"אפשר להיות קרבי ולצאת מהארון, והפלוגה יכולה להמשיך לאהוב אותך"

כשמתאמת האינטימיות הגיעה לחזרות של "יוסי וג'אגר" על בימת התיאטרון הלאומי, היא הבינה מהר מאוד ששני הגברים שצריכים לשדר קִרְבָה וארוטיקה - כבר מסתדרים. "היא אמרה: 'נראה שאתם בסדר'", מספר איתמר קיגלר. "וכדי להראות לה כמה אנחנו בסדר, אמרתי לאברהם שאני הולך לנשק את החזה המיוזע שלו. רוב ההצגה שנינו לבושים בחרמוניות כי העלילה מתרחשת בחרמון, וחם לנו ואנחנו מזיעים. יש סצנה אחת שאני מרים את אברהם והוא מרים אותי. ובאחת החזרות, כשאברהם הרים אותי, הזיעה שלו טיפטפה לי ישר לתוך הפה. אלו רמות הקרבה שהגענו אליהן".

כמעט 25 שנה אחרי שהסרט על סיפור האהבה בין שני קצינים בלבנון, בכיכובם של יהודה לוי ואוהד קנולר, עלה לאקרנים, נכנסים איתמר קיגלר (27) ואברהם ארנסון (29) לנעליים הצבאיות בעיבוד הבימתי. אבנר ברנהיימר, שאחראי לתסריט המקורי, כתב גם את המחזה, והבמאי הוא עידו רוזנברג. הם לא מבקשים לשחזר את הסרט. להפך, הסיפור הזה פוגש דור שגדל במציאות פתוחה יותר ללהט"בים, אבל עדיין חי במדינה שאין בה שוויון זכויות מלא לזוגות חד-מיניים. ומנגד, זהו דור של חיילים שחוזרים ללחימה בלבנון.

בסרט "יוסי וג'אגר", האהבה בין יוסי לג׳אגר הייתה הדבר עצמו, במרכז הפריים ובתוך אחד המרחבים הגבריים ביותר בישראל. במערכת מיליטנטית שלא איפשרה לאהבה חד-מינית לחדור למרחב שלה. מה שהיום מוכר יותר לקהל הישראלי - שכבר רגיל לייצוגים להט"ביים בסרטים ובסדרות כמו "המפקדת" ו"מטכליסטים" - היה זה אז מהלך פורץ דרך. הסרט דרש מהצופים להכיר בגבריות של שני לוחמים שנאלצים להסתיר את האהבה שלהם. עכשיו עולה השאלה אם ההכרה הזאת עדיין נחוצה, או שהסיפור כבר נטמע מספיק כדי להיות פשוט סיפור אהבה.

אברהם, איזו חוויה מהצבא אתה מביא לג׳אגר? "הצבא שלי היה מאוד לא הרואי. הייתי חייל אבוד והרגשתי שאין לי ערך. בשביל גבר סטרייט עם אגו, ג'ובניק זה משהו שיכול לרמוס את הגבריות. זה תמיד עומד מול הלוחמים שמסכנים את החיים שלהם, ויש להם גם תחושה של אחווה ושל יחד. אני חוויתי את הצד השני: אתה בטוח, אבל מרגיש כמו חתיכת חרא. דווקא התקופה הזאת עזרה לי כשחקן. גם בג׳אגר אני מחפש את הסוד ואת הפצע. אני לא גיי ולא יצאתי מהארון, אבל לכל אחד יש משהו בתוכו שהוא מפחד לחשוף".

ארנסון מכיר היטב את הבמה והמצלמה ("מטכליסטים", "גבעה 338", "היפה והחיה") אבל לראשונה מצא את עצמו בתפקיד שהציב אותו בתור הוותיק של הקאסט, או במילותיו של הבמאי - "הגילה אלמגור של ההצגה". עבור קיגלר, בנם של השחקנים דוד קיגלר ואדוה עדני, זהו תפקיד ראשון בתיאטרון רפרטוארי. הוא כבר הופיע מול מצלמה ב"זגורי אימפריה" וב"בתולים", אבל רק לפני פחות משנה סיים את לימודיו בסטודיו של יורם לוינשטיין. החיבור ביניהם התחיל עוד הרבה לפני החזרות, ב"תלמה ילין". קיגלר, שצעיר מארנסון בשנתיים, אף נבחן לסרט הגמר שלו ולא התקבל. כשהשניים נפגשו שוב באודישנים להצגה, קיגלר טרח להזכיר זאת. "צחקנו", מספר קיגלר, "אבל אולי נשאר בי קצת כעס".

