אמיר בנאי מדבר על הפריצה הגדולה, המשפחה המיתולוגית והשיחות עם אלוהים

אני לא עזרא, גם לא שוקי // לא נולדתי כשאמא שלי הפכה ללימור ב"רק בישראל". אמא שלי הייתה בהיריון איתי בעונה הראשונה של "ארץ נהדרת", חמש שנים אחר כך. ועדיין, כל הילדות קראו לי שוקי ועזרא. זה אדיר. בכלל, אמא שלי היא השראה עבורי.

לאחרונה היא חזרה לתפקיד לימור וראיינה אותך בתפקיד עצמך. איך זה הרגיש? בהתחלה לשנינו היה מאוד מוזר. היא אמרה לי "תשמע, כשאני לימור אני דמות אחרת, ללימור אין אלוהים". גם לי זה היה מוזר בהתחלה, אבל שנינו כל כך השתחררנו וזה היה כל כך טבעי ומצחיק וכתוב נפלא, וגם אילתרנו מלא. זה היה קורע. וגם התגובות מטורפות, נראה לי שיש לזה כבר מיליון צפיות. זה היה קלוז'ר מטורף לדמות איקונית שקיימת הרבה לפניי, ופתאום אני בא בתור הבן שלה שכבר עשה את דריסת הרגל במקצוע ומתראיין. אני יודע מי זו אמא שלי, כמה היא מוכשרת ואיך היא הגיעה לאן שהגיעה בעשר אצבעות, אבל פתאום כשישבתי מולה וראיתי אותה כלימור בלייב - נפל לי האסימון כמה היא טובה בעבודה שלה ואיך אחרי כל כך הרבה שנים היא עדיין רלוונטית ומרגשת ומצחיקה. בסוף היא לא אמא רגילה. היא מאוד מגניבה, מאוד חברה ואחת הנשים הכי מצחיקות בארץ. תמיד בארוחות בבית היו לנו המון צחוקים. יש לנו קשר מאוד מיוחד, עם קרבה והבנה.

בגלל שהתבגרתי מוקדם, אני מחפש את הילד במקומות אחרים // כילד נחשפתי לדברים שילדים במשפחות אחרות לא שומעים ולא רואים. כל העניין של הפרסום של המשפחה, וכל העניין שהכל בחוץ, דברים שאמא עוברת, הם מאוד קיצוניים. אז הלכתי לקיצון השני - הפכתי יציב מדי. עדיין הייתי ילד שאוהב לשחק, ותמיד הייתי בחוגים, אבל עמוק בפנים כבר התחלתי להבין את העולם.

בגלל שלא היה גבר בבית, אוטומטית נכנסתי למקום של מאוד לשמור, מאוד להגן, ילד מאוד הורי. התבגרתי בגיל נורא מוקדם. זה משהו שאני נורא אוהב בעצמי, אבל גם לקח לי זמן עם זה, כי בסוף זה מנע ממני להישאר בילדות. אני חושב שבגלל זה היום אני מחפש את הילד במקומות אחרים. אולי גם בגלל זה החיבור לפסטיגל הוא קצת להיות הילד שלא תמיד הייתי, שלא תמיד היה לי זמן להיות. מאז שאני זוכר את עצמי, מגיל ארבע-חמש, הפסטיגל מבחינתי היה חלום, עוד לפני שהבנתי שאני רוצה לשחק ובאמת להתמקצע בדבר הזה. זה היה בשבילי איזו נקודת אור ותמימות כזאת, תחושה של חופשיות, לנצח את הרעים. תמיד אמרתי שזאת תהיה מין נקודת ציון בשבילי, רגע כזה של "וואלה, עשיתי את זה". לא חשבתי שזה יגיע כל כך מהר. חשבתי שייקח עוד זמן, וזה קרה לי בגיל 22. ובקרוב אני גם אגלם את פיטר פן במחזמר של חנוך רוזן שחוזר בחנוכה, אז בכלל.

