לא פותרים את מצוקת גיל 30 על חשבון גיל 80

דווקא הכסף שנחסך בגיל צעיר נהנה במשך הזמן הארוך ביותר מאפקט הריבית דריבית. ויתור על 15 שנות הפרשה אינו רק דחיית חיסכון - הוא ויתור על חלק מכרית הביטחון לעתיד

יאיר אבידן|

ההצעה לבטל את הפרשת העובד לפנסיה עד גיל 40 מבקשת להקל על הצעירים כאן ועכשיו. השאלה ראויה אבל הפתרון משעבד חלק מן העתיד לטובת ההווה. דווקא אצל מי שיתקשו יותר לתקן את החסר כשיגיעו לגיל מבוגר.

הרעיון נשמע מפתה. צעירים מקימים משפחה, מגדלים ילדים, מתמודדים עם משכנתא ויוקר מחיה בעוד שכרם עדיין רחוק משיאו. מדוע לחייב אותם לחסוך לפנסיה דווקא עכשיו?

נייר חדש של המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, בראשות פרופ' אבי שמחון, מציע לבטל עד גיל 40 את חובת הפרשת העובד לפנסיה, העומדת כיום על 6%, תוך המשך הפרשות המעסיק והפיצויים. לפי הנייר, המהלך יוסיף כ-500 שקל בחודש להכנסה הפנויה. השאלה שמעלה המחקר חשובה אבל המסקנה הרבה פחות משכנעת.

המודל מניח כניסה לשוק העבודה בגיל 25, פרישה בגיל 70, עלייה ריאלית בשכר של 1.5% בשנה ותשואה שנתית של 4% לאחר דמי ניהול. בתנאים אלה מתקבל יחס תחלופה נטו, היחס בין ההכנסה בפנסיה להכנסה ערב הפרישה של 109% בממוצע. לאחר השינוי הוא יורד ל-97%, והקצבה החודשית נטו הממוצעת יורדת מ-16.6 לכ-14.8 אלף שקל.

פנסיה אינה תחזית לשנה הבאה. פנסיה היא ניסיון להגן על אדם מפני אי-ודאות לאורך עשרות שנים. תוחלת החיים יכולה להמשיך לעלות, התשואות עלולות להיות נמוכות מההנחה, סביבת הריבית יכולה להשתנות ושוק העבודה אינו מבטיח רציפות תעסוקתית. דווקא הכסף שנחסך בגיל צעיר נהנה במשך הזמן הארוך ביותר מאפקט הריבית דריבית. ויתור על 15 שנות הפרשה אינו רק דחיית חיסכון - הוא ויתור על חלק מכרית הביטחון לעתיד.

פנסיה אינה תחזית לשנה הבאה. פנסיה היא ניסיון להגן על אדם מפני אי-ודאות לאורך עשרות שנים. תוחלת החיים יכולה להמשיך לעלות, התשואות עלולות להיות נמוכות מההנחה, סביבת הריבית יכולה להשתנות ושוק העבודה אינו מבטיח רציפות תעסוקתית

גם ההסתמכות על המשך הפרשות המעסיק מחייבת זהירות. חלקן הוא רכיב הפיצויים, וכספי פיצויים משמשים לעיתים בעת פיטורים, מעבר בין עבודות או משבר כלכלי. הנייר עצמו מביא בחשבון משיכות ואי-רציפות בהפקדות. מי שתעסוקתו פחות יציבה עלול להגיע לפרישה עם חיסכון נמוך בהרבה.

יש גם צד שהמודל אינו מתחשב בהם: ההוצאות והסיכונים בגיל המבוגר. יחס תחלופה מספר כמה נקבל ביחס לשכר, אך לא כמה נצטרך. גיל מבוגר עלול להביא הוצאות בריאות וסיעוד, התאמת דיור, דיור מוגן או בית אבות, תמיכה בבן או בת זוג ולעיתים סיוע לילדים. בגיל 35 עוד אפשר להגדיל הכנסה, להחליף עבודה ולשנות תוכניות. בגיל 75 מרחב התמרון קטן בהרבה.

הנתונים מזכירים שהסיכון אינו תיאורטי. לפי הביטוח הלאומי ב-2024 חיו בישראל כ-159 אלף עניים בני הגיל השלישי. לפי ה-OECD, שיעור העוני היחסי בקרב בני 65 ומעלה בישראל הוא 15.3%, מעט מעל ממוצע הארגון העומד על 14.8%, והוא עולה ל-17.4% בקרב המבוגרים יותר.

הדבר חשוב במיוחד משום שהנייר עצמו מראה שיחס התחלופה הגבוה אצל בעלי ההכנסות הנמוכות נשען במידה רבה על קצבת האזרח הוותיק. אלא שגם רשת הביטחון הציבורית אינה נתון שאפשר להניח שיישאר ללא שינוי במשך עשרות שנים. הדוח האקטוארי של הביטוח הלאומי מעריך כי ללא מימון נוסף הקרן צפויה להתרוקן ב-2036. אין פירוש הדבר שהקצבאות ייעלמו, אבל המשמעות היא שהמדינה תידרש להתאמות ולמקורות מימון נוספים.

כאן נמצא הפרדוקס שעליו צריך להצביע. מצד אחד, הביטוח הלאומי עצמו מתמודד עם אתגר אקטוארי ארוך טווח, ולכן אין ודאות שרשת הביטחון הציבורית תוכל להישאר בעתיד בדיוק כפי שהיא היום. מצד שני, ההצעה מבקשת להקטין גם את החיסכון הפנסיוני האישי. כך אנחנו עלולים להחליש בו-זמנית את שתי רשתות הביטחון שעליהן יישען האדם בזקנתו - הציבורית והפרטית. הסיכון הזה גדול במיוחד אצל בעלי שכר נמוך, שתעסוקתם פחות יציבה ושאין ברשותם חסכונות ונכסים משמעותיים אחרים.

צריך לסייע לצעירים להתמודד עם יוקר המחיה, הדיור והקמת המשפחה. אפשר גם לבחון גמישות מסוימת בהפרשות לפנסיה, בעיקר במצבים מוגדרים. אבל הפתרון למצוקה הכלכלית בהווה אינו יכול להיות יצירת מצוקה אפשרית בעתיד. בגיל 30 עוד ניתן להתאים הוצאות, להגדיל הכנסה ולהשלים חיסכון; בגיל 80 האפשרויות האלה כמעט אינן קיימות. לכן אסור שההקלה של היום תהפוך לחוסר הביטחון של מחר.

מדיניות אחראית אינה משעבדת את העתיד כדי להקל על ההווה. היא צריכה למצוא את הדרך להקל על ההווה מבלי לקחת מהאדם המבוגר את הביטחון שכבר יהיה לו קשה מאוד לבנות מחדש.