תעצרו את ההסתה נגד החברה הערבית, לפני שיהיה מאוחר
אני רוצה שהאחיינים שלי יגדלו בחברה שבה הם יכולים להכיר אנשים שונים מהם, לבנות קשרים ולחיות בביטחון ובכבוד. חברה שבה שותפות יהודית־ערבית אינה סיסמה, אלא דרך חיים המבוססת על כבוד הדדי והכרה בזכויות של כולנו
מוחמד עוסמאן|
לפעמים, דווקא ברגעים הכי יומיומיים, מתגלה עד כמה עמוק חדרה השנאה לחיים שלנו.
אני נוסע לא מעט ברכבת, אבל את הנסיעה שלפני יומיים לא אשכח לעולם. במהלך הדרך עלה לרכבת זוג בשנות השישים לחייהם. עזרתי להם להתיישב, והם ישבו לידי. למרות העייפות, התפתחה בינינו שיחה נעימה. דיברנו, צחקנו, ובמשך כמה דקות היינו פשוט שלושה אנשים שחולקים נסיעה. לא הכרנו קודם, לא ידענו דבר זה על זה, ולא היה שום דבר יוצא דופן במפגש הזה.
כשהתקרבנו לפרדיס, הגבר שישב לידי אמר: "המחבלים האלה בפרדיס כמעט דקה מזכרון יעקב". עד אותו רגע, כנראה, הוא כלל לא הבין שאני ערבי. שתקתי. לא משום שלא היה לי מה לומר, אלא משום שהפער בין השיחה הנעימה שהתנהלה בינינו לבין המשפט ששמעתי היה קשה לעיכול. דקות קודם לכן צחקנו יחד. עכשיו שמעתי אדם מדבר על ציבור שלם במילים שמוחקות את ההבדל בין אדם לאדם, בין אזרח לאזרח, בין מי שחי את חייו בשקט לבין מי שמבצע פשע. באותו רגע הבנתי עד כמה גדול הפער בין המפגש האנושי לבין הדימוי שאנשים נושאים בראשם על מי שיושב מולם.
אני מספר את הסיפור הזה לא כדי להעמיד אדם אחד למשפט, אלא משום שהמפגש הזה ממחיש בעיה גדולה בהרבה. ההסתה נגד החברה הערבית לא נשארת באולפני הטלוויזיה, בנאומים פוליטיים או בפרסומים ברשתות החברתיות. היא מחלחלת לשיחות יומיומיות, למפגשים בין שכנים, למקומות עבודה ולמרחב הציבורי שבו כולנו נפגשים. כאשר מדברים שוב ושוב על ציבור שלם במונחים של איום, אויב או סכנה, הגבול בין ביקורת על אדם מסוים לבין דה־לגיטימציה של חברה שלמה הולך ומיטשטש. כשהשפה הזאת הופכת לשגרתית, גם היחס לבני האדם שעליהם מדברים עלול להשתנות.
הבעיה אינה שאסור לבקר, לכעוס או להתווכח. חברה דמוקרטית חייבת לאפשר שיח נוקב, גם בנושאים הקשים והכואבים ביותר. הבעיה מתחילה כאשר הזהות הערבית עצמה הופכת לחשד, כאשר אנשים נדרשים להוכיח שהם אינם אויבים רק מפני שנולדו לחברה מסוימת, וכאשר מעשיהם של יחידים משמשים להצדקת הכללות על ציבור שלם. איש אינו צריך להתנצל על זהותו כדי לזכות ביחס אנושי בסיסי.
אבל לצד הכאב על מה ששמעתי, יש משהו נוסף שמטריד אותי: המחשבה על העתיד. אני חושב על האחיינים שלי, על הילדים שגדלים היום בחברה הערבית והיהודית, ועל העולם שהם יירשו מאיתנו. אני רוצה שהאחיינים שלי יוכלו לנוע בחופשיות ובביטחון, בלי לחשוש ממי שיושב לצדם רק בגלל מי שהם. אני רוצה שהם יוכלו לדבר בערבית, להכיר חברים יהודים, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בכל מקום ולבנות את חייהם בלי לתהות אם מישהו יראה בהם קודם כול ערבים ורק אחר כך בני אדם. אני לא רוצה שהם יגדלו בתחושה שעליהם להיזהר מכל אדם שאינם מכירים, או שהמרחב הציבורי שייך לאחרים והם רק אורחים בו. אני רוצה שהם יגדלו במדינה שבה מפגש בין ערבי ליהודי אינו אירוע חריג שצריך להסביר, אלא חלק טבעי מהחיים.
