הסרט נגד ישראל בדרך לניו יורק: לתבוע, גם אם נפסיד

יותר מדי שנים ישראל פועלת באותה שיטה: האשמה מופצת, העולם מדבר עליה, אנחנו מזדעזעים וממשיכים הלאה. זה לא עובד

ג'ודי שלום ניר מוזס|

תגיות

ביום כיפור ישבתי בבית כנסת בניו יורק. בין התפילות והצום, נושא אחד חזר שוב ושוב בשיחות של ישראלים ויהודים שחיים מקרוב את המאבק על שמה של ישראל: הסרט NAZA (נז"א - נזק אגבי) והקרנתו המתוכננת בפסטיבל הסרטים בהמפטונס.

לרבים מבאי בית הכנסת יש בתים בהמפטונס, והשאלה הייתה כמעט מתבקשת: איך מונעים מסרט כזה לקבל במה בפסטיבל?

אני יצאתי משם עם מחשבה אחרת. עוד לפני המאבק על ההקרנה, הדבר הראשון שישראל צריכה לעשות הוא לתבוע את יוצרי הסרט על דיבה.

NAZA מציג כעובדות האשמות חמורות נגד חיילי צה״ל, ובהן טענות על הרג מכוון של חפים מפשע. בעיניי זו אינה עוד ביקורת על ישראל. זו דיבה מובהקת, ובעיניי גם עלילת דם מודרנית.

אני יודעת היטב כמה קשה וטעון הביטוי “עלילת דם”, ואני משתמשת בו במכוון. במשך דורות הופצו נגד יהודים האשמות מחרידות שהוצגו כאמת. היום, כשמציגים חיילים ישראלים כמי שהורגים חפים מפשע במכוון וכעניין של מדיניות, אי אפשר להסתפק בעוד הודעת גינוי.

אני מאמינה שאמות המוסר של חיילי צה״ל הן מהגבוהות בעולם. האם ייתכן שחייל מסוים יעבור על החוק? בוודאי. אין צבא ואין חברה שאין בהם עשבים שוטים. מי שעובר על החוק צריך להיחקר, ואם יש ראיות לעמוד לדין. אבל זה שונה לחלוטין מהפיכת צה״ל כולו לצבא של רוצחי חפים מפשע.

לכן NAZA צריך להפוך ל־Test case. צריך להגיש תביעת דיבה נגד יוצרי הסרט ולהעמיד את הטענות שהם מציגים כעובדות למבחן משפטי. אתם טוענים שחיילי צה״ל הורגים אזרחים במכוון? בבקשה. תעמדו בבית המשפט מאחורי הדברים. תציגו את המקורות. תביאו את המסמכים. תוכיחו.

המילה “דוקומנטרי” אינה הופכת טענה לעובדה ואינה מעניקה חסינות מפני אחריות למה שמציגים בפני מיליוני אנשים כאמת.ואני אומרת יותר מזה: צריך לתבוע גם אם עורכי הדין יאמרו שסיכויי הניצחון אינם גבוהים.

ברור שתביעה צריכה להיות מוגשת במקום שבו קיימת עילה משפטית. אבל ברגע שיש עילה כזאת, בעיניי אסור שהשאלה “האם בטוח שננצח?” תהיה השיקול המרכזי. כי עצם התביעה היא חלק מהמאבק.

היא אומרת ליוצרים, למפיצים, לפסטיבלים ולכל מי שייתן לסרט במה: ישראל אינה מקבלת את ההאשמות האלה כעובדות ולא תעמוד מנגד בזמן שהן מופצות בעולם.

גם לפסטיבל הסרטים בהמפטונס יש אחריות. אם הוא בוחר להקרין סרט שמציג האשמות כה חמורות כעובדות, לפחות שייתן במה רצינית גם לתגובה הישראלית, למומחים לדיני לחימה ולמי שיכולים להתמודד עם הטענות אחת לאחת.

יותר מדי שנים ישראל פועלת באותה שיטה: האשמה מופצת, העולם מדבר עליה, אנחנו מזדעזעים, מפרסמים הודעת גינוי וממשיכים הלאה. זה לא עובד.

ביקורת על ישראל? לגיטימית. חייל שעבר על החוק? לחקור ולהעמיד לדין. אבל כשמפרסמים, בעיניי, עלילת דם ומציגים אותה לעולם כעובדה התגובה הראשונה צריכה להיות ברורה - לתבוע דיבה. גם אם נפסיד.

כי יש מאבקים שבהם עצם העובדה שקמת ונלחמת על האמת חשובה לא פחות מפסק הדין.