איך מתעוררים מסיוט / רענן שקד

שלוש שנים לפחות שאני כותב כאן כל מה שנדמה לי שאפשר וצריך לומר, ואין ברירה אלא לומר, על ממשלת ישראל הנוכחית והפירוק והאסון שאליהם הובילה את ישראל. על שחיתותה, רפיסותה, אדישותה הממארת לגורל המדינה, היאחזותה הפסיכוטית - אין מילה אחרת - בשלטון בכל מחיר. מה לא כתבתי, ואחרים כתבו.

נאמר כבר הכל. באמת.

וגם נכתב ושודר ונחשף כבר הכל.

כולל שלל האזהרות החד-משמעיות שנתניהו קיבל לפני 7 באוקטובר ובחר להגיד "שטויות, אל תעירו אותי"; דרך העסקתם הגאה בלשכתו של עובדי מדינה, אבל מדינת אויב; דרך הפקרת חטופים והקרבת בנים לטובת עוד חצי שעה בשלטון; דרך הימנעות בכל דרך מחקירת האסון והמחדל; דרך כניעה לחרדים ואובדן המשילות בהם והעברת הכספים שאתם ואני והמגזר היצרני כולו עבדנו קשה בשבילם, וב"בשבילם" אני מתכוון לחרדים; ועד ריסוק החינוך, הביטחון, התחבורה והסביבה. ומעל הכל: הזחיחות והשמחה לאיד שבה כל זה נעשה. הדריכה ברגל גסה על גופות, על משפחות, על ישראלים טובים, והצפת הכל בביוב שעולה על גדותיו מדי יום בחסות עדר שופרות שדורש מהמתים להתנצל.

נאמר ונחשף כבר הכל. ותנחשו מה; זה לא שינה דבר.

בשלב הזה - ולמעשה עוד לפניו - התקשורת החושפת, החוקרת, הכותבת, המייללת (זה אני), היא מכונה שנותנת פול גז בניוטרל. היא יכולה לחשוף עוד ועוד סיפורים בלתי נתפסים - שבכל מקום חצי סביר בעולם היו גורמים להעמדות לדין וכליאה, לפיטורים בבושת פנים, במינימום לבעיטה מהדהדת החוצה - וזה לא מזיז את המחט בסנטימטר. המנוע רועם, אבל לא מחובר יותר לשום גלגלים. השלטון כאן הצליח לעקור את הקלאץ' שבין הידיעה לבין המעשה, וכלום לא זז.

הישראלים נעולים כולם בעמדותיהם כמו טור עגלות בכניסה לסופר, ושום כוח שבעולם לא יזיז איש. תחקיר הקוליפורמים בחומוס של רפי גינת מ-1988 טילטל את ישראל יותר מכל חשיפה עכשווית על התעלמות טרגית של נתניהו מאזהרות לגבי 7 באוקטובר.

אז נאמר ונחשף ופורסם כבר הכל, ושום דבר לא שינה, ויש לזה הסבר פשוט: שכל זה פורסם במציאות. ובישראל הנוכחית מתקיימות שתי מציאויות.

חצי מדינה פשוט לא חי במציאות שבה חי החצי השני.

וכשראש הממשלה עצמו משוכנע שאלה לא החוק, המוסר, אימת הציבור או הממלכתיות שחלים עליו - אלא זו המציאות עצמה שלא חלה עליו, כלומר שהוא מסוגל לעשות כל מעשה בוגדני, שפל, נצלני, שקרי ופלילי (לכאורה), ושום דבר לא יקרה לו אפילו אם הדבר ייחשף; אפשר להבין למה הוא מאמין שהמציאות פשוט לא חלה עליו יותר.

וזה נכון לגבי כל אנשיו, תומכיו, ושרת תחבורה שאומרת לנהג שלה לדרוס כי במציאות הג'י.טי.אאית שלה אפשר לדרוס חופשי.

הם באמת משוכנעים שהמציאות - כולל 7 באוקטובר, טראומת החטופים, הזניית, הזנחת והפקרת מדינה שלמה - יכולה להיות חסרת השלכות לחלוטין, כי היא בכלל לא המציאות שלהם. הם באמת חושבים שאפשר לחיות במציאות החלופית שבראו לעצמם, שבה כל זה לא התקיים, וגם אם כן, למי אכפת.

ובמציאות החלופית שלהם, אפשר ומומלץ לא לקחת אחריות לעולם, אפשר להפקיר חטופים ולבזות משפחות, אפשר לרסק תשתיות מדינה עד היסוד, להעסיק בוגדים, למעול, לשקר, לדרוס, לחרחר מלחמה לצרכים אישיים, להתיר את דמם של יריבים, למכור כל ערך ואינטרס לאומיים וציוניים - וכל זה לא ייספר, כי במציאות החלופית של נתניהו, כלום לא נספר בכלל מלבד השלטון.