ארנסון: "שמחתי שהוא לא נקם בי, והחיבור בינינו היה מהיר מאוד. נפגשנו למעין דייט, גילינו שיש לנו הומור דומה, ודיברנו על האינטראקציה שתהיה על הבמה. אמרנו, 'אני אלעס לך את הפנים'".

אברהם ארנסון: "בשביל גבר סטרייט עם אגו, ג'ובניק זה משהו שיכול לרמוס את הגבריות. זה תמיד עומד מול הלוחמים שמסכנים את החיים שלהם, ויש להם גם תחושה של אחווה. אני חוויתי את הצד השני: אתה בטוח, אבל מרגיש כמו חתיכת חרא"

המחשבה לחזור לאותו סרט ולהפוך אותו להצגה נבטה אצל ברנהיימר מיד אחרי 7 באוקטובר. "התחלתי לראות בשכונה שלי מלא חיילים באפטר", הוא מתאר. "חבר'ה צעירים מסתובבים חצי במדים חצי בטישירט עם החברה שלהם. זה הזכיר לי מאוד את 'יוסי וג׳אגר', לא בקטע של סיפור האהבה, אלא במשהו שאחר-כך לקחתי חזק לתוך המחזה - חבר'ה צעירים שפשוט רוצים לחיות את החיים שלהם, רוצים לאהוב, לעשות סקס, ללכת לים, לאכול חומוס. אבל הם צריכים להילחם, הם צריכים להתגייס. הדיסוננס הזה קיים גם בסרט, אבל אז לא יכולתי להרחיב אותו, ועכשיו אני חושב שיש סיבה מספיק טובה. במחזה הרחבתי את דמויות המשנה של החיילים וכל אחת היא עכשיו דמות עגולה עם סיפור משלה וחלומות משלה״.

סיפור על זוג גברים שמתאהבים עדיין מעניין בתקופה הזאת? "לצערי סיפור האהבה הזה הוא סופר רלוונטי, עם כל השנים שעברו מאז, ועם כל הקבלה שיש לקהילה הגאה במדינה. בהחלט עברנו דרך, אבל עדיין ביחידות קרביות אפשר לספור על יד אחת מישהו שיוצא מהארון. בטח לא בסדיר ובטח שלא ביחידה קרבית. המאצ'ואיזם נשאר מאצ'ואיזם, ולכן זה עדיין רלוונטי מאוד.

"דבר נוסף, הומואים חזרו להיות מותקפים במרחב הציבורי. השנאה אלינו, לפחות מצד פוליטיקאים מסוימים ואנשי ציבור מסוימים, החריפה וגדלה. רק השבוע ראיתי סרטון של איזה רב שמאשים את ההומואים בתל-אביב באסון שכמעט קרה במטוס של פליי דובאי".

קיגלר, היית לוחם ואתה עושה מילואים. פגשת בפלוגה סיפורים להט"ביים? "בטח. בסוף קו המילואים הראשון חבר מהמילואים הקפיץ אותי לתל-אביב. אנחנו נוסעים ומדברים, וברקע מתנגנים מהספוטיפיי שלו כל מיני שירי גאווה, אחלה שירים. ואז הוא שאל אותי: 'אתה יודע שאני גיי?'. לא ידעתי. קל להסתכל מלמעלה ולראות את כל השסעים ואת כל השטויות, וברור שגם על פני הקרקע הדברים לא תמיד פשוטים, אבל אני לא רואה בזה שום הבדל. הוא אחד מאיתנו.

