משחק "יד האלוהים" - הסרט: "מראדונה הוא חייזר, לא מהעולם הזה"

שני קולנוענים מארגנטינה חזרו למשחק האיקוני בין ארגנטינה לאנגליה ממונדיאל 86 בסרט תיעודי שהוקרן בפסטיבל קאן. לכבוד הגעתו לפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, השניים מספרים בריאיון על תהליך היצירה: "רצינו לעשות סרט שכולם יאהבו, כולל הבריטים"

אמיר קמינר, קאן|

40 שנה חלפו מאז שדייגו מראדונה הבקיע מול נבחרת אנגליה, באמצעות ידו את השער הכי מפורסם בתולדות הכדורגל, שמכונה מאז "שער יד האלוהים" ברבע הגמר של מונדיאל 1986. בחודש שעבר נערכה מכירה פומבית של בית המכירות "הריטג'" מדאלאס. במהלך האירוע נמכר הכדור מאותו משחק היסטורי בסכום של 3.35 מיליון דולר.

בפסטיבל קאן האחרון הוצג הסרט התיעודי "המשחק", המשחזר את המפגש האיקוני שנערך באצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי. ארגנטינה ניצחה 1:2 מצמד של מראדונה: האחד הוא "שער יד האלוהים" המפוקפק, שאושר על ידי השופט הטוניסאי עלי בן נאסר, והשני הוא אולי השער השני הכי מפורסם בהיסטוריה, אותו סלאלום בלתי נשכח, שהוכתר בהמשך כ"שער המאה". אחרי אותו משחק ארגנטינה המשיכה כל הדרך לזכייה בגביע המיוחל.

עכשיו, "המשחק" מגיע לפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ה-42, שייערך במהלך חול המועד סוכות, וכדאי מאוד לראותו. הבמאים הארגנטינאים חואן קברל וסנטיאגו פרנקו בחרו לא רק להתמקד בשני השערים של מראדונה, הם בוחנים גם את המתיחות המתמשכת בין שתי מעצמות הכדורגל: אנגליה וארגנטינה.

מערכת היחסים המורכבת והטעונה הזאת החלה במונדיאל 1966 שנערך באנגליה. קפטן ארגנטינה אנטוניו ראטין הורחק במפגש בין השתיים בשמינית הגמר ואנגליה ניצחה 0:1 משער של ג'ף הרסט. הארגנטינאים טענו שהשער נכבש ממצב נבדל וכינו את ההפסד "גניבת המאה". וכך, אנגליה הדיחה את ארגנטינה ובסופו ובהמשך זכתה בגביע.

שיא המתיחות של מערכת היחסים הזאת הגיע במשחק "שער יד האלוהים" שנערך ב-22 ביוני 1986, בעיקר בגלל מלחמת פוקלנד ארבע שנים קודם לכן. ב-2 באפריל 1982 כוחות מזוינים של ארגנטינה פלשו לאיים בדרום האוקיינוס האטלנטי, עליהם היא טענה בעלות. ממשלת בריטניה ראתה בפלישה הזאת הפרת ריבונות, ושלחה כוח משימה ימי כדי להשיב את השליטה. כעבור 74 ימי לחימה, הארגנטינאים נכנעו והריבונות חזרה לידי בריטניה, מה שהזניק את הפופולריות של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר.

לאור זאת, לא מפתיע שהמשחק במונדיאל 1986 היה כל כך טעון. "בתור ארגנטינאים, רצינו לעשות סרט שכולם יאהבו, כולל הבריטים, גם אם מעורבת בו הטרגדיה של מלחמת המאלווינס (כך קוראים הארגנטינאים לפוקלנד)", סיפר קברל כשראיינתי אותו במהלך פסטיבל קאן. "ניסינו גם לגשת בצורה ניטרלית לבריטים. אמרנו שאנחנו מדמיינים קהל שלא יודע שום דבר על המשחק ההוא, אישה אמריקאית מאייווה למשל. תהינו איך אנחנו יוצרים סרט שיתפוס גם אותה?".

קברל המשיך: "לסרט קוראים 'המשחק', ולדעתנו זה היה המשחק הכי איקוני בעולם. רצינו להסביר עליו הכול, מההתחלה. זה מה שדחף אותנו לחזור אחורה בזמן. חשפנו המון שכבות ובסוף הגענו לשיא הקונפליקט, לעין הסערה, ו-22 החבר'ה שהיו על המגרש לא ידעו אז בכלל מה התיק - ההיסטוריה - שהם נושאים עליהם, מה העול שישב על הכתפיים שלהם. הם עלו למגרש - והשאר, כנאמר, היסטוריה".

