אשת הרב, אשת הבישוף - חלק עשירי

יואנה התבוננה בו. הוא התבגר, השתנה מאז היה הבחור הצעיר שסעד בלילות השבת בביתם פעמים רבות כל כך, ונשאר לשוחח עם שלמה עד שעת לילה מאוחרת. בימים ההם קינאה בתשומת לבו של בעלה שנתונה לו, בזמן הרב שבו שקועים שניהם בתלמודם בנושאים שלא תמיד היא מבינה. עכשיו עכשיו הוא אבֵל כמוה בדיוק. החיים והזמן שינו אותו כשם שהם משנים את כולנו, הרהרה. כעת יהושע הלורקי הוא רופא מכובד, ואנשים באים אליו לבקש עצה ולהתרפא ממחלותיהם. הנער שהעביר את הזמנתה להלורקי, החי בעיר הסמוכה, חשב שהיא עוד אישה שמזמינה רופא, שמבקשת ממנו תרופה למחלתה. יואנה לא העמידה אותו על טעותו. הלוואי, חשבה במרירות, הלוואי שהיתה לו תרופה עבורי, הלוואי שהיתה למי מרופאי הארץ הזו תרופה למחלתי. עד קצווי ארץ הייתי נוסעת כדי לקנות אותה.

היא המתינה לו בחדר האורחים הגדול בביתם, וכשהוא נכנס לבוש מעיל, בידו חבילת בד, וזיהה אותה, העידו פניו ששותף מלא הוא לאבלה אבל על רבו וידידו שנטש אותם ובגד בדרכם המשותפת. אשת חבר כחבר, אומר התלמוד. החבר כבר אינו חבר, אבל אשתו היא נותרה אשת חבר, לכל דבר ועניין.

יואנה ראתה בפניו של יהושע שהוא לא החלים מהכאב הזה, ואולי לא יחלים ממנו לעולם.

ספר לי מה כתבת לו, אמרה בלי הקדמות. ספר לי מה ענה לך. איני רוצה את הפרטים. את עיקרי הדברים שמעתי מרבי חסדאי קרשקש. אני רוצה להבין מה מסתתר מאחוריהם. אני רוצה שתסביר לי, ככל שידך מגעת.

הרבנית יואנה, אמר יהושע אחרי שתיקה קצרה, ספרי לי על שלומך. ספרי לי על שלום ילדייך. הוא הביט בה וראה את יגונה, את הקמטים החדשים שחורשים את פניה ואת עיניה.

את שלומי אתה יכול לנחש, ענתה יואנה בקצרה. את ילדַי אני רואה מעט מאוד. אנא ממך, ענה לשאלתי.

יהושע הלורקי פתח את מעטפת הבד שנשא עמו, ושלף ממנה ערמת דפים.

שב בבקשה, ביקשה יואנה. שב. אשלח להביא לך משקה חם.

אבל הוא לא התעניין במשקה. הוא רצה לחלוק עם אשת חברו את ההתכתבות החשובה שבאמתחתו. כתבתי לשלמה אחרי שידידנו המשותף, יוסף אורה בונה, סיפר לי על המכתב שקיבל ממנו, אמר. במכתבו כתב שלמה שהוא "נוכח כי הנבואות המשיחיות התקיימו בישו הנוצרי". הוא לא הרחיב ולא הסביר דבר. זה, ותו לא. וכששמעתי על כך חשבתי: מעניין.

בדברו הושיט לה את הדפים שבידו. אקרא מאוחר יותר, אמרה יואנה. ממך אני רוצה לשמוע את מה שמעבר למילים.

פגישתנו האחרונה, אמר, היתה בבורגוס, בחתונה של אחד ממכרינו. חודשים אחדים אחרי הפרעות. הוא הגיע לשם לבדו. הוא עמד שם במלוא יופיו והדרו, שוחח עם חשובי העיר ועם נציגי המלך שהיו גם הם בחתונה ההיא. הוא דיבר והקסים את כולם, כדרכו, ואז, ברגע של שקט, יצאנו שנינו לחצר, ושם פגשתי שלמה אחר. עצוב יותר. מהורהר. ניחמתי כי המלכתי על עצמי אלה ההצלחות המדומות, אמר לי בשקט בלשונו הפיוטית והנפלאה, כי הבל המה, מעשה תעתועים... מי יתנני למקנה אותה עליית קיר קטנה אשר היה שם אוהלי בתחילה בשקידת העיון יומם ולילה.

יואנה זכרה היטב את עליית הקיר הקטנה, חדרו של שלמה בבית הוריו לפני שנשא אותה לאישה. היו שם מיטה, לידה שידה וכתבי יד עליה, ככל שיכלה השידה הקטנה לשאת. היא הבינה היטב למה התגעגע שלמה. לתום שהיה בו בימים ההם, לחלומות, לשעות הרבות שהקדיש ללימודו, בלי עול משפחה ותפקיד.

האמנת לו? שאלה יואנה.

האמנתי. ראיתי איך נטל ידיו ובירך על מזונו. ראיתי איך נמנע מלשתות יין שבקנקנו מזג אחד האורחים הנוכרים.

ידעת קודם שהוא לומד פילוסופיה, וגם קצת אסלאם ונצרות? ידעת על שליטתו בלטינית?

ידעתי, ודאי שידעתי. הוא למד פילוסופיה עוד כשהיינו שנינו תלמידים בישיבתו של הרב אבולעפיה. דיברנו על כך לא פעם ולא פעמיים, חשבתי שהוא כמו רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק. שלמה ידע בחריפותו לברור לעצמו את הרעיונות הנכונים ולהשליך מעליו את כל השאר.

אתה סבור שהוא עשה את מה שעשה כי השתכנע?

הלורקי שתק. קשה לומר, ענה לה לבסוף. אני חושב שהוא רצה להשתכנע.

כשנפרד מיואנה עלו במוחו מילים שכתב לרבו חברו. מילים שזכר היטב, אבל לא העז לחזור עליהם בפניה: מי יתנני כירחי קדם, אעופה ואשכונה תחת צל אולמך ותורני ותאמר לי הנגלה לך מאלו העניינים הזרים, אחד אל אחד. אולי תשקוט המיית לבבי ותסיר ספקות היושבות ממולי על אלו הפירושים.