"עדיין אין כאן שוויון מלא. אני בטוח שיש לוחמים שנמצאים בארון ומפחדים לצאת. לא קל להיות גבר עם מיניות שונה בסביבה כל כך גברית ומיליטנטית. אני רוצה לומר להם: 'אפשר להיות קרבי ולצאת מהארון, והפלוגה יכולה להמשיך לאהוב אותך'. לא מעניין אותי את מי החברים שלי אוהבים, למי הם מתפללים, אם הם מאמינים באלוהים, אם גדלו בתל-אביב או בהתנחלות. הם האחים שלי. זו אולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי מצה"ל, יצאתי מהבועה והכרתי את המדינה באמת".

איך החברים מהפלוגה יגיבו כשתנשק גבר על הבמה?

"שואלים אותי אם אני מנשק נשים בתפקידים, ועכשיו שואלים אם אנשק גם גבר. אנשים תמיד ידברו. אני לא נותן לזה משמעות".

נשיקה על הבמה זו סיטואציה מביכה, לא תמיד פשוטה לביצוע. ארנסון: "לפעמים אתה צריך גם לרצוח על הבמה, אז אתה מוצא בתוכך את המקומות שצריך בשביל הסצנה. ואיתמר כבר יודע שאני מנוסה: הוא לא הגבר הראשון שלי, גם לא השני ואפילו לא השלישי", הוא מחייך וממהר להוסיף: "על הבמה".

עבור קיגלר, המרחק בין לבנון שעל הבמה לזו שמעבר לקווי האויב - אינו גדול. מאז 7 באוקטובר הוא כבר נמצא בדרך לסבב שישי של מילואים. "זה נותן לי פרופורציות על החיים", הוא אומר. "אני מסיים סשן ראשון של הצגה שמתרחשת בלבנון, נוסע לקחת ציוד קרבי מהבית של ההורים ועולה ללבנון. אני עושה את זה כבר עשור, מעולם לא הפסקתי להיות חייל ותמיד התייצבתי כשקראו לי. היה לי ברור שכל עוד אין לי הצגה, אני עולה. המ"פ והפלוגה מבינים שיש לי גם קריירה וחלום, ואם יש הצגה אני לא יכול. אבל אני ממשיך להיות איתם עד שיעיפו אותי".

קשה לעבור מהבמה, הקהל והתלבושות לתנאים של לחימה? "זה חלק מהשריטה. בשיא הלחימה יצאתי מלבנון אחרי תשעה ימים בלי טלפון. ישבתי עם חבר ואמרתי לו: 'אני עכשיו יוצא מלבנון, בזמן שחברים שלי בתל-אביב קונים קפה והולכים לשיעור מסכות בבית הספר למשחק'. אתה חוזר הביתה ורואה אנשים בנחלת בנימין, עומדים בתורים למועדונים, וכמה שעות קודם אתה קיבלת דיווח על היתקלות 500 מטר ממך. כל יום מגיעים שמות של עוד נופלים, לפעמים זה מישהו שאתה מכיר, ואז אתה חוזר לבית ספר למשחק ורואה מישהי בוכה בגלל שיעור ריקודים סלוניים, ואתה שואל: 'מה אני עושה פה?'.

מצד שני, זה גם נותן איזון. אבא שלי תמיד אמר: 'מי ישמע מה אנחנו עושים, אנחנו ליצנים'. יש אנשים שמצילים חיים ומנתחים בחדר טראומה, ואנחנו עולים לבמה ועושים בכאילו. מרגש אותי לעמוד במדי צה״ל על הבמה המרכזית של התיאטרון הלאומי. אני גאה להיות לוחם, ובאותה נשימה אני גאה לספר סיפור שיש בו ביקורת. אמנות חייבת להעביר ביקורת, וזו ביקורת בריאה שצריך לדבר עליה".

הגבריות הישראלית שמרחפת מעל "יוסי וג׳אגר" קשורה כמעט באופן בלתי נפרד לשירות הצבאי: האחווה, התחרות, הצורך להיראות חזק והחשש לחשוף חולשה בתוך סביבה שבה אנרגיה של "אלפא" יכולה לקבוע את המעמד החברתי. ארנסון, שכבר גילם לא פעם חיילים ודמויות מאצ'ואיסטיות, מכיר היטב את הדימוי הזה, אף שקיגלר ממהר להבהיר שמאחורי החזות מסתתר דווקא "דובון אכפת לי עטוף בצמר גפן מתוק".