הסרט "המשחק" נולד כאשר קברל העניק מתנה לחברו הבמאי סנטיאגו פרנקו את הספר "El Partido" מאת אנדרס בורגו, עליו גם מבוסס הסרט. "חואן אמר לי: 'הנה, יום הולדת שמח, קח את הספר כמתנה'", מצטרף פרנקו לשיחה. "מיד התחלתי לקרוא את הספר וחשבתי שהוא מדהים. היו בו כל כך הרבה פרטים והמון מידע שלא ידעתי על המשחק בין אנגליה וארגנטינה, וזה גרם לי להגיד: 'בוא נעשה עליו דוקו'. לא ידעתי שחואן גם קנה עותק לעצמו, ושהוא גם חשב שזה רעיון טוב לסרט. חשבנו שכדאי להוציא את הסרט לכבוד מועד ציון 40 שנה למשחק, אז הבנו שאנחנו חייבים להתחיל לעבוד מיד, כדי שהסרט יצא בזמן. העבודה הייתה אינטנסיבית מאוד, אך מדהימה".

קברל: "יש יופי גם בתוך מלאכה קשה. אמרתי שאם אנחנו עושים דוקו הוא חייב להיות אלגנטי לפחות כמו הגול השני של מראדונה במשחק ההוא. הסרט מתחיל עם השאלה - 'מתי משחק מתחיל, ומתי הוא נגמר?'".

"המלחמה הייתה פצע עמוק מאוד בארגנטינה. השחקנים סיפרו את סיפורה, והיא הייתה אירוע שהיה קרוב לליבם של כל האזרחים. אפילו כדורגלן נבחרת ארגנטינה חורחה בורוצ'גה ששיחק במשחק הזה, אמר שהוא בעצמו כמעט יצא להילחם במלחמה, ושהכדורגל הוא זה שהציל אותו"

איך שכנעתם את השחקנים האנגלים לשחזר את המשחק הטראומטי הזה? קברל פורץ בצחוק: "דרך הכנות. אני זוכר שדיברנו עם פיטר שילטון, שוער נבחרת אנגליה והוא תהה אם אנחנו רציניים. גרתי בלונדון עשור, ויש לי חברים נהדרים מאנגליה, כך שאת הסרט עשיתי מתוך כבוד עצום לנבחרת האנגלית. רצינו להבין את הצד השני. אם לא נדבר זה עם זה לא נוכל להבין את שני צידי הסיפור ושום דבר לא יהיה הגיוני. אני חושב שבשלב מסוים פיטר הבין את זה ורצה לספר את הסיפור איתנו. הוא הגיע והתראיין, ומה שקרה שם מול המצלמה היה פשוט קסם".

לתפקיד הקריינים לוהקו שחקני העבר גארי לינקר מהצד האנגלי, וחורחה ולדאנו מהצד הארגנטינאי. "שניהם פילוסופים לא קטנים וקריינים מדהימים", אומר פרנקו. "יש להם יכולת ביטוי נהדרת. זה היה צירוף מקרים קסום ששני שחקנים עם יכולות כאלה שיחקו במשחק ההוא. גארי לינקר הוא כוכב טלוויזיה ופודקאסטים, ו-ואלדאנו כתב ספרים על כדורגל. כשצופים בסרט שלנו זה מרגיש מובן מאליו שראיינו את דווקא את שניהם - היינו זקוקים למישהו שהקול שלו יישא ויחזיק את הסיפור".

"הרעיון לערבב בין נקודות המבט - שגארי לינקר יספר על הצד הארגנטינאי וחורחה ולדאנו את זה האנגלי - היה איזון שכיוונו אליו מההתחלה. חואן היה מאוד ברור בחזון שלו: הסרט צריך להיראות מדהים והוא חייב להיות אובייקטיבי. לפחות במובן מסוים, ככל הניתן. וכזה שיקרוץ לקהל הרחב, ולא רק לאוהדי כדורגל. ואני חושב שהצלחנו".

לבמאים הארגנטינאים חשוב גם היה להעביר מסר על שלום. "הרגשתי גם אחריות בגלל המלחמה הנוראית הקשורה במשחק בין אנגליה לארגנטינה", אומר קברל. "המסר שלנו חורג מספורט בלבד והוא צריך להישמע. היש פלטפורמה טובה מפסטיבל קאן להשמיע אותו? כמו השאלה מתי משחק מתחיל ומתי הוא נגמר. אפשר לשאול על אותו משקל: 'מתי קונפליקט מתחיל ומתי הוא נגמר?'. זה גם מצבו של העולם היום. לפעמים אנחנו אפילו לא מבינים מהיכן מגיע קונפליקט, בטח אם אין תקשורת. הסרט שלנו טוען שאין צדק בכדורגל, בדיוק כמו שאין צדק בחיים. איך מתגברים על זה? דרך אנושיות והומור או דרך מלחמה - פתרון שלדעתי אין בו שום פאקינג היגיון? הסרט אומר את זה בצורה יפה ורהוטה. כמובן שהוא לא ממש מנסה לתת פתרון לשלום עולמי, אבל הוא כן נותן לך משהו לחשוב עליו. אגב, אנשים ניגשו אלינו אחרי ההקרנה בקאן ואמרו לנו שהם בכו ממנו, ושהם לא מארגנטינה וגם לא יודעים דבר על כדורגל".