ואם נתניהו ואנשיו ינצחו שוב בבחירות האלה - זו תהיה המציאות הכל-ישראלית התמידית; מציאות שבה המלך וסריסיו הם הדבר היחיד שחשוב, והממלכה כולה לגריסה, גריטה, גריפת הון, סחיטת לימון.

אלה שתי המציאויות שעומדות כאן לבחירה: זו של נתניהו, וזו שרובנו (או שאולי כבר לא רובנו?) מכירים בה כמציאות הממשית, האמיתית.

ולכן אלה יותר מ"בחירות"; זו ספירת הראשים החשובה בתולדות ישראל, כי בסופה תתקבל תוצאה בעלת משמעות אחת בלבד: באיזו משתי המציאויות ישראל בחרה להעביר את המשך חייה, ואם נחצתה איזו נקודת אל-חזור שאחריה היגרו רוב הישראלים למציאות הנתניהאואית שאין בה ויטמין ערכי אחד לרפואה.

זה מידע קריטי לכל אדם שמתגורר כאן, כי התוצאה תגיד לנו - אחרי ארבע שנים של גיהינום - אם המציאות שבה חלים כוחות המשיכה של חוק, מוסר, צדק, קדושת החיים, אהבת החופש, שגשוג, צמיחה והכרה בעולם עדיין מקובלת על ישראל, או שרוב הישראלים מעדיפים להחליף אותה במציאות אוטוקרטית, פשיסטית, קנאית, עבריינית, מבודדת, נודרת ודוקרת.

ואין - ולא יכולים להיות - אזורי חפיפה בין שתי המציאויות האלה. אפילו בני גנץ כמעט הבין את זה בסוף.

זו ישראל שעומדת להחליט על המציאות שבה היא מעדיפה לחיות, וזה בוודאות הרגע המכריע ביותר עבור הציבור הישראלי הנושא בנטל והחולם את החלום הישראלי המופרך ביותר כיום: החלום על חיים נורמליים. על לקום בבוקר ולחיות את חיינו מבלי לדעת שהקטסטרופה הבאה מחכה לנו, ממש ברגע זה, בכותרת הראשית של ynet. זה רגע שאחריו תדע כל אם עברייה - ואב ישראלי - כי הפקידו את גורל ילדיהם במציאות שוחרת שפיות או במציאות משיחית, עבריינית ונטולת ערכים מבחירה.

כל ישראלי יכול לזכור מה קרה כאן בארבע השנים האחרונות, שבהן, בחסות רוב פרלמנטרי, נחטפה ישראל למציאות מהסוג השני, וכל ישראלי אמור לקחת איתו לקלפי את הדברים שאמר מנחם בגין בנאומו בכנסת ב-1956: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו".

ביום שלישי הקרוב נדע אם מרבית הציבור הישראלי בחר לוותר על זכויות ולהיכנע לעריצות, או שרובו בוחר עדיין במציאות הישראלית כפי שהוגדרה ויושמה מאז בנימין זאב הרצל ועד, ולא כולל, נתניהו. אם ישראל כדמוקרטיה מערבית מתקדמת מוסיפה להתקיים, או בוחרת לחתוך למציאות פונדמנטליסטית חלופית.

הבחירות הן הרגע שאחריו תדע כל אם עברייה - ואב ישראלי - כי הפקידו את גורל ילדיהם במציאות שוחרת שפיות או במציאות משיחית, עבריינית ונטולת ערכים מבחירה

אני רוצה להיות אופטימי, ובשלב זה בחיי, אני די עושה מה שאני רוצה, אז קִרְאוּ לי אופטימי. אבל ספירת הראשים הזו היא שתבשר לי, עוד השבוע, על המציאות שבה אני עומד לחיות. ולכן נדמה לי שהדבר הכי חשוב שיכול כל ישראלי לעשות השבוע - למעשה בארבע השנים האחרונות - הוא פשוט להיספר. ללכת להצביע. להגיד: זו המציאות. אלו הם החיים המקובלים עליי.

ואם אלה החיים, נחיה. ואם המציאות הישראלית החדשה תתברר כטליבאנית מבית נתניהו, לא נמות, לא מיד, אבל גם לא נוכל יותר להעמיד פנים שהיא לא. ואז יגיעו הבחירות האמיתיות. הפרטיות.

בשלישי הקרוב זו רק הספירה. הפעם הראשונה בארבע השנים האחרונות שהם מוכרחים לספור את כולם. אני לא אגיד לכם במי לבחור, אבל כן אגיד במה: בישראל גרסת המקור. בנו. בערכים. בחלום על שפיות. במציאות הממשית, זו שבה ישראל עדיין יכולה להיות מקום שבו חלומות מתגשמים, ומסיוטים אפשר עדיין להתעורר.