העתיד הזה לא ייבנה באמצעות סיסמאות על דו־קיום, וגם לא באמצעות דרישה מהחברה הערבית לשתוק לנוכח אפליה או להוכיח שוב ושוב את זכותה להשתייך. שותפות יהודית-ערבית אמיתית מחייבת הכרה הדדית, אחריות משותפת ומאבק בהסתה ובגזענות, לצד נכונות להתמודד עם מחלוקות אמיתיות. היא מחייבת מנהיגים להבין שהאחריות שלהם אינה מסתיימת בבסיס הפוליטי שלהם, ושמילים הנאמרות מעל בימת הכנסת או באולפן עשויות להשפיע על האופן שבו אזרחים מתייחסים זה לזה למחרת בבוקר. היא מחייבת גם את החברה הערבית והיהודית להמשיך ליצור קשרים, שיתופי פעולה ומרחבים משותפים, בלי לטשטש את הפערים ובלי לוותר על הדרישה לחיים של כבוד וביטחון.
שותפות יהודית-ערבית אינה טובה רק לחברה הערבית או רק לחברה היהודית. היא חיונית לבניית חברה שבה אזרחים אינם נמדדים לפי מוצאם, ושבה מחלוקות אינן הופכות לאיבה בין קבוצות. אפשר להתווכח על פוליטיקה, על ביטחון, על מדיניות הממשלה ועל עתידה של המדינה, ובכל זאת לסרב להפוך ציבור שלם לאויב. היכולת לעשות זאת היא חלק מהותי מהאפשרות לקיים כאן חיים משותפים.
כשישבתי באותה רכבת, לא ביקשתי מהאיש שלצדי להסכים איתי פוליטית. לא ציפיתי שנחלוק את אותן עמדות, ולא חשבתי שאנחנו חייבים להיות חברים. רציתי רק שהשיחה האנושית שהתפתחה בינינו לא תימחק ברגע שבו הזהות שלי תיכנס לתמונה. רציתי להאמין שהצחוק המשותף שלנו היה אמיתי, שהוא הצליח לראות בי אדם לפני שידע לאיזו קבוצה אני משתייך. אבל המשפט שלו הזכיר לי עד כמה קל להחליף אדם ממשי בדימוי של ציבור שלם.
אני מסרב לקבל את המציאות הזאת כגזירת גורל. אני רוצה שהאחיינים שלי יגדלו במדינה שבה הם לא צריכים לבחור בין זהותם לבין תחושת הביטחון שלהם; במדינה שבה ילדים יהודים וערבים יכולים להכיר זה את זה בלי לרשת את האיבה של המבוגרים; ובמדינה שבה איש אינו נדרש להוכיח שהוא ראוי לכבוד בגלל שמו, שפתו או היישוב שממנו הגיע.
לכן צריך לעצור את ההסתה עכשיו. לא מפני שאסור לבקר, אלא מפני שאסור להפוך ביקורת לשנאה כלפי ציבור שלם. לא מפני שאנחנו חייבים להסכים זה עם זה, אלא מפני שמחלוקות אינן צריכות למחוק את האנושיות שבינינו.
אני רוצה שהאחיינים שלי יגדלו בחברה שבה הם יכולים להכיר אנשים שונים מהם, לבנות קשרים ולחיות בביטחון ובכבוד. חברה שבה שותפות יהודית־ערבית אינה סיסמה, אלא דרך חיים המבוססת על כבוד הדדי והכרה בזכויות של כולנו.
זה לא חלום נאיבי. זו האחריות שלנו כלפי הדור הבא. כדי להגיע לשם, צריך לעצור את ההסתה, להיאבק בגזענות ולסרב לקבל שנאה כלפי ציבור שלם כחלק מהשגרה.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.