כן, יהושע הלורקי לא העז לומר לאשת חברו שגם לו עצמו יש ספקות, שלבו הומה, ושהיה נותן כל הון שבעולם כדי לעמוד עוד פעם אחת בפני שלמה שלה, כעמוד תלמיד לפני רבו, לשטוח מולו את שאלותיו הרבות.

יואנה תמצא את המילים הבוערות הללו כשתקרא בשקט בחדרה את המכתב כולו. או אז תבין את מה שהלורקי לא העז לומר לה. תלמוד אינה יודעת, אבל תנ"ך למדה. היא תזהה את מקור מילותיו, ותבין יותר ממה שכתוב שם.

מי יתנני כירחי קדם, כימי אלוה ישמרני, אומר איוב. בהילו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חושך. כאשר הייתי בימי חורפי, בסוד אלוה עלי אוהלי, שדי עמדי. מי שכתב את המילים האלה חש כאיוב. אבוד, מתגעגע לעולם שלא יחזור עוד, לעולם שבו חש את אהבת אלוהיו ותמיכתו. למי מתגעגע הלורקי בכותבו לרבו המומר את השורות הללו? האם לרב שאבד, או לאלוהיו ההולך ועוזב אותו?

אעופה ואשכונה תחת צל אולמך, כותב הלורקי לרבו. היא ניגשה לכתב היד המהוה של ספר תהילים, וקראה את המקור שממנו שאב את מילותיו:

יראה ורעד יבוא בי, ותכסני פלצות.

ואומר מי ייתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה.

הנה ארחיק נדוד, אלין במדבר סלה.

אחישה מפלט לי, מרוח סועה מסער.

דור אומלל אנחנו, בכתה יואנה. דור של רוחות וסערות, אפילו ראשינו ומנהיגינו מוכי יראה ורעד, מוכי פלצות, מבולבלים, הולכים שבי אחרי רעיונות זרים, ואנו אנה אנו באים.

שיחת מסרונים

דניאל: רציתי להוסיף הערה חשובה, אבל יש לי הרגשה שניחשת אותה בעצמך.

רות: מקשיבה.

דניאל: גם יהושע הלורקי התנצר בסוף.

רות: לא ידעתי. לא היה לי מושג.

דניאל: אבל ניחשת! חמור מכך, אחרי שהשתמד - וקיבל את השם ג'רונימו דה סנטה פה - הפך הלורקי למשתתף נלהב בוויכוחים נגד היהדות. אומרים שהוא הושפע מכומר, ויסנט פרר שמו, שהתהלך בין היהודים וניסה לשכנע אותם להמיר את דתם.

רות: תקשיב טוב: יהושע הלורקי אולי פגש כומר כזה או אחר, אבל הוא הושפע משלמה הלוי. אין לי בכך שום ספק. בסוף הוא השתכנע, והלך בעקבותיו.

דניאל: אני מניח שאת צודקת.

רות: אני מבינה עכשיו: ההתנצרות היא מגפה.

דניאל: לא יודע אם מגפה, אבל היא בטוח מידבקת.

זום הוא המרחב החדש שחיינו מתנהלים בו עד שתיגמר המגפה. סיוט והצלה בעת ובעונה אחת. אני לוחצת על הקישור שדניאל שלח לי, פותחת את הווידיאו ואת הקול. הוא פותח את הווידיאו שלו שניות אחדות אחרי. שותק לרגע, ומתחיל לדבר. הוא מספר על הפציעה הקשה של רפי בתאונת דרכים, כשהיה ילד קטן. על הרופאים שנואשו מחייו, ועל אמו של רפי, חנהל'ה, שעזבה את שניהם בגללו. היא רצתה שהם יכניסו אותו למוסד ודניאל לא הסכים. היא לא הסכימה להקדיש את חייה לטיפול בבן פגוע שממילא אינו מבין דבר ולא ער לנעשה סביבו. הגורל הרס את חייו של רפי, אמרה, אבל אתה מבקש להרוס את חיי שלושתנו. דניאל ידע שיש צדק רב בדבריה, אבל לא היה מסוגל לנהוג אחרת. אחרי שלושה חדשים היא עזבה.

וזהו, אני שואלת. מאז אתה מקדיש את חייך לטיפול בו?

אני עובד כמובן, מלמד באוניברסיטה. הקורונה חוסכת את הצורך ללכת לשם פיזית. אני לומד ומלמד בזום. אני קורא, אני הולך לספרייה, אם שמת לב או לא.

שמתי לב, אני מודה, ומספרת לו בכנות שאני עדיין מהרהרת באפשרות להכניס את שמחה למוסד. לרוב הוא לא מאוד מפריע לי, אני אומרת. אבל יש ימים שאין לי חמצן. שאני יודעת שאם חפצת חיים אני, אני צריכה לשלוח אותו למקום אחר. ואז, כמובן, אני מרגישה רוצחת. ראינו מה קרה בכל בתי האבות והדיור המוגן עם הקורונה.

אני לא שופט אף אחד, אומר דניאל. גם את חנהל'ה לא שפטתי כשהלכה. כל אחד יודע מה הוא יכול ומה הוא לא.

מי שומר עליו כשאתה עובד, ומה עם חופשות? אני שואלת. אתה לא מתאוורר אף פעם?

יש לנו מטפל פיליפיני, ג'והן. הוא מטפל בו, רוחץ אותו. מטייל איתו. אני סומך עליו לגמרי. לגבי חופשות, לקחתי רק פעם אחת חופשה ארוכה, הוא נשמע מהורהר פתאום. מעניין שאת שואלת מפני שבאותה חופשה נסעתי לחו"ל, לצפון ספרד, ועשיתי את הקמינו.

קמינו? מה זה קמינו? מתי היתה החופשה הזו?

בקיץ שעבר, הוא עונה, ואפילו דרך מצלמת הזום אפשר לראות איך עיניו נמלאות בגעגוע ובקסם. הקמינו הוא קמינו דה סנטיאגו. מעין מסע צליינות בן שמונה מאות קילומטרים, מעיירה קטנה בצרפת ועד סנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד.

מסע צליינות? שאני אבין גם אתה התנצרת? על כורחי אני מחייכת.

