סייל של ספק / דניאלה לונדון דקל

בלית ברירה, מבין שלושת הדברים שאני מבקשת לעצמי לקראת החורף - איזנקוט, שלא תפרוץ מלחמה ומגפיים - יש לי שליטה כרגע רק על אחד. אז אני עמלה על הזמנה אינטרנטית של מגפיים. כידוע לכולכם, ובטח לכולכן, אנחנו בעיצומו של חודש הקניות, וזו הזדמנות טובה לרכוש סוף-סוף מגפיים. לא שאין לי, יש לי כמה זוגות, ברור, מה אני, סנדלר? אבל לא צ’לסי, ולא בצבע חום. בכל אופן, לא בחום בהיר.

אני עורכת השוואות, בודקת עלויות משלוח, קוראת ביקורות ומשתדלת להיות חכמה וחסכונית. כי אם אני כבר חייבת לקנות מגפיים שאני לא צריכה, אני צריכה להרגיש שהם השתלמו לי.

אז כדי לוודא שבחרתי נכון, אני קופצת רגע חזרה לאתר שממנו רכשתי אתמול את הג'ינס עם הרגל הרחבה שכבר הזמנתי ובודקת איך אין צורך אחד משתלב עם אין צורך אחר. נפלא. אני רק צריכה לזרוק על עצמי גם מסחטת מיץ חשמלית, שמזמן כבר רציתי לחסוך, וארבע מגבות גדולות שמזמן רציתי לנגב איתן את מחירי הרצפה המפתים של חודש נובמבר.

נובמבר הוא החודש שבו אנשים בכל העולם מגלים, כמו אחרי טיפול פסיכולוגי, שמה שחסר להם בחיים זה לא שאמא תאהב אותם, אלא שהם יאהבו את עצמם. איזה מזל שלמרות שישראל מוקצה ומנודה בעולם, יש לה עדיין כתובת. גם אנחנו יכולות לשלוח לעצמנו "מתנות קטנות" ומיותרות עד 75 דולר.

הטירוף התחיל כידוע עם הבלאק פריידיי האמריקאי, ביעבע עם הסייבר מאנדיי, רתח עם יום הרווקים הסיני וגלש לכל עבר כאשר גוגל הצטרפה עם יוזמות מקומיות, כמו למשל השופינג IL שהשיקה בישראל. וכך, בתוך עשורים בודדים, העולם נכנס לטנטרום של חודש שלם שבמסגרתו מתחרות ביניהן החנויות מי תצליח לשכנע אותנו טוב יותר שאנחנו מפסידות כסף אם לא נוציא אותו מיד. ביום שיא אחד של מבצעי נובמבר בסין טיפלו חברות המשלוחים בכמעט 9,000 חבילות בשנייה, קרוב ל-800 מיליון חבילות ביום אחד.

ישראל נמנית עם המדינות שבהן יש עדיין פטור ממע"מ על רכישות קטנות מחו"ל ולכן התפתח כאן ספורט לאומי של פיצול הזמנות. כשאני בודקת את הסל שלי באייהרב – סליחה, סרומים זה לא קניות, זה תרופות – גם אני לעולם לא אעבור את סכום הפטור. אני אפצל ואפצל. גם את מגפי הצ'לסי שלי אני אפצל לנעל, סוליה וחרטום, אם הם יעברו את תקרת הזכוכית.

הסיבה שאני מרגישה שהרווחתי כסף, למרות שבעצם הוצאתי אותו, נעוצה במה שהכלכלנים מכנים "אפקט העיגון". אם אני רואה שעל המחיר המקורי של מגפי הצ'לסי שלי נמתח קו ביטול והם עולים עכשיו 400 במקום 800, אני מרגישה שנכנס לי כסף לחשבון. אף אחד, בטח לא אני, לא יטרח להזכיר לי שאני עומדת להוציא כסף על מוצר שלא הייתי חייבת. הפוך. כדי להרגיש ניצחון, אני חייבת.

