גם האמת היא אופציה

עורכי דין נוהגים לומר, שאם מיצית את כל הטיעונים האפשריים, גם האמת היא אופציה ששווה לשקול. אני מציע למנהיגי המפלגות הצעה מקורית: לשקול לקיים את מה שהבטיחו. הפרת הבטחת בחירות היא מעשה חוקי, כלומר, אין דרך חוקית למנוע אותה, אבל היא מקרה ברור של חוסר יושר. בלשון חז"ל קוראים למי שחזר בו מהבטחה בלתי-אכיפה "מְחֻסָּר אֲמָנָה". כבר בבוקר שלאחר הבחירות, דרשו פרשנים שונים ממנהיגי המפלגות – משני הגושים – לנהוג כמחוסרי אמנה.

הצעה אחת בכיוון זה היא להקים ממשלת מיעוט של מרכז-שמאל יהודי בתמיכת קיצונים ערבים. 40% מהמנדטים של המפלגות היהודיות בגוש השינוי ניתנו לשתי מפלגות שהודיעו מראש כי לא יסכימו בשום פנים להרכיב ממשלה הנשענת על קולות המפלגות הערביות - ביחד וישראל ביתנו. במקרה או שלא במקרה, הסקרים מגלים שזוהי גם עמדת 40% מהבוחרים בגוש.

ההבטחה הזאת הייתה ליבתית בעמדה שמפלגות אלה הציגו לבוחרים, היא ניתנה לכל אורך הקמפיין עד ליום הבחירות, והתייחסה במפורש לתרחיש של היעדר יכולת הכרעה לאחר הבחירות. ההצעה להפר אותה, יום לאחר שניתנה, היא דרישה לגניבת דעתם של בוחרי שתי המפלגות האלה, והיא מנומקת בשני תירוצים. ראשית, מועלה מין טיעון "דמוקרטי" עקום: אם 60% מהמצביעים היהודים לגוש השינוי רוצים בכך, יש לציית לרצונם, כי הרי אחרי רבים להטות. ההיגיון הזה, שעל פיו מאות אלפי האנשים שהצביעו למפלגות שהבטיחו להם במפורש אחרת, צריכים לקבל את דעתם של אנשים שהצביעו למפלגה אחרת, משום שמישהו סיווג אותם באותו גוש והכפיף אותם בדיעבד לפרוצדורה של החלטת רוב בתוככי הגוש, נשמע כרעיון שנהגה בידי הכובען המטורף. ובכל זאת שמענו אותו מפרשנים במרבית כלי התקשורת הממוסדת.

תירוץ אחר הוא מרחיק לכת אף יותר, ועל פיו ישנה חובה לחלוק את השלטון עם המפלגות הערביות, הנובעת מן השלילה של גזענות. התירוץ הזה מבוסס על אחיזת עיניים: ערבים רשאים להיבחר לכנסת, אבל לאף נבחר אין זכות קנויה שמישהו יחבור אליו לקואליציה. עשרות ח”כים ערבים היו בסיעות הקואליציות השונות במרוצת השנים, בעיקר ממפלגת העבודה, מפ"ם, מר"צ והמערך, ושניים מהם גם היו שרים. איש לא חלק על הלגיטימיות שלהם. המחלוקת נוגעת לעמדות פוליטיות, ובפרט למפלגות שהעומד בראשן שיבח את טבח 7 באוקטובר או כאלו שאנשיהן הביעו אמפתיה או רחשי כבוד למבצעי פיגועים. ובכן, בהינתן שאין שום חובה ליצור ברית פוליטית עם שום מפלגה, ואם נסכים שבוחרי מפלגה אחת אינם מחויבים להסיג את רצונם מפני רצונם של יתר "חברי הגוש", הרי שהדרישה להקמת ממשלה הנתמכת במפלגות הערביות היא הצעה לגניבת קולות.

הצעה נוספת מהסוג הזה היא ההצעה לממשלת אחדות בהנהגת נתניהו. בהנחה שהממשלה שעליה מדובר כוללת את ישר!, ביחד, הליכוד והציונות הדתית היא עשויה להיות טובה בעיניי שלי, אבל הקמתה מנוגדת להצהרות מנהיגי מפלגות "השינוי" שלפיהן הם לעולם לא יכהנו בממשלת נתניהו. בהנחה שישר! וביחד לא יצטרפו לממשלת נתניהו ללא קבלת תמורה פוליטית ממשית, יצטרך גם נתניהו לוותר על חלק מהבטחותיו לבוחריו, למשל: להקפיא בנייה ביו"ש או להשיב לאחור את ההישגים (המועטים) של ניסיון הרפורמה המשפטית.

למרות אי-הנוחות והבזבוז שבניהול מערכת בחירות נוספת, זהו המעשה ההגון כעת לעשותו. הנזק לאמינות המערכת הפוליטית מהפרה צינית של הבטחות הבחירות חמור יותר. יתכבדו הנבחרים, ישובו לשולחיהם, יאמרו בגלוי מה הקווים האדומים המעודכנים שלהם, ויעמדו בדיבורם.