לא התנצרתי, עונה דניאל במלוא הרצינות, הקמינו לא מיועד רק לנוצרים, זה מין מסלול כזה מסע רגלי וגם נפשי, שעושים אנשים רבים כל שנה. אבל הקשיבי רגע לסיפור הנוצרי בכל זאת. סנטיאגו, יעקב הקדוש, היעד של צועדי הקמינו, הוא על פי מסורת נוצרית מקום קבורתו של אחד משנים עשר השליחים של ישו. שמו המקורי היה יעקב, דייג מטבריה שלאחר מותו של ישו נשלח לספרד כדי להפיץ את הבשורה ולנצר את תושביה הקלטים הקדומים. שמונה מאות שנה אחרי מותו של יעקב חווה נזיר אחד התגלות לילית שהראתה לו את מקום קבורתו האבוד של יעקב הדייג. בישוף אחד זיהה את השרידים בוודאות וכך נולד המיתוס. שמעתי על המסע לקמינו והרעיון מצא חן בעיני. התאימה לי חופשה אינטנסיבית, מאתגרת, שכרוך בה מאמץ גופני. ראיתי סרט על אבא שנוסע לקמינו בעקבות בנו שנהרג שם, מסע רוחני כזה. היתה לי הרגשה שזה מה שאני צריך לעשות כדי להתאוורר משנים של טיפול ברפי בבית.

וזה הצליח? שאלתי.

זה הצליח, אבל גם נכשל. שבר לי את הלב בדרך אחרת.

רוצה לפרט? ניסיתי.

עוד לא, הוא עונה. אני שולח לך כעת סרטון על הקמינו. נסי להתרשם מהמקומות ומהמסלול. סוף סוף, ידידינו מן המאה ה-14 פסעו שם לא מעט.

חורף. חמש שנים עברו מאז שנלקחו ממנה ילדיה. היא עקבה אחריהם מרחוק, ראתה איך הם גדלים משבוע לשבוע, צומחים לגובה ונעשים חמורי סבר. מריה גידלה אותם היטב. בקשיחות אבל גם באהבה. יואנה פגשה אותם פעמיים בשבוע, תחת עינה הבוחנת של דודתם. גם אם שלג סער בחוץ או גשם זלעפות היא באה, חיבקה אותם ושתקה. הקשיבה להם. הם לא שאלו אותה מה עשתה השבוע. כדרכם של ילדים, היו עסוקים בעצמם. התחשק לה לומר להם: אתם זוכרים את הדלקת הנרות לפני שבת? את חג החנוכה שאהבתם כל כך? אתם זוכרים שעוד חודשיים יחול חג הפורים? אתם זוכרים את דורמה, דורמה שן, שן, בני הקטן, השיר שמקדים את קריאת שמע שעל המיטה? אבל היא לא העיזה לומר להם דבר מכל זה. במקום זה הקשיבה לקול הגשם הדופק על החלון, ולסיפוריהם העליזים על מיסת חג המולד בקתדרלה, על סעודת הבשר והצימוקים שהוכנה במיוחד בבית הדודה. ביאטריס הראתה לה בביישנות שמלה חדשה ויפה מתנה מצרפת, מאבא. טודרוס הקטן הראה לה כרכרה יפהפייה מגולפת מעץ ששלח לו אביו. יואנה ניסתה לא להרהר בכך שהבשר שאכלו ילדיה הוא בשר חזיר בזכות שכנותיה הנוצריות היא הכירה היטב את תפריט חג המולד החגיגי ובמקום זה חשבה על חג החנוכה שהסתיים השבוע, ועל הנרות בחנוכייה שהדליקה בבית הגדול לבדה. זוכרים את משחקי הסביבון, רצתה לשאול אותם, ואת לביבות הירק המטוגנות בשמן שאהבתם כל כך? אבל היא לא שאלה כדי לא להרגיז את גיסתה, וכדי לא לתת לה תירוץ לבטל את הביקורים בביתה.

טודרוס היה בן שמונה, אחותו ביאטריס בת תשע, יצחק בן שתים עשרה. שמותיהם הוחלפו בהטבלה, כנהוג. ביאטריס נקראה עכשיו מריה כשם דודתה, טודרוס היה לאלבר. ליבה נחמץ כשהתבוננה ביצחק, שכונה עכשיו פדרו, גלוי ראש, לבוש כגוי קטן. בעולם אחר היה יצחק שלה מתחיל להתכונן לבר המצווה שלו, שתתקיים בעוד שנה בדיוק חוזר עם אביו על טעמי הקריאה בתורה, לומד את הפרשה בעל פה, לומד הלכות תפילין. אביו היה מזמין לו תפילין אצל סופר הסת"ם הטוב ביותר בכל קסטיליה. ארבעה בנים ילדה, ולא זכתה שמי מהם יחגוג את בר המצווה שלו, או יניח תפילין כמו כל בחור יהודי כשר. יהודה, בנה הבכור, היה בן שתים עשרה כשאביו התנצר ולקח אותו איתו. מאיר היה בן עשר. שניהם שהו עם אביהם בצרפת, לומדים להפוך לכמרים בכירים בכנסייה הנוצרית. הם קיבלו שמות חדשים עם הטבלתם ליהודה קראו עכשיו גונזלו, למאיר אלפונסו. ליהודה ימלאו בקרוב שבע עשרה שנה. בעולם אחר, היו היא ושלמה מתחילים לקבל הצעות שידוכים עבורו. מאיר היה בן חמש עשרה, ובעולם אחר אביו היה קורא לו לחדרו מדי שבוע ובוחן אותו על דפי הגמרא שלמד. לשניהם היתה כבר בוודאי חתימת שפם וזקן שכפרחי כמורה נוצרים הם מקפידים לגלח, שלא כמנהג היהודים המגדלים את זקנם. "גלחים", קראו היהודים לכמרים, כינוי של גנאי על שם מראם המגולח. האם תכיר אותם כשתראה אותם? מתי תראה אותם? האם יהיה לה על מה לדבר עם שני בניה הגדולים, יקירי נפשה, שהלכו לרעות בשדות זרים? האם עוד תהיה להם שפה משותפת?

ליבה נשרף מגעגוע.

בלילות דיברה בלי סוף עם אלוהים. למה עשית לי את זה, שאלה אותו, מתבוננת בירח שנגלה ונסתר מבין העננים מחוץ לחלון חדרה. למה לקחת לי את בעלי ואת ילדַי. האם לא הייתי אישה טובה? למה זה הגיע לי? אנא, החזר לי אותם, התפללה אליו בוקר, צהריים וערב, החזר לי אותם. אם לא את כולם, לפחות חלק מהם. אילו חיים גזרת עלי, שאלה את אלוהים שבשמים, חיים של אישה אלמנה שבעלה חי, חיים של אם שכולה שילדיה צוחקים וגדלים בבית אחר. הרי חיי אינם חיים כך. לא באמת. אנא, אלוהי. אנא.