"דווקא בגלל זה שמחתי לעשות תפקידים שנוגעים בגבריות רעילה", מסביר ארנסון. "ב'מטכליסטים' סגרתי מעגל עם השירות הצבאי שלי. פתאום שיחקתי את המאצ'ו הרעיל הזה, שהוא רחוק ממני מאוד. זה פתח לי דלת וגם תיאבון לשחק גברי אלפא רעים כמו גאסטון (במחזמר היפה והחיה. ב"ז), כיף לשחק את הבאד גאי. בצבא, במיוחד ביחידות קרביות, אנרגיה של אלפא יכולה לקבוע מעמד. אבל הרבה פעמים זו מסכה. ברגע שהדמות נשברת, רואים כמה הפרסונה המאצ'ואיסטית בנויה מפחד ומצורך להוכיח משהו. ב'יוסי וג׳אגר' הגבריות והצבאיות הן לא תפאורה, הן הלחץ שבתוכו האהבה צריכה לשרוד. החברה מלמדת אותנו איך גבר אמור להיראות, וגם אני הייתי בתוך הדבר הזה".

אברהם ארנסון: "בשביל גבר סטרייט עם אגו, ג'ובניק זה משהו שיכול לרמוס את הגבריות. זה תמיד עומד מול הלוחמים שמסכנים את החיים שלהם, ויש להם גם תחושה של אחווה. אני חוויתי את הצד השני: אתה בטוח, אבל מרגיש כמו חתיכת חרא"

ארנסון וקיגלר ייכנסו אמנם לנעליהם של יוסי וג'אגר המקוריים, אך לא נעזרו בהם במהלך ההכנה להצגה. "אנחנו לא מנסים לחקות את אוהד ויהודה", אומר ארנסון. "הם עשו את יוסי וג'אגר שלהם בצורה מדהימה, אנחנו עושים את יוסי וג'אגר של הבימה. כל אחד מביא את הג'אגר שלו".

קיגלר: "השוואות יהיו, זה בלתי נמנע, אבל אני לא מתרגש מזה יותר מדי. הסרט ממשיך להתקיים, ואנחנו מוסיפים לו עוד חיים".

מה אתם רוצים שהקהל ייקח מההצגה? ארנסון: "שלפני הכל יראו בזה סיפור אהבה. לא שיעור ולא סיסמה. אם הקהל יראה קודם את האנושיות שלהם, כל השאלות האחרות כבר יגיעו מעצמן. אני יכול לדמיין גבר בן 50 או 60, שאולי מחזיק סטיגמה על הקהילה כי הוא לא מכיר אותה, יושב ורואה שני לוחמים שנתפסים כ'הכי גברים'. הוא יכול להסתכל עליהם ולחשוב: הם נראים כמוני, מדברים כמוני, חושבים כמוני ויש ביניהם אהבה אנושית שמתקיימת בתוך המקום הכי ישראלי ומיליטנטי. באחת הסצנות החיילים מריצים בדיחות במקלחות, ומשתמשים ב'הומו' כקללה, ואז ג'אגר שואל אותם: 'ומה אם הייתי אומר לכם שאני הומו?' ופתאום נהיה שקט. אתה מצפה לפיצוץ, ואז חוזרים הצחוק ואחוות הלוחמים. זה בעיניי התמצית של המתח: הסטריאוטיפ קיים, אבל ברגע שאדם עומד מולך בביטחון ואומר את האמת שלו, יכולה להישאר גם החברות".

קיגלר: "אני רוצה שאנשים יצאו בתחושה שאין זמן לבזבז. שיגידו למי שהם אוהבים שהם אוהבים אותו, שיחיו את העכשיו ובשלום עם כל הדברים שעושים אותם למי שהם, ואם ההצגה תגרום אפילו למישהו אחד להרגיש פחות לבד, עשינו משהו".