יש שתי שורות מדהימות בסרט: האחת אומרת שהמשחק הזה מסכם עשרים שנות היסטוריה, והשנייה על ריפוי של אומה פצועה. האם השורות האלה היו חלק מהתסריט שלכם מההתחלה או שהן התפתחו ככל שהתקדמתם בזמן? פרנקו: "הרעיון שמדובר ב-20 שנות היסטוריה שמסתכמות במשחק אחד. זה היה קונספט שעבדנו עליו, אבל לא הצלחנו למצוא את המילים. איך שגארי אמר את המשפטים האלה, זה היה כל כך מרגש. מקסים. הרעיון הזה שהחיים הם משחק מקסים ופואטי בכל כך הרבה רמות שונות. זה חלק מאוד מרגש בסרט. וכך גם הריפוי של אומה פצועה.

"המלחמה הייתה פצע עמוק מאוד בארגנטינה. השחקנים סיפרו את סיפורה, והיא הייתה אירוע שהיה קרוב לליבם של כל האזרחים. אפילו כדורגלן נבחרת ארגנטינה חורחה בורוצ'גה ששיחק במשחק הזה, אמר שהוא בעצמו כמעט יצא להילחם במלחמה, ושהכדורגל הוא זה שהציל אותו. היו לו הרבה חברים בני גילו שלא שפר מזלם כמוהו. זה אירוע שנוגע בכולם. תנסה להבין מה זה עבורנו הארגנטינאים לשאת את המשקל הזה. כל האומה משליכה את הטראומה על הכדורגל. ראו את זה גם במונדיאל 2022 שבו ארגנטינה זכתה ו-8 מיליון איש התחרפנו ברחובות. כאילו כל בואנוס איירס חוותה אורגזמה. זה היה מטורף. וזה כי אנחנו מתעלים הרבה רגשות דרך כדורגל".

אתם יכולים לתאר כמה הסרט הזה היה שונה לו דייגו מראדונה עדיין היה בין החיים? פרנקו: "חשבנו על זה הרבה. האמת היא שכארגנטינאים זה משהו שאנחנו חושבים עליו כל הזמן. במדיה החברתית ובטלפון אני רואה כל יום תמונה חדשה של דייגו, כך שבמובן מסוים הוא חי לנצח. אני עדיין לא מרגיש שהוא לא איתנו. אני לא מקבל את זה", הוא אומר וצוחק. זה קשה לנו, לארגנטינאים. הוא כזו אגדה גדולה, גיבור על, ובמובן מסוים אני מרגיש שהוא מהות הסרט שלנו".

קברל: "כשהייתי ילד, סבתא שלי אמרה לי: 'זה המונדיאל ומספר 10 הוא מראדונה, והוא מדהים. אולי הכי טוב מכולם'. מבחינתי ראיתי את סופרמן. ראיתי כל משחק שלו, כדי לבדוק האם באמת יש לו כוחות, ובמשחק עליו עשינו את הסרט היו לו הכוחות. אוקיי, אז הוא סופרמן. עבורנו הארגנטינאים הוא גיבור על וכך זה מוצג בדוקו שלנו. כל השחקנים ששיחקו במשחק הוזמנו להביע את דעתם וכולם דיברו על מראדונה בלשון הווה. כאילו הוא שם איתם, כל הזמן. הוא דמות לא מהעולם הזה".

"כשמראדונה הבקיע את הגול השני שלו במשחק מול אנגליה, השדר הארגנטינאי אמר שהוא 'עפיפון מהחלל, מאיזה כוכב הגעת?'. יש סיבה שהשדר אמר את זה, למהלכים של מראדונה יש ממד פואטי. ואילו כששאלנו את ראול, האח של מראדונה, 'מי הוא מראדונה עבורך?', הוא ענה: 'החבר הכי טוב שלי. איש ממאדים, חייזר. הוא לא מהעולם הזה'. זה באמת נורא מרגש לראות מישהו שמשחק ברמה הכי גבוהה שיש, במשחק עם כל כך הרבה משקל ושבו הוא נותן את 'היצירה' הכי טובה שלו - וזה פשוט יפהפה".

מי שחקן גדול יותר, מסי או מראדונה? קברל: "תמיד קשה לנו להחליט מי גדול יותר, כי אנחנו ארגנטינאים".