לעתים קרובות שאלה את נפשה למות.

ואלוהים? הוא עומד להיענות לתפילותיה ולתחנוניה בדרך מפתיעה מאוד, אבל עד אז יעברו עשר שנים נוספות.

בינתיים נאלצה יואנה להסתפק בשמחותיה של חברתה הטובה טולוסנה: לראות אותה מגדלת את בניה ובנותיה למצוות, לצפות בה עומדת בעזרת הנשים כשבניה עולים לתורה, ועומדת לבדה תחת החופה כשהיא משיאה אותם בזה אחר זה לבני זוגם. לבדה.

מדוע לא תינשאי בשנית, אמרה יואנה לחברתה הטובה שוב ושוב.

מדוע לא תבקשי גט משלמה, ותינשאי גם את לאיש, החזירה לה טולוסנה.

שתי החברות התבוננו זו בזו בחיוך עצוב. הן ידעו היטב שאין שום סיכוי שבעולם שהדבר יקרה. שתיהן השלימו עם בדידותן.

זה המכתב השני שאני כותבת לך, דניאל. אני מודה שיש סיכוי מסוים שאולי כן אשלח אותו, בגלל התגליות המסוימות שגיליתי, וכי מתברר שאני זקוקה לעזרתך. כשחזרתי מהקמינו נסעתי שוב לבית הקברות. הפעם השתהיתי זמן קצר מאוד בקבר של אבי, ומיהרתי למשרדו של מנהל בית הקברות. שאלתי אותו על סמל הגולגולת והעצמות של שודדי הים, ושאלתי על שם המשפחה נונז שזיהיתי באגף של ה"פיראטים". הוא לא ידע לספר לי כלום על סימן הגולגולת, אבל הביט ברשימות שלו ומצא שם את יואנה נונז. יואנה נולדה בליסבון שבפורטוגל, ונפטרה בשנת 1652 בהמבורג. אמצע המאה ה-17. השם שעל המצבה, יואנה, משך את תשומת לבי. הדמיון שלו לשמי, יוהנה, הטריד אותי. נכון שזה אינו שם ספרדי נדיר, וגם נונז הוא כזה. אבל מדוע יואנה נקברה שם לבדה, האם נונז הוא שם נעוריה? האם נפטרה לפני שהספיקה להתחתן? חשבתי על כך ונתקפתי צמרמורת קלה. האם זה יהיה גורלי? האם הקורונה תצליח לפגוע במין האנושי בהיקף שעשו המגפות של ימי הביניים? האם אמות לפני שאתחתן, לפני שאזכה להיות לאם?

אתה המומחה, דניאל. אתה מומחה ליהדות ספרד. איך אני ממשיכה להתחקות אחרי יואנה נונז הנ"ל? למה היא קבורה בהמבורג אם מוצאה בפורטוגל? במקום כלשהו בזיכרוני אני שולפת דבר מה שאבא אמר לי פעם. הוא סיפר על ענף ממשפחתנו שהגיע להמבורג בסוף המאה השש עשרה, מפורטוגל. זה כנראה ענף בני נונז. מה אני עושה עם המידע הזה, ואיך אני מבררת עוד?

התגליות בבית העלמין אינן נותנות לי מנוח. האם יש קשר דם ביני ובין יואנה נונז הפורטוגלית? האם דמיון השמות בינינו מקרי?

נסעתי בחשמלית לרחוב גרינדלהוף, למשרדי הקהילה היהודית. התקשרתי קודם. פחדתי שבגלל הקורונה יהיו סגורים, ולשמחתי נאמר לי שאני יכולה להגיע. שוחחתי עם פקידה נחמדה והיא שלחה אותי לארכיון העירייה ברחוב קאטונבלייך 19. ארכיון העיר, הסבירה לי הפקידה, קיים משנת 1710. היא ציפתה שאתרשם מכך, ואכן התרשמתי. קיוויתי שהמידע שיש להם שם הוא משנים קודמות יותר.

ההליכה לארכיון התעכבה כמה ימים. לקיתי בצינון קשה וחומי עלה, הייתי בטוחה שנדבקתי בקורונה אבל הבדיקה יצאה שלילית. חמושה באופטימיות, נסעתי לארכיון. הספרן שם - יוהן שמו, איזה צירוף מקרים! - היה איש גבוה מאוד, ודרך משקפיו, למרות זגוגיתם העבה במיוחד, הצלחתי לראות שיש לו עיניים בהירות וטובות. הוא אכן היה אדיב מאוד אלי, ויצא מגדרו לעזור לי, הנחתי שהוא די משועמם, ולא פוגש מבקרים רבים. הוא הראה לי מסמכים רבים הקשורים לעברה של הקהילה היהודית של המבורג. רובם עסקו במוסדות הקהילה, פחות באנשים פרטיים. הוא הפנה אותי לפינת ישיבה נוחה יחסית, ושם ישבתי שלושה ימים שלמים וקראתי במסמכים, רובם בגרמנית, חלקם בספרדית. את המסמכים בספרדית הבנתי רק בחלקם. מהמעט שראיתי, לא מצאתי בהם דבר על משפחתה של יואנה נונז.

בסוף היום השלישי אכזבתי היתה רשומה כנראה בבירור על פני, מפני שיוהן הספרן העניק לי בטובו מספר טלפון של פרופסור נכבד שהוא מכיר היטב, שמלמד היסטוריה באוניברסיטה של המבורג, וככל שידוע לו הוא מומחה להיסטוריה של יהודי המבורג. אתה יכול לתאר לעצמך שעוד באותו הערב התקשרתי לפרופסור, קורנליוס שמו. וכדי שלא תהיה במתח הפרופסור התנצל שהוא לא יכול לעזור לי באופן ישיר, אבל הפנה אותי לארכיון העם היהודי בגבעת רם בירושלים, שאליו הגיעו מסמכי קהילת המבורג לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מקווה, הוסיף ואמר, שהשמים ייפתחו במהרה, ואוכל לטוס לירושלים אם הנושא אכן חשוב לי. אם לא ולא היה לו מושג על איזו יבלת הוא דורך, כמובן אולי יש לי חברים בישראל, שיכולים לעזור לי בזה.

