יש רק דרך אחת לתאר את התוצאות: תבוסה לנתניהו

רגע לפני שמלכודת מכונת הרעל נסגרת על הדמוקרטיה הישראלית, חשוב לצעוק: כל הקולות שווים, גם אלו של הערבים, ומי שמנסה לקרוא ל־50:70 שוויון צריך להסביר מדוע הוא אינו סופר אותם 

הסכנה שצריך להישמר ממנה כעת היא הניסיון להפוך תבוסה לתיקו באמצעות שינוי כללי הספירה. אם המדגמים, ובהמשך תוצאות האמת, יאשרו את התמונה שהצטיירה בחלק מהסקרים המוקדמים - כ־50 מנדטים למפלגות התומכות בהמשך שלטונו של נתניהו וכ־70 למפלגות המתנגדות לו - תהיה רק דרך אחת לתאר את התוצאה:

תבוסה מוחצת לנתניהו.

רוב עצום, הרבה יותר מברוב מערכות הבחירות בהיסטוריה של מדינת ישראל, הצביע נגד המשך שלטונה של ממשלת אסון 7 באוקטובר.

לנתניהו ולשותפיו אין רוב להקמת ממשלה. הקושי של יריביו להרכיב ממשלה משלהם אינו הופך את הפסדו לתיקו. אבל בדיוק כאן מונחת המלכודת: כאילו יש בישראל שלושה גושים – קואליציה, אופוזיציה ועוד גוש, שמופרד מהשניים האחרים על בסיס זהות לאומית ודתית. אזרחים שהפתקים שלהם נכנסים לקלפי, אבל כשמחשבים אם נתניהו ניצח או הפסיד, הקולות שלהם מוצאים מהחשבון. ופתאום מתקבל "שוויון". שוויון בין מה למה? בין מה למי? בין תומכי נתניהו לבין מתנגדיו שנשארו אחרי שניכינו מהם את הערבים?

בריטי אחד תיאר היטב את השיטה הרבה לפני שמכונת הרעל הישראלית באה לעולם. "כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר מאחרות", כתב ג'ורג' אורוול ב"חוות החיות", שפורסם ב־1945. יותר מ־80 שנה חלפו; הניסוח עדיין עובד.

בספר, החזירים שהובילו את המרד בבעל החווה הופכים בהדרגה למעמד שליט. הם מרכזים בידיהם את הכוח, מעניקים לעצמם מזון משובח ותנאי מחיה מועדפים, ומשאירים לשאר החיות את העבודה הקשה והמחסור. כדי ליישב את הפער בין ההבטחות למעשים, הם משכתבים את כללי היסוד של החווה. כשהחזירים מתחילים לישון במיטות, מתברר שהאיסור חל כביכול רק על מיטות עם סדינים. אחרי הרג חיות אחרות, מתגלה שהאיסור הוא על הריגה ללא סיבה. וכשהחזירים שותים אלכוהול, האיסור מצטמצם לשתייה מופרזת. בכל פעם מוצג הנוסח החדש כאילו היה שם תמיד. החיות נדרשות לפקפק בזיכרונן ולהאמין להסברי השלטון. לבסוף נמחקים כל הכללים ונותר רק המשפט על השווים והשווים יותר. המילה "שוויון" נשארת על הקיר גם אחרי שהשוויון עצמו חוסל.

בחצי השנה האחרונה עוסקת מכונת הרעל בדיוק במלאכה הזאת: קמפיין שקרי, זדוני וגזעני שנועד להפוך את המצביעים הערבים ואת נציגיהם לבלתי לגיטימיים. מעלילות על רופאים, אחים ואחיות ערבים שהפלו יהודים וחיילים, ועד ציטוטים מומצאים המיוחסים למנהיגי הציבור הערבי. המטרה היא להרגיל אותנו לכך שהפסילה מובנת מאליה, שכך היה תמיד. כאילו נתניהו עצמו לא ביקש להקים ממשלה בתמיכת רע"מ. כאילו סמוטריץ' לא העיד עליו בהקלטה: "הוא לא רצה ללכת עם רע"מ? רצה באבי אביו! אני היחידי שעמדתי בפרץ". מסתבר שכשרות הקול הערבי תלויה בשאלה את מי הוא משאיר בבלפור.

בעומק הקמפיין הזה, גם בגרסאותיו המעונבות והמרומזות, מונחת הנחה פשוטה וגזענית: הקול הערבי צריך להיות שווה פחות

בעומק הקמפיין הזה, גם בגרסאותיו המעונבות והמרומזות, מונחת הנחה פשוטה וגזענית: הקול הערבי צריך להיות שווה פחות. מותר לאזרח הערבי להצביע; רצוי שלא ישפיע. היום הגיע הקמפיין לשיא נוסף: נתניהו כרך את האזהרה ש"גונבים לנו את הבחירות" עם ההכרזה ש"הקלפיות הערביות זה שיא של כל הזמנים". באותה נשימה הזכיר גם חשדות לשוחד בחירות. כך נכרכו יחד חשדות לעבירה והשתתפות דמוקרטית חוקית לחלוטין, כאילו שניהם חלק מאותו איום.

