובתור אמן? הוא היה וואו, פרד אסטר של הבמה הישראלית. רקדן גמיש, טנור נפלא, ג'נטלמן, גם שלמה המלך וגם שלמי הסנדלר. הוא אמנם סירב לכלות את ימיו על הבמה ובמקום זה עסק בפילוסופיה ועסקים, אבל בשבילי הוא היה הקול בשיר "חמסינים במשלט", אדון "לימון וצלחת" עם יונה עטרי הנהדרת (שכנתי מברנדיס) וכאמור לוחם זכויות באמ"י ואשכולות (זכויות ביצוע). השבוע הלך אילי הנפלא לעולמו בגיל 91. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. אהבתי אותך, אחי אילי, עם השם הנהדר הזה.