בכל זאת אחדות: האינטרס הציוני מעל הכל
אזרחי ישראל שימו לב: שני חברי כנסת שלא מסוגלים לשיר את "התקווה" הם ברגע זה ממליכי המלכים של הפוליטיקה הישראלית.
שני ראשי מפלגות השתתפו ביום שלישי בצהריים בטקס ההשבעה החגיגי במליאת הכנסת. בשונה מחלק מחבריהם לרשימות, השניים טרחו אמנם להישאר באולם המליאה, ואפילו זקפו את שרירי הרגליים בעת שהקהל התבקש לעמוד, אבל שניהם לא היו מסוגלים לשיר את מילות ההמנון הלאומי.
ולמרבה האבסורד, דווקא השניים האלה, יעקב אשר ומנסור עבאס, הם שני חברי הכנסת הכי מחוזרים בימים אלה. יעקב אשר זוכה למחול חיזורים מצד שני הגושים, עבאס מחוזר על ידי גוש השינוי אבל גם על ידי נתן אשל, מקורבו של נתניהו. ואנחנו, הציבור שהוא הרוב, הציבור הציוני, המשרת ומשלם, אנחנו עומדים לשלם את מחיר האבסורד הזה, תשלום שעשוי אפילו להימשך עשרות שנים.
יש לאחרונה שלל ניסיונות להנדס את המציאות לכדי מה שהיא לא באמת. והאמת היא שמצד אחד החרדים אדישים לקיומו של המפעל הציוני. הם מקדשים רק את התורה, ומבחינתם מדינת ישראל היא כלי להשתמש בו לטובת יישום האידיאולוגיה שלהם. לגיטימי, אבל לא ציוני.
ומהצד השני, הפוליטיקאים הערבים לא באמת מסוגלים לקבל את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. כן, מנסור עבאס עשה כמה צעדים הצהרתיים בכיוון, אבל המציאות המורכבת של חיינו כאן עוד לא מנקה אותו. רק לפני פחות מחודש הוא דיבר בשבח הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, פלג שהוצא מחוץ לחוק בשל המעורבות שלו בטרור. ברור שבינינו לבין עבאס יש פער גדול, גם של אי-הבנה עמוקה, הדדית. אבל גם אם נניח שכל כוונותיו טהורות, לצערנו כבר נכווינו ברותחים. זה מחייב אותנו להיות חשדניים וזה אתגר שאני לא יודע איך אפשר לגשר עליו בעת הנוכחית.
ולגבי הרשימה המשותפת, אין בכלל שאלה. חבריה מצהירים בזה אחר זה על שאיפה לאומית שסותרת את קיומה של מדינת ישראל. אז כמה שלא נהפוך את זה וננסה ללהטט בנרטיבים, המציאות לא תשתנה.
ומי הוא ציוני? אדם שבראש סדר העדיפויות שלו נמצא קיום העם היהודי בארצו באמצעות מדינת ישראל.
האזרח הציוני מתחנך ומחנך את ילדיו להיות אזרחים נאמנים, יצירתיים ופרודוקטיביים לטובת המפעל הציוני. הוא מפקיע מרצון את חירותו האישית בעת השירות הצבאי והופך ומטלטל את חייו בעת השירות במילואים. הוא משלם מסים כי זה צעד הכרחי לפיתוח המפעל, ובאופן כללי מנהל את חייו מתוך שייכות, מסירות אליו והזדהות איתו.
ומעל הכל, ולצערנו זה בא לידי יישום מעשי אינספור פעמים בשלוש השנים האחרונות, האזרח הציוני מוכן אפילו לשלם את המחיר הכבד מכל, את מחיר חייו, ולעיתים מעמיד אפילו אותם בסדר עדיפות משני לטובת קיומה של המדינה.
המטרה של מדינת ישראל היא להיות בית לאומי, בטוח ומשגשג, לעם היהודי בארץ ישראל. כן, ירשנו מאבותינו מדינה שבה יש אזרחים ערבים. הם ראויים בוודאי לכל זכות, וצריכים לעמוד בשלל חובות, אבל אנחנו חייבים להבין שלפחות לעת עתה, הם מאורגנים בתוך מסגרות פוליטיות שמהותן האידיאולוגית סותרת את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית.
על פניו ראוי היה לעשות חלוקה לארבעה גושים: גוש נתניהו, גוש איזנקוט, גוש חרדים, גוש ערבים. ובהינתן תמונה כזאת, מצביעי שני הגושים הפוליטיים הגדולים, גוש נתניהו וגוש איזנקוט, מחזיקים בתוכם אינספור מכנים משותפים
ולכן על פניו ראוי היה לעשות חלוקה לארבעה גושים: גוש נתניהו, גוש איזנקוט, גוש חרדים, גוש ערבים. ובהינתן תמונה כזאת, מצביעי שני הגושים הפוליטיים הגדולים, גוש נתניהו וגוש איזנקוט, מחזיקים בתוכם אינספור מכנים משותפים: הם כולם ציונים, כולם שולחים את הילדים לצבא, כולם מרגישים שייכות עמוקה למדינת ישראל ושמחים מהתגשמות החזון של עצמאות וריבונות לעם היהודי בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות.
