התובע הפלילי הוא האיש החזק בעולם | פרשנות
איך ייתכן שאדם יורשע מבלי שחומר רלוונטי שהיה בידי המדינה הונח בפניו? עו"ד מסביר על חובת הגילוי בהליך הפלילי ועל המחיר שהנאשם עלול לשלם
עו"ד ניר ישראל | פסקדין|
בשנת 1940 נאם התובע הכללי של ארה"ב, רוברט ג'קסון, בפני תובעים פדרליים ואמר משפט שהפך לאחת האמירות המזוהות ביותר עם עולם המשפט הפלילי: "לתובע יש יותר שליטה על חייו, חירותו ושמו הטוב של אדם מכל אדם אחר באמריקה". ג'קסון לא היה סנגור ולא מבקר של מערכת אכיפת החוק. הוא עמד בראשה. דווקא משום כך יש משקל מיוחד לדבריו. הוא לא ביקש להאדיר את כוחה של התביעה, אלא להזהיר מפניו.
כוחו של התובע לא מתמצה ביכולת להגיש כתב אישום, להשיג הרשעה או לבקש מאסר. הוא מתחיל מוקדם יותר, ביכולת לאסוף מידע ולהחליט איזה חומר יועמד לעיון ההגנה ואיזו תמונה תונח בסופו של דבר בפני בית המשפט.
הקושי מתחיל בפער המובנה בין המדינה לבין האזרח. האזרח רואה את העסקה שביצע ואת השירות שקיבל. המאשימה רואה מערכת שלמה: תיקים שונים, נחקרים, גרסאות, חברות, חשבוניות ומידע מצטבר שאדם פרטי אינו יכול להשיג בעצמו.
לכן, הזכות לעיין בחומר החקירה הנוגע באישומים המיוחסים לנאשם אינה "טובה" שעושה המדינה עם הנאשם, אלא תנאי בסיסי להליך הוגן. בישראל, סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מעגן את זכות הנאשם לעיין בחומר החקירה שנוגע לאישום. פסקי הדין בארץ קובעים כי הימנעות התביעה ממסירת חומר העשוי לסייע להגנה פוגעת בהליך ההוגן.
השאלה החשובה אינה רק מה הועבר להגנה, אלא גם מה לא הועבר. האם קיימות חקירות אחרות, גרסאות נוספות או מסמכים שעשויים להאיר את האישום באור אחר או לזכות את הנאשם?
בתיק שבו ייצגתי בשלב הערעור הורשע אדם בעבירות מס, לאחר שהתביעה הציגה נרטיב יחיד שלפיו חברה מסוימת התנהלה באמצעות בעליה הרשום. לא ייצגתי אותו בשלב שמיעת הראיות. הוא הגיע אליי לאחר שכבר הורשע ונגזר עליו עונש מאסר בפועל.
מבחינת חומר החקירה מול תיקים אחרים שהיו בטיפול משרדנו, התברר כי בידי המאשימה היו חומרים מזמן אמת - חקירות ותצהיר - שמהם עלתה תמונה שונה במהותה. אדם אחר הודה שפעל באמצעות אותה חברה, הציג עצמו כבעל סמכות לפעול בשמה וטען כי הוא ואחרים הוציאו חשבוניות בשמה. אותו אדם אף טען כי הנרטיב שבו החזיקה המאשימה בתיק שלנו היה שקרי, מאחר שהאדם שהוצג כבעל החברה לא היה הבעלים החוקיים בתקופה הרלוונטית. אף שהחומרים היו בידי המאשימה שנים לפני הגשת כתב האישום, הם לא הועמדו לעיון ולהעתקה במשפט.
אין פירוש הדבר שכל אחד מן החומרים מוכיח לבדו חפות. השאלה היא האם היה בהם פוטנציאל ממשי לשנות את התמונה הראייתית, לבסס קו הגנה, לעורר ספק או לאפשר להגנה לחקור עדים ולבחון גרסאות שלא ידעה עליהן.
לכך נוסף נתון המעורר קושי: בהליכים שניהלתי מול אותה מאשימה ובאותו הקשר, הסתיימה חקירה אחרת בלא נקיטת הליכים פליליים. בתיק אחר בחרה המאשימה שלא לכלול את חשבוניות אותה חברה באישומים, ובתיק נוסף הביא המידע להסדר מקל עם נאשם. בתיק הנוכחי, הטענה הועלתה בערעור ונדחתה. משם הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
בבקשת רשות הערעור הוצבה במפורש השאלה מהו היקף חובת הגילוי של המאשימה כשהיא מבקשת להכניס אדם למאסר. האם היא כוללת גם חומר המצוי בידי אותה מאשימה בתיקים ובחקירות אחרים, כאשר הוא עשוי לבסס קו הגנה חלופי, לסתור את הנרטיב התביעתי או להשפיע באופן ממשי על ההכרעה.