איפשרת לעצמך לכאוב על כך שהתבגרת מהר מדי? אני חושב שלא מספיק. התרגלתי להיות קודם כל בשביל אמא שלי. היינו קצת שזורים זה בזו. בשנים האחרונות אני חושב שעברתי איזשהו תהליך עם עצמי של סוג של היפרדות ממנה. ממש עברנו איזושהי פרידה. זה קורה באופן טבעי כשאתה מגיע לגיל 18, 19. עברנו איזשהו תהליך של להבין איך עדיין לשמר את החברות שלנו ואת האהבה שלנו ואת ההומור שלנו וגם להבין איך אנחנו בנפרד. כי בסוף אנחנו לא חברים טובים, בסוף היא אמא שלי ואני הבן שלה. זה היה תהליך לא פשוט, אבל אנחנו יותר מתקרבים היום לתבנית הזו.

מצד שני, אני מניחה שיש לזה גם הרבה יתרונות שאתה ואמא שלך ביחסים כאלה קרובים. ברור, מלא. זה קשר שאין לאף אחד, קרבה מאוד מיוחדת והבנה מאוד מיוחדת.

אתה יכול לתת לי דוגמה לסיטואציה מהילדות שאתה אומר, אוקיי, זה לא כל כך טבעי לאמא ובן? הייתי שותף לדברים שקורים לה בחיים שאני לא אמור לדעת. היא הייתה יכולה לריב עם בת זוג ולשתף אותי בפרטים, ואז כשהן היו משלימות אז הרבה פעמים הייתי נשאר עם הכעס. היום היא כבר לא משתפת אותי. אנחנו שומרים על זה. עברנו שנינו טיפול, כל אחד בנפרד. אני מטופל מגיל 14 ברצף, פעם בשבוע, וגם היא. והייתה תקופה שעשינו איזשהו טיפול ביחד, להבין את התהליך הזה של איך אנחנו יוצרים איזושהי הפרדה שבאה ממקום טבעי וטוב. לקח לנו זמן להגיע למקום שאנחנו נמצאים בו היום. היו גם תקופות יותר מורכבות. אני חושב שהיום בעיקר יש תחושה שסלחנו אחד לשני על מה שהיה. אני לא חושב שיש היום כעס. בודדות הפעמים בחיים שכעסתי עליה. זה גם קשור למקום הזה שלי שקשה לי לכעוס באופן כללי.

גבולות זה חשוב, ואני עוד לומד להציב אותם // יש לי נטייה הרבה פעמים להגיד את מה שאנשים רוצים לשמוע. מצד אחד, אני מאוד הולך אחרי הדברים שלי ולא מוותר, מתאבד על דברים שאני עושה וחשובים לי ואין ימינה שמאלה. מצד שני, יש בי חלקים מאוד מרצים, שמאוד רוצים שיאהבו אותי, מאוד רוצים שיחשבו שאני חמוד ושאני טוב. אני מאוד מפחד לאכזב. אני מאוד רגיל להיות נוח, ואני מרגיש שגם בחיים וגם במקצוע אני צריך רגע לעמוד על שלי ועל דברים שחשובים לי. מאוד קשה לי לעשות את זה ובשנה האחרונה אני לומד. זה יכול להיות בעבודה, לקרוא טקסט ופתאום להרגיש שיש איזה משפט שאני חושב שפחות מתאים. לא לבוא ולדרוש ולהגיד "אני לא אומר את זה", אבל אולי להציע משפט שיותר מתאים. אם פעם לא הייתי אומר בכלל, היום אני יכול לבוא ולהגיד.

נגיד ב"רוקדים עם כוכבים", אם היה בגד שלא הכי אהבתי, בתחילת העונה היה לי קשה להגיד "אולי נבדוק אופציה אחרת". יש איזה פחד עמוק כזה שיתאכזבו ממני, שיגידו שאני לא הילד המושלם והנוח והטוב הזה, שמסכים וקל איתו. אז אני מרגיש שהחיים קצת מבקשים ממני את זה, שאין לי ברירה אלא ללמוד לעמוד יותר על שלי ולעשות את הדברים שמתאימים לי. זה יכול להיות במערכות יחסים, עם חברים, מול אמא, בעבודה. לפעמים אני מעדיף להגיד שאני אלרגי מאשר לבוא ולהגיד "לא, לא בא לי, אני רוצה משהו אחר".