אבל הניצחון שלי על המחיר, בטח כישראלית ממורמרת, הוא לא רק עניין כלכלי. לא רק שאני חושבת שהרווחתי כסף, אני גם מרגישה שניצחתי את השיטה. שבמו תושייתי הכנעתי את יוקר המחיה, שיחררתי מצעים מכותנה סרוקה ממחסנים נידחים ועשיתי איפון למי שגובה ממני 15 שקל לאספרסו קצר, 80 שקל על חניה של שעתיים ופריים פלוס חצי אחוז על המשכנתה.

הצרכנות האינטרנטית, בניגוד לביקור פיזי בקניון, לא מעייפת ולא מטריחה. תמורת מעט מאוד מאמץ, היא גם מתגמלת באסקפיזם מושלם. כשאני עסוקה בשאלה אם הצבע של מגפי הצ'לסי יתאים לג'ינס החדש ובטוחה שדפקתי את השיטה, אני לא עסוקה בשאלה אם ליברמן ידפוק את גוש השינוי.

כישראלית ממורמרת, הניצחון שלי על המחיר הוא לא רק עניין כלכלי. אני גם מרגישה שניצחתי את השיטה, שבמו תושייתי הכנעתי את יוקר המחיה

עצם החיפוש כבר מעניק סוג של תגמול, משום שהדופמין לא קשור רק לקנייה עצמה, אלא גם להתלבטות, לחיפוש ולציפייה. עד כדי כך, שבהשראת טרנד שהחל בקוריאה צצו אתרים שמאפשרים לנו ליהנות מכל חוויית הקנייה בלי להוציא שקל. אחד מהם, Dopamine Shop, מציע למשל יותר מ-17 אלף מוצרים אמיתיים, מבגדים ומוצרי חשמל ועד שעוני רולקס ותיקי הרמס. אפשר לשוטט, לבחור, למלא עגלה, להגיע לקופה ואפילו להשלים את ההזמנה. רק דבר אחד אי-אפשר לעשות שם: לקנות. אני יודעת שזה נשמע כמו קטגוריה מוזרה בפורנו, אבל אני לא בטוחה שהקטגוריה שלי מכובדת יותר.

בזמן שאני חוגגת את הניצחון שלי על השיטה, השיטה עצמה מתפקעת מצחוק כל הדרך אל חשבון הבנק שלה. היא לא מאמינה שנפלתי בכל הטריקים מביישי האינטליגנציה שהיא המציאה. השעון שסופר לאחור, שעובד כמו השעון של הארנב הלבן מ"אליס בארץ הפלאות", ומזרז אותי להספיק, להספיק? זו הייתה בכלל בדיחה פנימית, שאיש לא חשב שתעבוד.

ויש כמובן גם את המחיר שמשלמת הפלנטה. אריזות, שינוע, דלק, צבע, כימיקלים. בגדים שיוצרו באסיה ונשלחו לקצה השני של העולם יוצאים למסע עולמי נוסף כשנמאס לנו מהם. הפעם כיד שנייה או שלישית. לפי הערכות, כ-15 מיליון פריטי לבוש משומשים מגיעים מדי שבוע לשוק קנטמנטו בגאנה. חלקם הופכים לפסולת שנערמת במזבלות, נשרפת או נסחפת לים. לפי נתוני האו"ם, תעשיית הטקסטיל אחראית לעד שמונה אחוזים מפליטות גזי החממה בעולם.

הזמנתי מכנסיים, הזמנתי מגפי צ'לסי, הזמנתי מסחטת מיץ הדרים וארבע מגבות גדולות. אני מקווה שהטור הזה יעזור לי לעצור כאן. לזכור שהסיילים לא נועדו להשביע את רעבוני, אלא דווקא לעורר אותו. כי אם לא, אולי בכל זאת מלחמה עם איראן היא לא רעיון כל כך רע. בממ"ד לפחות אין לי אינטרנט.