אתה מכיר אותי כבר, דניאל, אתה יודע שאני שילוב קטלני של יקית יסודית ודייקנית ובן אדם עצמאי. התעקשתי לנסות לברר את הדברים בכוחות עצמי. למחרת בבוקר התקשרתי לארכיון העם היהודי בירושלים. ענתה לי הודעה מוקלטת לרגל הקורונה, המשרדים שלהם סגורים. במקרים דחופים הם ממליצים לשלוח דואר אלקטרוני.

שלחתי מכתב מסודר. סיפרתי את הסיפור כולו. כעבור יום הגיעה תשובה במייל. הכותב, צבי לוין שמו, אישר שהתעודות והמסמכים של הקהילות היהודיות בהמבורג מסוף המאה ה-16 ועד השלטון הנאצי אכן נמצאות בארכיון בירושלים. המסמכים, כך כתב, פתוחים לכל המעוניין לעיין בהם במקום. אמנם בגלל הקורונה הארכיון כעת סגור, אבל הוא כנראה ייפתח בתחילת החודש הבא.

ובכן, דניאל, אני מקווה שאתה מסוגל לקבל את מכתבי כפי שהוא, בקשה פשוטה לעזרה בעולם שהטיסות אינן אפשריות בו, זמנית. האם תסכים לסור עבורי לארכיון בתחילת החודש הבא, ולעזור לי להתחקות אחרי יואנה נונז?

בתודה מראש,

יוהנה

שלום דניאל.

האם קיבלת את המכתב שלי?

אני מקווה שאתה בקו הבריאות. שלא חלית בקורונה, או חלילה רפי.

מקווה שאתם שניכם מרגישים טוב.

אנא כתוב לי בקצרה, רק כדי שאדע שאתה חי.

בברכה,

יוהנה

הקמינו חשוב, טוען דניאל. יש שם סיפור. לא רק סיפור אישי שלי, שאספר לך בהזדמנות אבל פנים אל פנים, לא בהתכתבות. את עוד תראי שזה קשור ליואנה ולשלמה יותר ממה שנדמה כרגע, אמר. בורגוס עצמה היא ממש באמצע הקמינו. בעצם, התחלתי את מסע הקמינו בברצלונה. לא היה לי מושג, כמובן, שהיא עיר הולדתה של יואנה, וכפי שכבר סיפרתי לך וגם כתבת, בדרך מברצלונה לבורגוס, במסע החתונה שלהן, עצרו יואנה ואמא שלה בסרגוסה ובטודלה, שתי ערים שבהן קהילה יהודית גדולה וחשובה. ואני, בגלל סקרנותי ותחומי המחקר שלי, ביקרתי בהן באריכות. רק אחר כך הגעתי לשביל הקמינו, מצויד במינימום הדרוש לנשיאה על הגב.

ומה קרה שם? תזכור שאתה חייב לי את הסיפור הזה, אני אומרת.

לא שוכח לרגע, הוא עונה. זמנו של הסיפור הזה יגיע בקרוב ממש.

הסגר נגמר, ואני חוזרת לעבוד בספרייה כמעט כרגיל. גם עסקים ומסעדות נפתחים מחדש. תחושה של הקלה באוויר. אחרי שכבר ויתרתי כמעט על העברת שמחה למוסד מתאים, אני מתחילה לחשוב על כך שוב. אם הסכנה חלפה הסיכוי שהוא יידבק פוחת, אני אומרת לעצמי באחת מהשיחות חסרות התכלית שאני מנהלת עם הכרית שלי בשתיים לפנות בוקר.

יום אחד נעמד דניאל בפתח המשרד שלי. אפשר להזמין אותך לקפה? הוא אומר. הגיע הזמן שאספר לך על יוהנה שלי. יוהנה של הקמינו.

אני לא מאמינה שקוראים לה יוהנה, אני עונה לו, מופתעת, ויחד אנחנו יוצאים לרחוב.

אנחנו יושבים כעת בבית קפה. כל מלצרית שהמסכה שלה רופפת על פניה נראית לי מסוכנת. פחד. היה עדיף להיפגש באיזו גינה או חצר. דניאל נראה שמח, אפילו נרגש. הוא חותך פיסות קטנות מהעוגה שהונחה בפניו, אבל שוכח לאכול אותן. נצטרך להתרגל לכל זה, אני מהרהרת. החיים יחזרו, בסופו של דבר. למעשה הם כבר חוזרים. אז למה אני מרגישה בודדה כל כך, רחוקה מכל מה שמזכיר חיים רגילים.

כן, שמה יוהנה, אומר דניאל לבסוף. אני מודה שזו אחת הסיבות לכך שהיואנה שלך הקפיצה אותי מיד כשראיתי את ההודעות שלך בפייסבוק. אישה באמצע שנות הארבעים שלה, אישה יפה. גבוהה. ג'ינג'ית מאוד. עיניה ירוקות. היא באה לקמינו לבדה, כמוני. שמתי לב אליה, לסקרנות שלה. כששוחחתי בספרדית שבורה למחצה עם מקומיים, היא הצטרפה אלי והאזינה. מתברר שהיא דוברת ספרדית, אפילו טוב ממני. אבא שלה דיבר איתה בלאדינו, שלמד מאמו בחמש השנים הראשונות לחייו עד שנפרד ממנה. ההליכה בחלק ההוא של הקמינו היתה קלה ונעימה. זה היה ברמה הקסטיליאנית, שהיא ברובה מישורית וגבוהה מאוד. מצד שני ירדו שם גשמים לא מעטים, ונאלצנו להתעטף במעילי הגשם הדקים שהבאנו בתרמיל. אני זוכר שהגענו לכפר שנבנה סביב מנזר שהוסב לבית מלון. המבנה סקרן אותנו ולכן טיילנו סביבו, ואז על משקוף אחד החלונות יוהנה גילתה אבן בזלת ענקית, שנראה בבירור שהיתה שייכת למבנה קדום יותר. על אבן הבזלת הזו היה תבליט של שלושה חצאי מעגל שבאמצעיתם עובר עמוד.

הבט, אמרה לי יוהנה, מנורה.

זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה אומרת מילה בעברית, הוא אומר. אפילו לא ידעתי עד אז שהיא יהודייה. הסכמתי איתה, כמובן. היתה רק אפשרות אחת לפענוח התבליט אכן, זו מנורת בית המקדש, סמל יהודי מובהק. אין לי ספק, אמרתי בביטחון, שאבן הבזלת ועליה התבליט שימשה בניין יהודי קדום, אולי בית כנסת, והובאה למנזר לשימוש משני מאוחר יותר.