בית המשפט העליון דחה את הבקשה אף מבלי שנתבקשה תשובה מן המדינה. נקבע שאין כאן חשש לעיוות דין וכי הבקשה נטועה כל-כולה בנסיבותיו הספציפיות של המקרה.
אלא שההחלטה לא קבעה שחובת הגילוי קוימה, לא קבעה שהחומרים אינם רלוונטיים וגם לא הכריעה בשאלה שהוצבה בבקשה - האם חומר המצוי בידי אותה מאשימה, בתיקי חקירה אחרים, ואשר עשוי לתמוך בקו ההגנה, חייב בגילוי.
וכאן מצוי הקושי. טענת גילוי היא מטבעה טענה עובדתית. היא מצביעה על מסמך שלא נמסר, על חקירה שלא נחשפה או על גרסה שנותרה מחוץ לתיק. אין דרך לטעון אותה בלא נסיבות ספציפיות. והנה הפרדוקס: טענת גילוי שאינה מעוגנת בחומר קונקרטי אינה יכולה להיטען כלל, ואילו טענה המעוגנת בחומר קונקרטי עלולה להידחות מפני שהיא פרטנית.
איני חולק על מבחן הגלגול השלישי. זהו מבחן מבוסס ונחוץ. אלא שיישומו על טענות גילוי חומרי חקירה מעורר קושי מבני: הערכאה שתפקידה לקבוע נורמות עשויה לראות בכל מקרה כזה מקרה פרטי, בעוד הערכאות הדיוניות נדרשות להכריע ללא קביעה עקרונית בשאלת היקף חובת המאשימה לאתר ולגלות חומר רלוונטי מתיקים אחרים.
כאשר בית משפט מרשיע אדם, הציבור מניח שההכרעה ניתנה לאחר שכל העובדות הרלוונטיות הונחו בפניו. אבל מה קורה כאשר חלק מן העובדות כלל לא הגיעו אל שולחן הדיונים?
התביעה הפלילית אינה אמורה לחפש הרשעות, היא אמורה לחתור לחקר האמת. לכן השאלה החשובה איננה אם החומר שלא נמסר היה מביא בהכרח לזיכוי, אלא האם היה בו כדי לשנות את מארג הראיות, לעורר ספק, לחזק קו הגנה או לפתוח אפיק חקירה.
הקושי חריף במיוחד כאשר ההרשעה נשענת, בין היתר, על כך שהנאשם לא הציג ראיות מסוימות או לא זימן גורמים מסוימים. כיצד יכול אדם להביא ראיה שאינו יודע שקיימת? כיצד יכול סנגור לזמן עד שאינו יודע איזו גרסה מסר בתיק אחר?
אין פירוש הדבר שכל חומר בכל תיק אחר חייב לעבור אוטומטית להגנה. השאלה היא אחרת: כאשר המאשימה מחזיקה חומר שיש לו זיקה ממשית לאישום ושעשוי להשפיע על הגנת הנאשם, מי נושא באחריות לאתר אותו ולהביאו אל ההליך?
כאשר המדינה נהנית מן הכוח לראות את התמונה המלאה, לא ניתן לנתק את הכוח מן האחריות הנלווית אליו. לפני 86 שנים הזהיר רוברט ג'קסון מפני עוצמתו של התובע. המקרה הזה מחייב בעיניי שאלה נוספת: מה קורה כאשר נטען שהכוח הזה הופעל באופן שהותיר חומר רלוונטי מחוץ למשפט - ובית המשפט העליון אינו מכריע לגופה בשאלת גבולות חובת הגילוי?
אני מתקשה להבין כיצד האפשרות שאדם הורשע מבלי שחומר רלוונטי שהיה בידי המדינה הונח בפניו ובפני בית המשפט אינה מצדיקה בירור עקרוני של חובת הגילוי. האדם יישא בתוצאה. השאלה העקרונית נותרה ללא הכרעה לגופה. והתובע? הוא נשאר האיש הכי חזק בעולם.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין • עו"ד ניר ישראל עוסק במיסוי פלילי • בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין • ynet הוא שותף באתר פסקדין
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.