טום קרוז רצה אוסקר. במקום זה הוא קיבל את הסרט הכי מטורלל של השנה

קרוז מגלם ב"דיגר", סרטו החדש והשאפתני של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, איל נפט שמנסה להציל את האנושות מאסון אקולוגי שהוא עצמו חולל. יש כאן סאטירה פוליטית, ביקורת על הקפיטליזם, הרהורים על אמנות וגאולה - וגם קרחון ענקי. אבל ככל שהסרט מתקדם, הוא הולך ומתפרק לתוך האבסורד לו הוא מבקש ללעוג. התוצאה: מופע קולנועי יומרני ומבולבל שקורס לתוך עצמו

על פניו, "דיגר" (Digger), סרטו החדש של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, הוא מעין "ד"ר סטריינג'לאב" של המאה ה-21: סאטירה אפוקליפטית המתריעה מפני האפשרות שהאנושות תביא על עצמה חורבן, הפעם לא בחסות המלחמה הקרה והאיום הגרעיני, אלא כתוצאה מהצטלבות הרסנית של אינטרסים פוליטיים, כלכליים ואנטי-סביבתיים. טום קרוז מגלם פה את דמותו איל נפט בשם דיגר רוקוול, שקריסה של אחד מבסיסי הקידוח שלו בגרינלנד מביאה להתנתקותו של קרחון ענקי שהתקדמותו עלולה להביא לחורבנה של צפון אירופה. "על פניו", הדגשנו, משום ש"דיגר" הוא סרט עתיר-תפניות, שכל רמז אליהן עלול לפגום בחוויית הצפייה. נסתפק אפוא בכך שהדמות שעל שמה נקרא הסרט נחלצת להציל את האנושות מפני האסון שהיא עצמה חוללה - ומעבר לכך מוטב שלא להוסיף דבר.

"דיגר" הוא ללא ספק סרט מייצג של תקופתו. ההשוואה המתבקשת לסרטו הנ"ל של קובריק אינה מתקיימת רק במישור הרעיוני, אלא גם בזה האסתטי: תפאורות ענק מגמדות את מקבלי ההחלטות, זוויות צילום נמוכות מקנות להם ממד גרוטסקי, ועדשות מעוותות הופכות את פניהם לקריקטורות של כוח וחשיבות עצמית. מבחינה חזותית זהו סרט מרשים בהחלט, גם אם עבודתו של עמנואל לובצקי, מהצלמים המהוללים של הקולנוע העכשווי וזוכה שלושה פרסי אוסקר רצופים, לוקה כאן במנייריזם כה מופגן עד שבשלב כלשהו היא נהפכת למטרד אסתטי.

אבל מה בעצם הסרט אומר על אסונות אקולוגיים שהם פרי פשעיה של האנושות כנגד עצמה? השילוב של אקסטרווגנטיות ועודפי חשיבות עצמית היה תמיד בעוכרי סרטיו של איניאריטו, שהוא הבמאי השלישי בהיסטוריה שזכה בשני אוסקרים רצופים (על "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש"). זאת, יחד עם תמות דתיות של גאולה ורוחניות שהפכו סרטים דוגמת "בבל" ו"ביוטיפול" למופעי צדקנות מניפולטיביים. "דיגר" מוצא דרך מתוחכמת להפוך את המגה-קפיטליסט לגואל האנושות, תמה ישועית שכבר נכחה בסרטים קודמים של איניאריטו; אלא שזהו רק אחד מן הפרדוקסים המקוממים שעליהם מושתת הסרט, המלכודת שאליה נופל הסרט עצמו: סאטירה ראוותנית בתקציב של 125 מיליון דולר שנראית כאילו היא נבלעת בתוך אותה מגלומניה שעליה היא לועגת.

כיוון שאי אפשר לדון במהלכיו הנרטיביים של הסרט, נציין רק שבאיזשהו שלב נהפך "דיגר" לסרט שעניינו מקומה של היצירה האמנותית בעידן שבו אין עוד משמעות למושגים אמת ואמנות. דרך התפנית העלילתית הסרט תוהה מי הוא בעצם דיגר, והאם ישנה משמעות לאמנות בעולם פוסט-אפוקליפטי. זהו סרט על חיפוש אחר גאולה - של הפרט ושל האנושות כולה, אבל גם סרט על קריסתה של אותה אנושות שדיגר מנסה להציל אל תוך מחוזות של אבסורד. מבנהו של הסרט משקף בדיוק את התהליך הזה: ככל שהוא מתקדם לעבר האפשרות של גאולה, כך הוא עצמו הולך ומתפרק מן ההיגיון (נניח) שהחזיק אותו, עד שהאבסורד אינו עוד אמצעי סאטירי אלא המציאות היחידה שנותרה.