מאין אתה יודע את זה, שאלה אותי יוהנה. ראיתי את עיניה מביטות בי בהתפעלות ובסקרנות, וזה מצא חן בעיני מאוד, לא אכחיש. סיפרתי לה שאני מרצה להיסטוריה של יהדות ספרד, וזה פתח פתח לעוד שיחות ארוכות. אני זוכר שהמשכנו משם ואחרי הליכה של שעה הגענו לקבוצת בתים שנקראת אספינוזה. מכאן באו אבותיו של הפילוסוף היהודי הידוע בן המאה ה-17 ברוך שפינוזה, סיפרתי לה. כן, בהחלט ניסיתי להרשים אותה. סיפרתי לה שמשפחתו של שפינוזה נדדה מהכפר הזה לליסבון בעת הגירוש בשנת 1492, ובמהלך המאה ה-16 הצליחה להימלט מידי האינקוויזיציה והתיישבה באמסטרדם. התברר לי שיוהנה הכירה היטב את כתביו ואמרותיו של שפינוזה, ובעיקר היא אוהבת את ספרו "אתיקה", ספר יסוד בתפיסת העולם ההומניסטית. התיישבנו שם על ספסל, ויוהנה ציטטה לי בגרמנית ותרגמה עבורי לאנגלית כמה מאמרותיו של הפילוסוף האהובות עליה. אהבתי במיוחד שתיים מהן: להבין פירושו להיות חופשי. המעלה הגבוהה ביותר אליה יכול בן אנוש לשאוף היא לימוד לשם הבנה. וגם: אינני נוטה לבכות או לצחוק לנוכח מעשיהם של בני האדם. אני שואף להבינם.

אמירות יפות, אני אומרת לדניאל. אבל מה קרה אחר כך?

נפלתי לבור.

נפלת לבור? זו מטאפורה?

לא, בור אמיתי לגמרי. הייתי שקוע בהתבוננות בסביבה, ולא ראיתי אותו. טעות. נפלתי ורגלי התעקמה. יוהנה, שצעדה לא רחוק משם, הבחינה בנפילה שלי, ונחלצה מיד לעזרתי. ישבתי על האדמה והיא התיישבה לידי, נתנה לי לשתות קצת, ולאכול כמה צימוקים, שאתחזק. חיכתה איתי שאתאושש. התחלנו לדבר. את זה שהיא יהודייה הבנתי כבר קודם. היינו שני יהודים בסביבה נוצרית מאוד. צלעתי עד למלון הכי קרוב, שכרתי חדר ללילה, וכך עשתה גם היא. באותו ערב מצאנו את עצמנו שותים תה חם בבר ומספרים זה לזה על חיינו.

יוהנה היילבוט, זה שמה. עורכת דין מהמבורג שבגרמניה. כמה חודשים קודם לכן נפרדה מבן זוגה, אחרי שחיו יחד אחת עשרה שנה מתוך הסכמה שלא להביא ילדים לעולם הקשה והעמוס באוכלוסין ממילא. בוקר בהיר אחד היא הבינה שהיא כן רוצה להביא ילדים לעולם. אולי היה לזה קשר מסוים לגסיסתו המתמשכת של אבא שלה, למותו, לעמידה מול קברו החשוף בהבנה שדבר לא יישאר ממנו או ממנה בעולם למעט המצבה הלבנה הזו, אלא אם כן תעשה מעשה. כך או כך, זו היתה הפתעה גמורה. לא רק בן זוגה פול הופתע, אלא גם היא, שהרי זה הפוך מכל מה שחשבה והאמינה בו עד כה. אבל משהו קרה, ורצונה נעשה ברור מאוד. היא רצתה עכשיו בילד יותר מכל דבר אחר, והבינה היטב שזה עכשיו או לעולם לא. אולי כבר איחרה את המועד, בעצם. אבל היא בוחרת להילחם על רצונה. למרבה צערה, פול לא הבין את השינוי הפתאומי הזה, ובעיקר סירב לקבל אותו. אבל דיברנו, אמר לה, אבל החלטנו. אבל את אף פעם לא... השתניתי, היא הסבירה. למה אתה לא יכול לקבל את זה שהשתניתי.

פול לא הצליח לקבל את השינוי הזה ודבק בנחרצות רבה בסירובו להיות לאב, ולכן הם נפרדו. עולמה של יוהנה עבר טלטלה חמורה. בתוך זמן קצר נפרדו ממנה שני האנשים החשובים ביותר בחייה. כתוצאה מכך היא החליטה לעזוב את משרד עורכי הדין שהיתה שותפה בו, ולחשוב על חייה מחדש. חכי עם החלטות דרמטיות, אמרה לה חברה חכמה. את צריכה חופשה ארוכה ונסיעה לספרד. את צריכה לעשות את הקמינו, הקמינו מנקה את הראש, את הגוף. הקמינו הוא מסע לתוך עצמך. זה בדיוק מה שדרוש לך עכשיו.

יוהנה שמעה בקולה.

למזלי, מטעים דניאל. או אולי לחוסר מזלי. ומאז צעדנו ביחד, הוא אומר, ומשתתק.

אני קוראת בפניו דברים שלא סיפר. סיפורי מסע, אני אומרת כדי לשבור את השתיקה. מאז ומתמיד הם רק מסגרת למסע של חיפושים פנימיים. בדרך כלל גיבורי המסעות האלה הם גברים, לעתים רחוקות נשים. יפה בעיני מה שעשתה יוהנה שלך.

היא לא שלי לצערי, הוא אומר בשקט.

שתיקה. אני שוברת אותה בסיפור על סרט יפהפה שראיתי, ובו אישה צעירה יוצאת למסע רגלי ארוך, אלף מייל על שביל הרכס הפסיפי החוצה את מערב ארצות הברית. היא צריכה להתגבר על כל מיני מסלולים ומכשולים מדבר, אגמים, שלג. היא מתגברת עליהם, או שלא, ופוגשת חברים למסע. מדי פעם מציפים אותה תמונות וזיכרונות. היא מתמודדת עם השדים האפלים שבתוכה, עם הקשרים המשפחתיים הדפוקים, המשברים הנפשיים שעברה. אט אט היא מצליחה לנכס לעצמה איזו בריאות של גוף ושל רוח. על הגב שלה היה ציוד ממש כבד, אני מוסיפה.