הפרסום יוצר גם בלבול // החיים שלי ממש השתנו בשנה האחרונה מבחינת חשיפה. אני כבר לא אנונימי, בעיקר בעקבות "רוקדים עם כוכבים", אבל גם בזכות תפקידי המשחק, "תיכון מגשימים", הסרט של אבי נשר "האהבות שלנו", ועכשיו הפסטיגל ו"פיטר פן". המון דברים בפרופיל גבוה. ב"רוקדים" מאוד חשפתי את עצמי. החלטתי שאני בא וחושף, ואני חושב שזה גרם לאנשים להרגיש שהם מכירים אותי נורא טוב.

איך זה מרגיש? מצד אחד, זה מדהים כי אני מרגיש שהצלחתי באמת לגעת בלב של אנשים ולייצר איזושהי הזדהות נורא גדולה. אני מקבל תגובות מילדים שגדלו בלי אחד ההורים שלהם, מכל מיני סיבות, מאמהות חד-הוריות, מילדים ונוער שאומרים לי שאני השראה בשבילם, שאני נותן להם תקווה לעשות את מה שהם אוהבים ולהאמין בעצמם. מבחינתי זה שווה הכל. אני מרגיש שהצלחתי לרגש ולהזיז משהו לאנשים בלב.

"לקחתי מאמא את חוש הצדק ואת המקום של תמיד לראות את החלש. היא אדם מאוד פוליטי וראיתי וספגתי את ההשלכות של הדבר הזה. זה מאוד הפחיד אותי בתור ילד"

מצד שני, זה גם קצת מתעתע. קרו כמה מקרים של איזושהי חדירה לפרטיות. למשל כשהייתי בקניון ומישהי פשוט תפסה אותי ביד, התחילה לקרוא לאנשים, וזה נהיה ממש אירוע. היא לקחה אותי ביד לחנות, לחברה שלה, שתראה אותי. ראיתי כמה הן מאושרות וזה שימח אותי, אבל כן, לפעמים אנשים קצת מתבלבלים.

אני לא נותן לאבא שלי מקום בחיי // הוא לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותו. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה כשהייתי בן שלוש, נראה לי, ומאז לא דיברנו. נתק מוחלט. אין לו שום חלק בחיים שלי. אני לא ממש יודע מה קורה איתו היום. אני לא חושב שהוא צריך לקבל מקום בחיים שלי כי אין לו חלק בחיים שלי, אין לו חלק במי שאני. אני לא אומר את זה מתוך מקום של כעס, אלא באמת מתוך מקום שחוץ מזה שגנטית הוא אבא שלי, הוא לא אבא שלי.

אני ממש בוחר, מתוך מקום בריא, להפסיק להתעסק בזה. יותר מהמקום שלי, של למצוא את הגבר שאני בעולם בלעדיו, ולמצוא את הגבריות שלי בחיים. ברור שזה השאיר חוסרים, ובסוף זאת כן איזושהי חוויה של נטישה, אבל אני באמת משתדל פחות לתת מקום לבן אדם. לפעמים קורה לי שאני רואה אנשים שדומים לו ואני יכול רגע להסתכל. לא כי אני מחפש אותו, אבל זה כן שם. אני יודע שהוא גר באזור המרכז, וטכנית אני יכול להיתקל בו ברחוב.

למה הכוונה ב"למצוא את הגבריות שלך"? מתוך המקום הזה של חוסר גבריות בחיים שלי, תמיד הרגשתי אולי לא מספיק גבר. כשאני רואה גברים שהם מאוד כוחניים, מאצ’ואים, לפעמים זה קצת מבהיל אותי. אני חושב שהעבודה בסרט של אבי נשר מאוד פגשה אותי במקום הזה. הדמות שלי, ניתאי, היא דמות של ילד מאוד רגיש שגדל רק עם אמא. והדמות ששלום מיכאלשווילי משחק היא גבר כזה של פעם, אבא גרוע לילדים שלו. וניתאי ממש מרגיש שהוא לא מספיק גבר. יש שם איזושהי מערכת יחסים נורא יפה, שבה ניתאי מלמד את הדמות של שלום להיות רגיש ולהיות אבא יותר טוב, ודרך המסע הזה גם ניתאי לומד להיות גבר בפעם הראשונה. זה מאוד פגש אותי ברמה האישית.