יש משהו צ'ארלי קאופמני באופן שבו "דיגר" הולך ומאבד את אחיזתו במציאות. כמו ב"סינקדוכה, ניו יורק" (2008), גם כאן נקודת המוצא היא משבר אישי שהולך ומתנפח עד שהוא מקבל ממדים קוסמיים, והגבול בין עולמו הפנימי של הגיבור לבין העולם שהוא מבקש להציל נעשה מטושטש יותר ויותר. הסרט מתחיל כסאטירה שניתן עדיין לזהות בה עולם ממשי, ובהדרגה מפרק את חוקיו עד שהגרוטסקה, הפרנויה וההזיה נעשות למציאות עצמה. בסצנה מרכזית בסרט נדמה שאיניאריטו מאמץ במובהק את האסתטיקה המזוהה עם הקולנוע של רוי אנדרסון השוודי, רק בגרסה מוקצנת וראוותנית בהרבה: עולם חיוור וכמעט נטול חיים, המאוכלס בדמויות שעם פניהן האפרוריות הן נראות כמו מתות-חיות. זוהי סצנה המתרחשת באולם כנסים של מה שנראה כנשמות המתים, ובמהלכה נושא דיגר מונולוג ארוך על המחויבות של האנושות לטייקונים כמוהו. זהו רגע וירטואוזי באמת, שבו נדמה כאילו דיגר נושא את כתב ההגנה האחרון של הקפיטליזם בפני קהל שנוכח בלוויה של עצמו.

שלל הדמויות שמקיפות את דיגר כוללות את נשיא ארצות הברית המצוי על ערש דווי (ג'ון גודמן), פיזיקאי מותש שמנסה לשכנע את כולם בחומרת המצב (ריז אחמד), ואחותו למחצה של דיגר (סנדרה הולר). ישנה גם חתולה לבנה וגוססת, שישנה במיטתו ומשתינה בה, והיא באופן אירוני היצור היחיד שדיגר מגלה כלפיו רגש של ממש. באופן פרדוקסלי, זוהי דווקא דמותו של קרוז שהולכת ונהפכת לאנושית ביותר בסרט ככל שהוא מתקדם. קרוז, במידה רבה, ממלא את הסרט בנוכחותו והוא עושה פה את מה שמייקל קיטון עשה בסרטו זוכה-האוסקר של איניאריטו, "בירדמן" (2014) שההשוואה בינו לבין הסרט הזה מתבקשת בדרך שאסור לחשוף אותה. קרוז הוא דיגר ודיגר הוא קרוז - קשה להפריד בין המגה-קפיטליסט שהסרט מציב במרכזו ובין הפרסונה הציבורית של הכוכב שמגלם אותו. דיגר הוא במידה רבה גרסה גרוטסקית של קרוז עצמו: עוצמה, אגו, שליטה ודימוי של כל-יכולות, המגולמים בידי מי שנותר אולי כוכב הקולנוע האחרון במלוא מובן המילה. הליהוק של קרוז הופך אפוא לחלק מהסאטירה עצמה - דיגר הוא בעת ובעונה אחת דמות בדיונית וקריקטורה מוגזמת של הכוכב שמגלם אותה.

לכל זה נוסף ממד אירוני מבחינתו של קרוז: "דיגר" אמור היה לסמן את חזרתו, אחרי שנים של "משימה בלתי אפשרית" ו"אהבה בשחקים", לתפקיד דרמטי משמעותי - ואולי גם לספק לו סופסוף את האוסקר התחרותי שחמק ממנו. השנה אמנם הוענק לקרוז אוסקר של כבוד, אך שלוש מועמדויותיו עד כה על משחק הסתיימו ללא זכייה. לנוכח קבלת הפנים הצוננת והכישלון המסחרי המסתמן (שהובילו את וורנר להשיק עתה קמפיין הפונה ישירות לצופים בקריאה "תחליטו בעצמכם", חרף הביקורות), נדמה שגם התקווה הזו הולכת ומתרחקת.

כסאטירה פוליטית, "דיגר" מתקשה לנסח אמירה שנונה או נוקבת במיוחד, גם כאשר הלעג לטראמפ ולממשלו גלוי וכמעט נטול הסוואה; כניסיון לפרק את דימויו הקולנועי של טום קרוז - שכמעט אינו ניתן לזיהוי תחת האיפור הכבד והתותבות המשנות את פניו - הסרט אינו מרחיק הרבה מעבר לפארודיה עצמית על אגו חסר-גבולות ועל פולחן הכוכב. במובן הזה הוא מזכיר את "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" (2022), שבו ניקולס קייג' גילם גרסה מוקצנת ופארודית של הפרסונה הקולנועית שלו עצמו; וכסרט על כוחה של האמנות לנוכח עולם המצוי על סף חורבן, "דיגר" נותר לכוד בסתירה שמלווה אותו לכל אורכו. הוא מבקש ללעוג ליוהרה ולפנטזיות של גאולה, אך עושה זאת באמצעות מופע ראוותני ומנופח שמאמין בעצמו בדיוק באותה מידה.

כך, "דיגר" אולי שואף להיות "ד"ר סטריינג'לב" של המאה הנוכחית, אבל המרחק ביניהם גדול כמרחק שבין סאטירה השולטת לחלוטין במטרותיה לבין סרט שקורס תחת משקלן. במקום הדיוק הכירורגי והאירוניה הארסית של קובריק, "דיגר" מציע יצירה מבולבלת, לעיתים אף מגוחכת, ובעיקר מנופחת כמעט כמו האגו של שני האנשים שמניעים אותה. אפשר, אולי, לכנות את השאפתנות הזו "חזון"; במקרה של "דיגר", המילה המדויקת יותר היא יומרה - יומרה גרנדיוזית ההולמת להפליא את זו של גיבורו.