חשדות לשוחד בחירות צריך לחקור. מנכ"ל ועדת הבחירות, דין ליבנה, מסר שהאירוע שעליו דווח סוכל עוד לפני שהחשודים הגיעו לקלפיות, והדגיש שמדובר באירוע נקודתי. אין בכך שום בסיס להכתים ציבור שלם או להציג עלייה בשיעור הצבעתו כסימן לגניבת בחירות.

אזרחים ערבים שמגיעים לקלפי אינם גונבים את הבחירות. הם משתתפים בהן. ההבחנה הזאת אמורה להיות מובנת מאליה, גם לראש הממשלה. מדובר בציבור שהממשלה הזאת הפקירה באופן יסודי כל כך, דפקה באופן עמוק כל כך, עד שעבור רבים ממנו הבחירות הן מאבק על האפשרות לחיות כאן בביטחון. להציל את החיים, במובן המילולי ביותר. אצל נתניהו, גם המאמץ הזה נהפך לראייה מפלילה.

"הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות", קובע "חוק־יסוד: הכנסת". שוות. בלי כוכבית ובלי תעריף נפרד לפי הלאום של המצביע. שוויון הקולות אינו הטבה שראש הממשלה מעניק למי שמצביע נכון. מצער שכלי תקשורת רבים אימצו את החלוקה הזאת, ולעיתים גם את המסקנה הכוזבת הנגזרת ממנה. מותר, כמובן, לנתח בנפרד מפלגות שיש ביניהן הבדלים ומחלוקות על שותפות קואליציונית. אלא שיש הבדל בין מיפוי האפשרויות להקמת ממשלה לבין ספירת האזרחים שהצביעו בעד המשך שלטונו של נתניהו או נגדו. כשמשתמשים ב"גוש השלישי" כדי לתאר 50 מול 70 כתיקו, החלוקה כבר אינה רק כלי ניתוח. היא נעשית מכשיר למחיקת המשמעות הפוליטית של ההצבעה הערבית.

לפי אותו היגיון, אפשר היה להוציא מהחשבון גם את המפלגות החרדיות ולהכריז על "גוש חרדי" נפרד. אלא שבמקרה שלהן איש אינו שוכח לאיזה מחנה לצרף את המנדטים

והציבור, כמו החיות אצל אורוול, מגרד את פדחתו ותוהה אם תמיד ספרו כך. אם תמיד היה מובן מאליו שיש קולות שמשנים את התוצאה וקולות שרק מפריעים להסביר אותה. לפי אותו היגיון, אפשר היה להוציא מהחשבון גם את המפלגות החרדיות ולהכריז על "גוש חרדי" נפרד. אלא שבמקרה שלהן איש אינו שוכח לאיזה מחנה לצרף את המנדטים.

נתניהו עצמו אינו מתבלבל. הוא מבין היטב שהקולות למפלגות הערביות מאיימים על המשך שלטונו. לכן הוא מזהיר מפניהם. דווקא מי שמאמצים את החשבון שלו מסייעים לטשטש את מה שהוא יודע היטב.

בעקבות התקשורת נפלו במלכודת גם פוליטיקאים רבים באופוזיציה. פעם אחר פעם הם נענו לתכתיב, נדרכו לפי אות, נדחקו לפינה והתחרו ביניהם בהבטחות לפסול שותפים אפשריים – עד שכמעט פסלו לעצמם את האפשרות להקים ממשלה. נתניהו הציב את המכשול; הם התנדבו לנסח אותו כהתחייבות לבוחר.

שוו בנפשכם שהמפלגות הערביות היו מוכנות להבטיח לנתניהו עוד כהונה. לא צריך להפעיל הרבה דמיון כדי לשער כמה מהר היו השופרות מגלים את מורכבותה של החברה הערבית ואת חשיבותה של השותפות האזרחית.

אם תוצאות האמת יהיו קרובות לתמונה הזאת – 50 מנדטים למפלגות המבקשות להשאיר את נתניהו בשלטון ו־70 למפלגות המבקשות להחליפו – זו תהיה תבוסה מוחצת חדה וברוטלית לנתניהו. הבוחר אמר את דברו ונתניהו נבעט אל מחוץ להיסטוריה. המחלוקות בין מתנגדיו לא ייעלמו, והקמת ממשלה חלופית עוד עלולה להיות קשה. כל זה אינו משנה את העובדה שהציבור לא נתן לו ולשותפיו רוב. הוא ריסק אותם. מי שבוחר בכל זאת לקרוא לתוצאה הזט "שוויון" צריך להסביר אילו קולות הוציא מהחשבון, ומדוע.