ישבתי עם אבי נשר וסיפרתי לו את כל סיפור החיים שלי, ויש ממש חלק בסרט שמבוסס על דברים שקרו לי באמת, שאבי הכניס. אני מספר שם על חוויות הילדות המעטות שיש לי מול אבא שלי, על זה שהוא היה מגיע "פעם ב..." קצת משחק איתי, ואז בחר לעזוב. יש סצנה שבה אני ממש מספר את זה לשלום. אני חושב שבאיזשהו מקום הייתה לי שם סגירת מעגל קטנה. הסכמתי להתמסר לדבר הזה, ופתאום הרגשתי שיש לי הזדמנות להגיד את כל מה שהייתי רוצה להגיד לאבא שלי, על איך להיות גבר טוב יותר ואיך להיות אבא טוב יותר. זאת הייתה אחת החוויות הכי מעצימות שהיו לי כבן אדם וכשחקן.

אבי נשר הזכיר לי שאני במקצוע הנכון // חוויית הסרט של אבי נשר הייתה אחת החוויות הכי משמעותיות שהיו לי כשחקן. היא גם באה בנקודה שבה היה לי איזה משבר קטן מול המקצוע. הייתה תקופה של שנה, שנה וחצי, שלא קיבלתי שום תפקיד. אני יודע שזה לא המון במקצוע שלנו, זה ממש סטנדרטי וקורה, אבל פתאום התחילו לי כל מיני סימני שאלה. אם אני מספיק שחקן טוב, מספיק מעניין, מספיק מוכשר, אם זה המקצוע שמתאים לי. חשבתי אולי ללכת ללמוד משחק בבית ספר, אולי לטייל. זה היה לקראת השחרור מהצבא והייתי קצת אבוד. התחלתי לשחק בגיל 16-17, ואחרי איזה ארבע שנים פתאום שאלתי את עצמי - זה באמת מה שאתה רוצה לעשות? כי זה מקצוע לא פשוט, מאוד לא יציב, וצריך כוחות נפש אדירים כדי להתמודד עם העליות והירידות האלה. ואז אבי הזמין אותי לפגישה לסרט שלו. מאוד התרגשתי. היינו בפגישה והוא התעניין בי כבן אדם. זה גרם לי להיזכר כמה אני אוהב את המקצוע הזה, כי בסוף אני נורא אוהב בני אדם, ואני נורא אוהב לחקור התנהגויות של בני אדם. אני שם לב להכל, לכל הפרטים, ואבי הוא גם כזה.

"יש בי חלקים מאוד מרצים, שמאוד רוצים שיאהבו אותי, מאוד רוצים שיחשבו שאני חמוד ושאני טוב. אני מאוד רגיל להיות נוח, ואני מרגיש שגם בחיים וגם במקצוע אני צריך רגע לעמוד על שלי ועל דברים שחשובים לי"

הוא ממש הזכיר לי כמה אני אוהב קולנוע. כמה אני אוהב לשחק, כמה אני אוהב דמויות וכמה אני אוהב סיפורים. החוויה איתו לא דומה לשום דבר שיצא לי לעבור קודם. הוא מבקש ממך להתמסר במאה אחוז לדבר הזה ולקדש את המקצוע. הוא יודע לרתום אליו אנשים, להיסחף אחריו. הוא ממש קפטן של הספינה, עם חזון מאוד ברור, מאוד חכם ומאוד מדויק.

בסוף, הסרט "האהבות שלנו" מספר פחות על 7 באוקטובר עצמו ויותר על מערכות היחסים שקרו שם. חלקן ממש מבוססות על סיפורים אמיתיים. אני זוכר שהייתה לי חתיכת עבודה להבין איפה נהיה המקום שלי כשחקן. יש פה חתיכת אחריות לבוא ולספר סיפור כל כך רגיש של האנשים האלה. בעבודת ההכנה יצא לי המון לראות ולחקור על האירועים ועל היום הזה ועל כל מה שקרה שם. אבל דווקא אבי מאוד רצה להביא איזושהי ראשוניות, לפחות בעבודה איתי. הוא מאוד רצה שאני אביא את עצמי לדבר הזה. אז דווקא לא ניסיתי לחקות איזשהו אדם אמיתי או איזשהו סיפור מסוים, אלא באמת להביא את החוויה של מה היה קורה אם אני הייתי שם ביום הזה.

