היועמ"שית מסבירה כשלים, רק לא את שלה
היה משהו מזוקק ברגע הזה שבו הודיעה השבוע יהודית תירוש, התובעת במשפט נתניהו, כי על אף הצעתם של השופטים בתיק, אין בכוונת היועצת המשפטית לממשלה להתייצב באולם בית המשפט. כמה דובר בראשית משפטו של נתניהו על האפשרות שהוא לא יתייצב. ואם יתייצב, ודאי שלא יעיד. ואם יעיד, אז ללא שום ספק ימצא כבר איזו דרך פתלתלה לחמוק מהחקירה הנגדית. אלא שנתניהו לא חמק. הוא התייצב, וגם העיד. כמעט מאה פעמים.
ובכל זאת, התיק התקדם לו מדחי לדחי. ממצב צבירה מוצק הפך לנוזל, ובעקבות הגילויים האחרונים הקשורים בעדותו של מנדלבליט - גם לגז. השופטים אינם יודעים את נפשם, וגם לא ממש בטוחים כיצד נכון להמשיך מכאן. ומי שסירבה השבוע להתייצב בבית המשפט כדי להיפגש עם המציאות העגומה הזו של מצב התיק, ואולי גם כדי לקבל כמה החלטות קשות מבחינתה - אך נדרשות - היא דווקא גלי בהרב-מיארה. בסוף, למרבה האירוניה, זו דווקא היא שמתחמקת. וזו דווקא היא שבית המשפט נאלץ להבהיר לה שהתייצבותה אינה נתונה לשיקול דעתה.
וזה לא באמת עניין של סדרי דין, ולא טקטיקת ניהול תיק. הפרקליטות אינה נוהגת להסביר את הכשלים הקשים שנפלו בעבודתה, ובוודאי שלא ממהרת לתקן את נזקיהם או לקחת עליהם אחריות. לתיקי נתניהו כמובן הייחודיות שלהם, אך ההקלטות של ניצב בועז בלט שפורסמו השבוע, ותיארו פרקטיקה של החזקה טקטית של תיקים פתוחים על אזרחים, ויותר מכך - על שוטרים שאינם מיישרים קו עם הפרקליטות, מציירות תמונה מטרידה. נתניהו הוא רק מקרה פרטי של צורת התנהלות, ספק בעייתית ספק עבריינית, שהשתרשה בחלקים מהפרקליטות. גם כאן שום גורם רשמי לא יטרח להתייצב בפני הציבור, להתמודד באופן ישיר עם הטענות או לספק להן הסברים טובים. אולי כי אין.
והדבר העצוב הוא ששום סערה ציבורית לא תפרוץ. השקט הזה שבו מתקבלות החשיפות על הפרקטיקות של מערך התביעה מעיד בעיקר על הציפיות הנמוכות כל כך שיש לנו מהגוף החשוב הזה. מניה של חברת תרופות עשויה שלא לצנוח גם כשמתברר כי המוצר הרפואי שאותו היא משווקת עלול לגרום לסרטן, רק אם החשש הזה כבר מגולם מלכתחילה במחיר הרצפה שבו היא נסחרת. בדיוק באותו האופן, חשיפות על התנהלות כל כך קשה מצד הפרקליטות עשויות שלא לטלטל את הציבור, רק במצב שבו האמון במוסד הזה מצוי גם ככה ברצפה. הרי הכרנו את מסמך מני יצחקי, שהסביר כיצד נשמרים תיקים פליליים על דמויות בכירות ונשלפים בעת הצורך. וכבר שמענו את הקלטות מנדלבליט, שכיועץ משפטי הסביר כיצד פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, החזיק אותו בגרון. אנחנו לא מתאכזבים כי למען האמת אנחנו לא מצפים. הכל כבר מגולם. כדי לתקן את הקלקולים האלה נדרשת הסכמה חוצת מחנות, אלא שישראל של השנים האחרונות היא מקום מאתגר באופן מיוחד בהקשר הזה.
בתרבות הפוליטית האמריקאית נוהגים לא פעם לשאול מה יקרה אם הנעל תהיה על הרגל השנייה. הכוונה היא שבכל הסדר שלטוני שנרצה לעצב כדאי לקחת בחשבון שייתכן שיום אחד לא אנחנו נהיה אלה שנהנים ממנו, אלא דווקא היריבים הפוליטיים שלנו. החשיבה הזו אמורה להוביל מפלגות מתחרות לגבש יחד הסדרים מאוזנים, שלא מעניקים כוח רב מדי לאף צד. הרי לעולם לא נדע איזו רגל תנעל את הנעל בעתיד.