גם בקמינו אתה סוחב על גבך ציוד לא קל, דניאל אומר. אני תוהה עכשיו אם הרעיון של מסע כאמצעי לזיכוך הנפש הוא רעיון נוצרי. אני חושב על הוויה דולורוזה, מסע הייסורים של ישו, על מסעות הצלבנים והצליינים לארץ הקודש.

לא נראה לי, אני עונה. גם ביהדות יש מסעות של זיכוך. אני חושבת על אליהו ועל משה, שיצאו למדבר, ויעקב אבינו שיצא למסע כשברח מעשו. חוץ מזה, מסעי הצלב היו מעשה פוליטי. אני באמת נוטה לחשוב שמסע הוא פשוט מטאפורה טובה. ועכשיו, ספר לי עוד על יוהנה ועל המסע שלכם. אמרת שזה קשור לסיפור שלנו?

בתחילה חשבתי שיוהנה מצאה בי עניין כי אני היסטוריון של יהדות ספרד, דניאל ממשיך. נדמה שהוקל לו. השיחה על הדברים שהסתיר ממני ומהעולם עוזרת לו. הוא מדבר אל עצמו. היה לה שם נושא לא פתור. יש לה כנראה שורשים משפחתיים בספרד. היא לא פירטה. אביה יעקב היה מילדי הקינדרטרנספורט. את הוריו ראה לאחרונה כשהיה בן חמש. אביו נרצח באושוויץ, אמו נפטרה ממחלת הטיפוס בטרזיינשטט. הוא נשלח לאנגליה והתחנך שם, אבל כשבגר ורכש מקצוע חזר להמבורג. זה היה בתחילת שנות החמישים. היתה לו חנות ספרים. את אמה של יוהנה, היידי, פגש שם בחנות. היא נולדה באמסטרדם שבהולנד, והיתה צעירה ממנו בחמש עשרה שנה לפחות. הם התחתנו ונולדה להם בת יחידה, יוהנה. יוהנה היתה בת חמש כשפגעה באמה חשמלית ברחוב. היא נהרגה במקום והשאירה את האב לגדל לבדו את בתם הקטנה.

דניאל מדבר על יוהנה באהבה ובחמלה. הוא רואה מולו את היתומה הקטנה שגדלה לאיטה, הפכה לאישה צעירה, ספורטאית. היא שומרת על כושר, סיפר בגאווה, רוכבת על אופניים יום יום מביתה למשרד שלה ובחזרה. אוהבת לצעוד ברגל לאורך הנהר אלבה, שאת פיתוליו רואים ממרפסת דירתה היפה. גם את הנמל של המבורג רואים משם.

איזה משרד? אני שואלת.

כפי שאמרתי לך, היא עורכת דין. שותפה למשרד מהחשובים בהמבורג, עוסקת במקרקעין. היא אוהבת את העבודה שלה, או לפחות אהבה, בלשון עבר, עד שהחיים שלה השתנו.

דניאל מדבר כאיש מאוהב, אני חושבת. הם הכירו, שניהם היו בודדים, למה נפרדו?

ומה קרה אחרי הקמינו? היא חזרה למשרד שלה?

אין לי מושג, אומר דניאל. לא דיברתי איתה מאז הערב האחרון בקמינו.

למה? מה קרה בערב האחרון בקמינו?

דיברנו על שודדי ים...

שודדי ים, אני צוחקת, אבל דניאל לא נראה משועשע. להפך. אבל אין עוד זמן לברר את העניין לאשורו. אני מביטה בשעוני. הפסקת הצהריים שלי מתארכת מדי. דוגמה רעה לעובדים שלי. את השיחה הזו נצטרך להמשיך במועד אחר.

אחרי העבודה אני קופצת לאמא, ואחר כך לבית מרקחת לקנות תרופות לשמחה. מסלולים קבועים. טוב לראות תנועה ברחובות. העיר שבה לעצמה לאיטה. גם מוסדות החינוך נפתחו. הילדים שלי נשמעים רגועים מתמיד. חדשות הערב בטלוויזיה משדרות אופטימיות: ניצחנו את הקורונה. צאו לבלות, אמר ראש הממשלה.

אני לא יוצאת לבלות, אלא פותחת את המחשב. מחכה לי שם מייל ארוך ומפורט מדניאל.

את סמל שודדי הים ראתה יוהנה באחד מביקוריה התכופים בבית העלמין היהודי באולסדורף, בצפון העיר. מאז מת אביה היא מרבה לבקר שם. מניחה פרחים על קברו החדש ועל קבר אמה הישן. היא מתקשה להיפרד מהקברים הממחישים לה בדרכם שהיא נותרה פה בעולם הזה לגמרי לבדה. לכן היא משתהה שם, מסתובבת, קוראת כתובות על מצבות. במיוחד היא אוהבת להסתובב באזור הישן יותר, לגלות כתובות עתיקות. לפעמים מחורזות. לפעמים בגרמנית, לפעמים בעברית. היא ידעה עברית מילדות, כשביקרה בבית הספר היהודי ריאלשול, על שם יוסף קרליבך. לעתים היא הולכת למפגשי הקהילה היהודית בבית הכנסת, בעיקר בימים הנוראים. בביקור בבית הקברות משכו אותה רגליה הרחק, עד שהגיעה לאבן גדולה שתפילה יהודית חקוקה עליה, ומעליה מתנוסס סמל שאי אפשר לטעות בו.

יוהנה הכירה אותו מהספרים ומסרטי הקולנוע. גולגולת ועצמות מוצלבות מתחתיה. זהו סמל שודדי הים. מה עושה סמל כזה בפתח חלקה מגודרת בבית קברות, בראש כתובת יהודית כתובה עברית? מי קבור בחלקה הזו? בדמיונה ראתה חבורת שודדי ים יהודים שנאספים לקבור את אחד מחבריהם, שודד ים נועז במיוחד שנפל בקרב על הסיפון. האם אמרו קדיש על קברו? האם שתו בקבוק של רום, ושרו את השיר המפורסם מתוך אי המטמון של סטיבנסון?

חמישה עשר גברים על ארון המת,

יוֹ הוֹ הוֹ, ובקבוק של רוּם!

שתו והפליגו אל עולם האמת,

יוֹ הוֹ הוֹ ובקבוק של רוּם...