ראיתי בבית את המשמעויות של להיות אמן פוליטי, ואני לא כזה // להבדיל מאמא, אני אדם מאוד לא פוליטי. כן לקחתי ממנה את חוש הצדק ואת המקום של תמיד לראות את החלש. אבל בגלל שהיא אדם מאוד פוליטי וראיתי וספגתי את ההשלכות של הדבר הזה, אני חושב שאני אדם מאוד לא פוליטי. אני מאוד משתדל לא לראות חדשות, בכלל. כמה שפחות אקטואליה. דברים שאני צריך לדעת מגיעים אליי. בסוף אני כן מחובר לעולם, אבל חדשות ודברים כאלה, אני ממש משתדל לשמור על עצמי מהדבר הזה. גם כדי לשמור על עצמי נקי, וגם כי ראיתי מה זה עשה לאמא להיות כל כך מעורה, כל כך אקטיביסטית.

איך חווית את זה כילד? זה מאוד הפחיד אותי בתור ילד. בעיקר כי הייתי רואה כמה זה פוגע בקריירה ואת התגובות שזה גורר. דברים שמאוד ספגתי. גם במקום הזה אני חושב שקצת הלכתי לקיצון השני, של דווקא פחות להיות שם.

ואיך אמא עם זה? יש לה ביקורת על זה. היא מאוד מקדשת את כל האמת בחוץ, ואני הרבה יותר שקול ומעדיף לשמור את הדברים שלי לעצמי. לא כי יש לי דעות שאני לא אומר אותן, או איזה דעות נחרצות שאני מסתיר. אני באמת לא אדם כזה פוליטי ולא כזה מעורה בפרטים. אבל אני הרבה יותר זהיר ממנה והרבה יותר שמור ממנה, ויש לה ביקורת על זה.

מה היא אומרת לך? (צוחק) שאני פחדן. אבל אני חושב שכל אחד צריך לעשות מה שמתאים לו. להעביר ביקורת דרך אמנות זה משהו שאני יותר מתחבר אליו. אמא שלי מאוד חושבת שחשוב להביע את עצמך ולנצל את הכוח הזה שיש לנו ולהביע דעה. לי, אולי בגלל הדברים שראיתי, זה יותר קשה.

המצב במדינה לא מטריד אותך? המצב מאוד קשה לי. אני חושב שאנחנו מאוד מפולגים, המדינה במצב לא טוב. יש המון שנאה בינינו וזה עצוב לי. בסוף אני רוצה לחיות פה, אני רוצה לגדל את הילדים שלי פה. אני לא מנותק, אבל אני משתדל לעשות טוב ולהשפיע על האנשים הקרובים אליי. אני משתדל לעשות טוב בדרך שלי.

אני מאחל לעצמי לבנות בית עם זוגתי נעה // אנחנו ביחד חמש שנים וגרים ביחד כבר שנה וחצי, ליד חוף הילטון, ליד הים, עם מלא שקיעות. נעה (ריינהולד - ר"א) היא משהו מיוחד. כשהכרנו הייתי בן 18 והיא הייתה בת 23. רק זה מראה לך על האומץ שלה. נעה היא כזאת פרי ספיריט, לא אכפת לה מה אומרים. היא אחת הנשים הרגישות, החכמות והמצחיקות.

פער הגילים מורגש? בכלל לא, בטח לא בתקשורת בינינו. אף פעם לא הרגשתי את זה ברמת השיחה, ברמת תחומי העניין. שוב, אני חושב שאני גם מאוד מבוגר באופן יחסי לגילי, ואני לא חי חיים סטנדרטיים של בני גילי. לא תמיד זה טוב, אבל אלה החיים שבחרתי. מהבחינה הזאת אנחנו באותה נקודה בחיים פחות או יותר.

העניין של הגיל עוד לא מאוד נוכח, אבל נעה אמרה לי משהו ממש יפה לגבי זה. היא אמרה לי שגם אם כשהיא תהיה בת 30 ואני אהיה בן 25 פתאום נחליט שזה לא מתאים, היא לא תתבאס ותגיד "איזה באסה, ביזבזתי את השנים היפות שלי" כי היא תדע שהיא הייתה איתי כי היא האמינה שזה הדבר האמיתי, והשנים האלה בשבילה שוות את הכל.