ההיגיון הזה תקף כמעט בכל מקום על פני הגלובוס, חוץ מאשר בפוליטיקה הישראלית בכל הנוגע ליחסה למערכת המשפט. כאן יש את מי שמבקשים לאפשר למערכת המשפט סמכויות אינסופיות ויש את מי שנלחמים לצמצם אותן לאלה המקובלות בשאר המערב. והסיבה למחלוקת ברורה. הוועדה לבחירת שופטים היא דוגמה מצוינת לכל מה שרע. היא בנויה כך שכשהימין זוכה בבחירות הוא נדרש להגיע להסכמות עם הצד השני כדי להשיג תיקו מעליב, וכשהוא מפסיד, הצד השני יכול בדרך כלל לבחור שופטים גם בלעדיו. בישראל, במילים אחרות, רגל אחת בלבד נועלת את הנעל המשפטית, והרגל הזו ידועה מראש. מכאן המאבק הקיצוני כל כך ששולט בתחום.
הכנסת הקודמת העבירה חוק שמבקש לתקן את המצב ומחייב, ככלל, הסכמה של נציגי הקואליציה והאופוזיציה לבחירת שופטים לבית המשפט העליון. זה הסדר שמבטיח שאף צד לא יוכל להשתלט לבדו על בחירת השופטים. לכאורה נהדר, ואמור להכניס הרבה איזון למערכת, ובכל זאת מחנה השינוי מבקש כעת להילחם בכל מאודו כדי לבטל את החוק הזה ולהחזיר את המצב לקדמותו
הכנסת הקודמת העבירה חוק שמבקש לתקן את המצב ומחייב, ככלל, הסכמה של נציגי הקואליציה והאופוזיציה לבחירת שופטים לבית המשפט העליון. זה הסדר שמבטיח שאף צד לא יוכל להשתלט לבדו על בחירת השופטים. לכאורה נהדר, ואמור להכניס הרבה איזון למערכת, ובכל זאת מחנה השינוי מבקש כעת להילחם בכל מאודו כדי לבטל את החוק הזה ולהחזיר את המצב לקדמותו. למרות הרטוריקה שמדברת על ביטול ה"הפיכה", קשה שלא להתרשם מהפגם ה"אמיתי" שמוצאים במחנה השינוי בהרכב החדש של הוועדה לבחירת שופטים. הוא מתעלם לחלוטין מהאקסיומה המשטרית שהשתרשה פה, ולפיה נעל המשפט לעולם תינעל על רגל שמאל.
בנאום מוזר נוסף שלו, איזנקוט לא הצליח להיזכר השבוע בשמה של הרשות השופטת. ובאמת, למי מאיתנו - בוגרי כיתה ט' ומעלה - לא קרה ששכחנו מהן שלוש הרשויות במשטר דמוקרטי. הוא גימגם עד שהקהל נחלץ לעזרתו והזכיר לו שלרשות שבשמה המחנה שלו נלחם בחוקי הרפורמה קוראים "הרשות השופטת". גם אם נניח לנאום האומלל הזה, קשה שלא להבחין עד כמה תיקון המערכת המשטרית בישראל פשוט לא מעניין אותו מהותית. עבור המחנה שאותו הוא מנהיג, ביטול חוקי הרפורמה אינו אלא ניסיון לבצר את הכוח במחוזות שבהם צד פוליטי אחד התרגל להחזיק. הגישה המקולקלת הזו הביאה אותם השבוע לאבסורדים של ממש.
הרי כשהקלטות בלט חושפות את עומק הריקבון בפרקליטות, ואת האופן שבו היא שולטת בשוטרים באמצעות אחיזתה במח"ש, היינו אמורים להסכים - מימין ומשמאל - על החובה לנתק בין שני הגופים. ואיזה קטע. זה בדיוק מה שעושה חוק מח"ש שעבר בכנסת הקודמת. אלא שבצמידות לפרסום ההקלטות התבשרנו על ההפך הגמור. מחנה השינוי החליט להקים ועדה מיוחדת שתבטל גם את החוק הזה, ובכך תאפשר את המשך הנורמות הבעייתיות שנחשפו. אפשר היה לתקן עניין כזה או אחר בחוק, אבל לבטל אותו? ודווקא השבוע?
וזה חוזר גם לחוק פיצול היועמ"ש, שמחנה השינוי מבקש לבטל. הרי דווקא כשהם מתקרבים להגה השלטון, המצוי בחיכוך טבעי עם הייעוץ המשפטי, היה אפשר לצפות שיבקשו להגביל מעט את כוחו המופרז של מי שפרופ' שלמה אבינרי הגדיר פעם כ"אדם החזק ביותר בעולם". אבל גם כאן הם יודעים שמנגנון הבחירה הקיים מבטיח להם יועמ"ש נוח ומלטף, בדיוק מהסוג שגלי בהרב-מיארה הייתה לממשלת השינוי הראשונה. מבחינתם הכוח הבלתי מוגבל של היועמ"ש הישראלי אינו באג אלא פיצ'ר. והמחיר הציבורי? הוא כבר מגולם. עכשיו העיקר לוודא שהנעל נשארת על הרגל הנכונה.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.