שני הגושים האלה אמורים להבין את גודל השעה ואת אתגריה, ושניהם לא מסוגלים להתעלות.
האיבה הבין-גושית, מביאה אותנו למצב שבו במקום לדאוג לשלל האינטרסים המשותפים שיש לנו הציונים, שני הצדדים מחזרים ברגע זה אחרי שני ראשי מפלגות לא ציוניות.
ואם תוקם כל ממשלה שתהיה תלויה בהם, היא תקבע את עתידנו לדורות, תוך נטרול של התמודדות עם אתגרים קיומיים ממש.
הממשלה הבאה תוכל לקבוע לעשרות השנים הבאות איך תיראה מערכת החינוך החרדית, אם היא תמשיך לגדל מאות אלפי בוגרים שלא יכולים לפרנס את עצמם ויהיו סמוכים על שולחנה של המדינה. היא תחליט אם להמשיך לפטור עשרות אלפי צעירים בריאים משירות צבאי ולהפיל את הנטל על מיעוט הולך וקטן.
היא תחליט אם להתמודד פעם אחת ולתמיד עם האוטונומיה הערבית העצומה, עם מיליון כלי נשק לא חוקיים ועם עשרות אלפי מבנים שהוקמו על אדמות מדינה בנגב למשל.
וכל ממשלה, בכל הרכב חלקי - אחת שתישען על החרדים, ואחת שתישען על הערבים - בוודאות תפקיר אותנו, הרוב הציוני, בחלק מהחזיתות הקריטיות האלה. יש אבסורד גדול מזה?
זאת קלישאה, זה כבר מאוס, אין לאף אחד כוח לשמוע את המילים האלה, אבל אין לנו ברירה אלא להקים ממשלת אחדות. לפני כמה שבועות כתבתי כאן שהיעדר ההכרעה בבחירות הוא הכרעת העם, וכרגע הדבר הכי טוב שמדינת ישראל יכולה לעשות לעצמה הוא ממשלה שהאינטרסים הציוניים עומדים בראש סדר העדיפויות שלה.
מאז זרם רק דם רע בין הצדדים. ברור שבנימין נתניהו הוא שותף בעייתי. איזה בר-דעת ייכנס לחופה עם מי שכבר עקץ לעיני כל את כל שותפיו? נתניהו רכש בצדק רב את החשדנות האדירה שמופנית אליו.
ועדיין, לא בגלל נתניהו, בגללנו, אנחנו זכאים למנהיגים שעושים הכל כדי להתגבר על האיבה הרגשית ועל החשד המוצדק. יותר מרבע מהבוחרים הציונים נתנו לו את קולם. אני אישית ממש לא מת עליו, אבל זה המצב. ראשי גוש השינוי מתעבים את נתניהו אישית, זכותם. אבל ברמה הערכית אין להם שום זכות שלא לעשות כל מאמץ לבנות קונסטרוקציה שתצליח לעבוד, משפטית וציבורית.
אם נתניהו מצידו ייכנס לממשלה רק עם הציונות הדתית, ומהצד השני יבואו איזנקוט ובנט-לפיד, זה מייצר קואליציה של 66 מנדטים. נתניהו יתקשה למצוא אחר כך פרטנרים לבגידה מקרב חברי הגוש הנוכחי שלו שיישארו בחוץ, וזה עשוי להקל על המיזם
מה למשל? אם נתניהו מצידו ייכנס לממשלה רק עם הציונות הדתית, ומהצד השני יבואו איזנקוט ובנט-לפיד, זה מייצר קואליציה של 66 מנדטים. נתניהו יתקשה למצוא אחר כך פרטנרים לבגידה מקרב חברי הגוש הנוכחי שלו שיישארו בחוץ, וזה עשוי להקל על המיזם. יש עוד רעיונות, תעבדו בלפתח אותם.
יש באמת מחלוקת אמיתית בין ארבע המפלגות הללו בנושאי ביטחון? חינוך? תשתיות? יש כל כך הרבה נושאים קריטיים שעשויים להיות מוזנחים אם תוקם ממשלה שהיא לא על בסיס הקונצנזוס הציוני הענק. יש באוויר כל כך הרבה איבה, היא כל כך מוצדקת ומובנת, אבל היא גם כל כך מסוכנת לנו. חייבים להתמודד איתה. חייבים לשים בראש סדר העדיפויות את האינטרס הציוני.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.