נשמעת אישה לחתונה. אני מאחל לעצמי אותה כאישה וכאמא, לבנות איתה בית. הלוואי.

מורכב להיות בנאי בינוני // ממשפחת בנאי למדתי קודם כל צניעות וענווה. יש חיבור לקרקע. כולם כוכבים מאוד מצליחים בתחומם, אבל יש חיבור לתרבות ולמדינה וליהדות. בסוף, הגענו מהשוק בירושלים. אני מרגיש שזה גם נורא שומר עליי. אתה חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממך, ונראה לי שזה משהו שאנחנו מרגישים כל המשפחה. אני לפחות מרגיש את זה. למדתי מהם אהבה למוזיקה ולאמנות ולבמה. למדתי את הכוח של אמנות ושל יצירה ושל מורשת. למדתי על ישראליות. זה מוזר להגיד את זה על המשפחה שלך, אבל אני מרגיש שיש במשפחה משהו מאוד מחובר לערכים הכי יפים של המדינה הזאת.

ומזל שאתה מצליח, כי לא נראה לי שכיף להיות בנאי לא מצליח. זה מורכב, בואי נגיד, להיות בנאי בינוני.

"אם את שואלת אותי על טיול של פטריות והזיות בתאילנד, זה לא אני. באופן כללי אני לא אדם שמאבד שליטה. לא הייתי מתפרע בתל–אביב עד הלילה או טס לחו"ל ועושה סמים. זה לא מי שאני. אני מאוד עם הסודה והאספרסו שלי"

קשה לחיות בלי אמונה // אני אדם מאוד מאמין. אני מאוד מחובר, עושה קידוש, אומר ברכת השחר ומניח תפילין בבוקר. לא כל בוקר, אבל משתדל. אני חושב שנורא קשה לחיות בלי אמונה בכלל. זה מאוד שומר על פרופורציות. אני מרגיש שכל צעד שאני עושה בעולם, הוא מלווה אותי. זאת איזושהי דמות כזאת שהיא בתוכך והיא מעליך. אני מרגיש שהיא מכוונת אותי. בלי האמונה הייתי מאבד את זה כבר בהרבה מקומות. בכלל, במקצוע הזה, שהוא כל כך מטלטל בשבילי עם כל העליות והירידות, כל כך חשוב שיהיה במה להיאחז. אז אני מאוד מאמין, מאוד מדבר איתו. מאוד מאמין שדברים קורים מסיבה מסוימת. אני מאוד מאמין שהוא מדייק לי את הדרך שלי ושמה שאני עושה זה מה שנכון לי. האמונה והמסורת הן אחד הדברים שהכי חשובים לי בחיים.

חשוב להיות בתנועה // אני כל הזמן בתנועה. זה משהו שאני מאוד-מאוד מקפיד עליו, ואני חושב שזה אחד הדברים שלמדתי מהמקצוע, כמה חשוב כל הזמן לזוז, כל הזמן להיות בתנועה, לא משנה מה. בתקופה שלא שיחקתי הייתי נורא חזק בדי-ג’יי, ואם לא הייתי די-ג’יי אז הייתי במוזיקה, והייתי עושה הצגות ילדים. כל הזמן הייתי עושה משהו. מעניין אותי להתחיל ליצור אולי גם דברים בעצמי. לכתוב, להפיק איזה סרט קצר, גם קצת להיות מאחורי הקלעים. הייתי רוצה להמשיך לבסס את עצמי לאט ובזהירות בפרויקטים שהם נכונים לי ומרגשים אותי. לעשות קולנוע, תפקידים דרמטיים וקומיים, תיאטרון, מחזות זמר, מוזיקה.

מה לגבי קצת דברים של בני 22, טיולים, הרפתקאות? לא עשיתי כזה טיול אחרי צבא, כי טפו-טפו, באמת ישר השתחררתי והתחלתי לעבוד. אבל אני מאוד מאחל לעצמי קצת לטייל. מצד שני, אם את שואלת אותי על טיול של פטריות והזיות בתאילנד, זה לא אני. באופן כללי אני לא אדם שמאבד שליטה. לא הייתי מתפרע בתל-אביב עד הלילה או טס לחו"ל ועושה סמים. זה לא מי שאני. אני מאוד עם הסודה והאספרסו שלי.