על כורחה עלה חיוך על שפתיה, וכשיצאה מבית הקברות התעכבה אצל השומר, ושאלה אותו לטיבו של הסמל הזה. השומר, איש מבוגר יודע ספר, סיפר שזו חלקת קברים מן המאה ה 17. סמל הגולגולת והעצמות הוא סמל מקובל בבתי עלמין יהודים ספרדיים, הסביר לה השומר, מאות שנים לפני שאימצו אותו הפיראטים. הסדר היה הפוך קודם היהודים ציירו אותו על המצבות ואז ראו אותו שודדי הים וחמדו אותו כסמל שנועד להפחיד ולהרתיע.

איפה ראו אותו שודדי הים, שאלה יוהנה בתמיהה גדולה, אבל על כך לא היה השומר יכול להשיב לה. כשסיפרה לי על כך פתרתי לה את החידה. המפגש, אמרתי, התרחש, כנראה, באיים הקריביים, כששודדי ים אנגלים קבעו בהם את בסיסם במאות ה-17 וה-18. יהודים, פליטי האינקוויזיציה מספרד ומפורטוגל, התיישבו באיים, ובבתי הקברות שהקימו היו מצבות עם סמל הגולגולת והעצמות המוצלבות. השודדים התישבו באיים אלה מאוחר יותר, ראו את הסמל על המצבות ואימצו אותו.

אבל לא מדובר רק באנקדוטה משעשעת, כותב לי דניאל. בביקור הארוך בבית הקברות, השומר הראה לה את רשימת הקבורים בחלקה, ואחד השמות משך את תשומת לבה - יואנה נונז. השם נונז נשמע לה מוכר להפליא. היא שמעה אותו בעבר, מאביה. היה זה שם משפחתם של חלק מאבותיה, יהודים ספרדים פורטוגזים שהגיעו להמבורג בסוף המאה ה-16. לפי הכתובת על מצבתה, יואנה נונז נולדה בליסבון שבפורטוגל, ונפטרה בשנת 1652. אמצע המאה ה-17.

התגלית בבית העלמין לא נתנה ליוהנה מנוח. האם יש קשר דם בינה ובין אותה יואנה נונז? האם דמיון השמות ביניהן מקרי? אבל זמן הקמינו התקרב, ויוהנה החליטה להניח לשאלה הזו עד שתשוב משם. כשהבינה שדניאל הוא היסטוריון היא שיתפה אותו בסיפור הקטן הזה וכמובן עוררה את סקרנותו.

"ואז באתי אני, עם השאלות שלי בפייסבוק על יואנה מבורגוס", אני כותבת לו בתשובה, "והכול התחבר. אבל משהו קרה בינתיים, והקשר בינך ובין יוהנה מהמבורג התנתק. איך זה קשור לשודדי הים?

"ניחוש פרוע: השיחה על שודדי הים הובילה לשיחה על אי המטמון, על ספרי ילדות, ועל ילדים. יוהנה סיפרה לך על הילדים שהיא מקווה שיהיו לה, ואתה אמרת לה שאתה לא מעוניין יותר בילדים. שאתה מבוגר מדי, שיש לך את רפי. די לך בזה. הדבר הזה חסם, למעשה, כל אפשרות לקשר של ממש ביניכם, ונפרדתם".

התשובה מגיעה מיד, קצרה וחדה, בת שלוש מילים בלבד: "כך בדיוק קרה".

מה עונים אחרי כן?

אני לא מוותרת. "אני מכירה אותך היום מספיק טוב", מחשבותי ממהרות לרוץ יותר מאשר אצבעותי על המקלדת. "לא ייתכן שוויתרת על האתגר המחקרי הזה. היית סקרן. היית חייב לגלות האם יוהנה קשורה לאותה יואנה שעל המצבה. האם היא צאצאיתה, ואיך. אין לי ספק שעשית זאת. ובכן, מה גילית?"

התשובה שלו מגיעה במהירות, ומפתיעה אותי: "הפעם דווקא טעית", הוא כותב. "מנעתי את עצמי במתכוון מהעיסוק בזה. ידעתי היטב שלו הייתי מגלה, לא הייתי מתאפק והייתי יוצר איתה קשר. ואני הרי הבטחתי לה שאניח לה. שאתן לה ללדת את הילד שהיא כל כך רוצה בו. שלא אבלבל אותה. קל זה לא היה לי, אני מודה. אבל הילד חשוב יותר.

"וזו הסיבה", הוא מוסיף וכותב, "שמחקתי את חשבון המשתמש המקורי שלי בפייסבוק, מחקתי תמונות וזיכרונות ויצרתי חשבון בדוי על שם רפי".

"יש טעם לשכנע אותך לחזור בך?", אני מקלידה במהירות. "ואני מתכוונת לחזור בך מהכול. בעיקר מניתוק הקשר עם יוהנה בחייך, דניאל. החיים קשים כל כך. שנינו יודעים את זה היטב. למה לסבך אותם עוד יותר ולהימנע ממעט הנחמה שהם צופנים? תן לה את הילד שהיא רוצה, תגלה עבורה את ההיסטוריה של עצמה, ובעיקר תשמח ששניכם חיים ובריאים ופשוט תאהב אותה".

אני לוחצת על "שלח" בחיפזון, לפני שאתחרט.

שיחת מסרונים

רות: לא תאמין ממי קיבלתי מייל עכשיו.

דניאל: ?

רות: מבֶּני עמנואל. ההיסטוריון. זה שהיה עסוק מכדי לענות לי, שבזכותו מצאתי אותך.

דניאל: מה הוא רוצה?

רות: לספר לי על ספר חדש שרואה אור ממש בימים אלה, ושמו הגות השמד.

דניאל: נשמע מעניין. אני מבין שגם שלמה שלנו מככב שם. השגת אותו?

רות: כמובן, מיד רכשתי שניים. אחד לספרייה, אחד לי עצמי.

דניאל: יפה שהאיש זכר אותך וחזר אלייך.

רות: כן, הוא כנראה פחות מעצבן משחשבתי.

דניאל: מחכה לשמוע תובנות בסוף הקריאה.

רות: כמובן. בינתיים אני נפעמת מהכריכה, מסתכלת עליה דקות ארוכות.

דניאל: ?

רות: ציור מספרד של המאה ה-14. מצד ימין יהודי מוטבל באגן הטבילה, מצד שמאל יהודי נשרף. אותן דמויות של נוצרים עומדים סביבו בשתי התמונות.