פסגה שלא שינתה את העולם אך עשויה לייצב אותו
ביקורו של שי ג׳ינפינג בוושינגטון לא הניב פריצת דרך היסטורית, אבל הטקסים, רשימת האורחים והשיח על בינה מלאכותית חשפו את האסטרטגיה של שתי המעצמות: להתחרות בעוצמה — בלי לאבד שליטה
עידן מורג|
ביקור הפסגה של שי ג׳ינפינג בוושינגטון עמד בציפיות אבל יש לציין שלא מדובר ברף גבוה במיוחד. ביקור ממלכתי בן שלושה ימים שרובו טקסים, שיחות רשמיות ושתיית תה, לא נועד לפתור באחת את היריבות בין שתי המעצמות. ואכן, לא נרשמו בו הצהרות דרמטיות או הסכמות שישנו את כללי המשחק. ובכל זאת, עצם הבחירה של שני המנהיגים להפנות את היחסים לערוצי הידברות — בכלכלה, במסחר, בטכנולוגיה ואף בין הצבאות — היא הישג בפני עצמו. המבחן אינו אם התחרות תיעלם אלא אם ניתן יהיה לנהל אותה בלי שתצא משליטה.
את קבלת הפנים החריגה אפשר לקרוא בשתי דרכים הפוכות. האחת היא כמחוות כבוד למנהיג של מעצמה יריבה, גדולה וחזקה - אולי אפילו כהכרה אמריקנית במעמדה הגובר של סין. השנייה, המשכנעת יותר בעיניי לפחות, היא כמסר של עוצמה צבאית. עם נחיתתו בבסיס אנדרוז חלפו מעל הטקס שני מפציצים אסטרטגיים מסוג B-1B; למחרת, מעל הבית הלבן, טס מפציץ אסטרטגי חמקני B-2 כשלצדו ארבעה מטוסי F-22. אותם מטוסי F-22 אשר יירטו את הבלון הסיני ב-2023. במקרה או שלא במקרה, הכוריאוגרפיה האווירית שידרה לשי: אתה אורח מכובד, אבל אתה מתארח אצל המעצמה הצבאית החזקה בעולם. זהו מסר שמתיישב היטב עם סגנונו של טראמפ — פחות אמון בהצהרות מופשטות, יותר כוח שמוצג לעין.
מסר דומה עלה מרשימת המוזמנים לארוחת הערב הממלכתית. סביב השולחן ישבו בכירי הטכנולוגיה והתעשייה האמריקנית: סם אלטמן מ-OpenAI, מארק צוקרברג מ-Meta, ג'נסן הואנג מ-Nvidia, אילון מאסק, ליסה סו מ-AMD, ג׳ף בזוס, לצד המנכ"ליות מבואינג ומג'נרל מוטורס. לא הייתה זו רק ארוחה חגיגית, אלא תצוגת תכלית של בסיסי הכוח האמריקניים — בינה מלאכותית, שבבים, תוכנה, תעופה, רכב והון. טראמפ ביקש להראות לאורחו כי גם בעידן של עלייה סינית, ארצות הברית עדיין מחזיקה בריכוז יוצא דופן של חדשנות, תעשייה ועוצמה כלכלית.
שי, מצדו, המשיך באופן טבעי את הרוח האופטימית והחיובית בכל הנוגע ליחסים בין סין לארה"ב. כמובן, כאורח הוא לא צפוי לדבר בצורה בוטה נגד המארח ובוודאי לא כאשר המארח הוא דונלד טראמפ. אבל כדי לוודא שוושינגטון מבינה היטב את עמדת בייג'ינג, פרסם שגריר סין בארה״ב, יום לפני ביקורו של שי, מאמר שבו הציג באופן ברור את ארבעת הקווים האדומים של סין: טאיוואן, זכויות אדם, המערכת הפוליטית הסינית והמשך הפיתוח והקדמה של סין. שי כן התייחס בדבריו, גם בטקס קבלת הפנים וגם בארוחת הערב, לכך ששתי המדינות אינן חייבות ליפול למלכודת תוקידידס (טענה לפיה מעצמה עולה ומעצמה שוקעת חייבות להגיע למצב של עימות צבאי). על פניו מסר של פיוס, אך ניתן גם לראות בכך חזרה על המסר הסיני שארה״ב היא מעצמה בשקיעה בלתי הפיכה ואילו סין והמזרח הם בעלייה שאינה ניתנת לעצירה.
במקביל, על רקע המתיחות הגוברת בין סין ליפן, שי בחר לתקוף את טוקיו - בעקיפין ובאופן דיפלומטי - ואולי גם לנסות לערער במעט את הברית בין ארה"ב ליפן.
עם נחיתתו היה הטון עדין יחסית. שי הזכיר את הלחימה המשותפת של ארה"ב וסין במהלך מלחמת העולם השנייה. אך בברכה שנשא בתחילת ארוחת הערב המשותפת הוא כבר התייחס במפורש ללחימה נגד היפנים ולתוקפנות היפנית במלחמת העולם השנייה. המסר חזר על עצמו מספר פעמים: ארה״ב וסין נלחמו יחד נגד יפן.
קשה להתעלם מהאפשרות שמדובר בניסיון להזכיר לאמריקנים כי בעבר יפן הייתה אויבת משותפת של שתי המדינות ובכך להציג את יפן באור שלילי יותר דווקא בפני בת בריתה האמריקנית. (ספוילר, זה לא עבד. דווח על שיחה בין הנשיא טראמפ לראשת הממשלה היפנית טקאיצ׳י מיד בסיום הביקור של הנשיא שי ובשיחה דובר על המשך חיזוק הברית בין ארה״ב ליפן).
זהו המשך ישיר לקו הסיני שהתחדד במהלך השנה האחרונה, מאז נאום טאקאיצ'י בנובמבר 2025, שבמסגרתו ההתעצמות הצבאית היפנית מוצגת בבייג'ינג כאיום ממשי. כך למשל, גם נאום שר ההגנה הסיני בכנס שיאנגשאן — המקבילה הסינית, במידה מסוימת, לכנס שנגרי־לה בסינגפור — הופנה במידה רבה נגד המהלכים היפניים. מאחורי הקו הזה ניתן לזהות חשש סיני אמיתי מחזרתה של יפן להיות מעצמה צבאית מתקדמת וחזקה, הפועלת בסמוך לסין ובקרבה משמעותית לטאיוואן.
תחום שבו ניתן לראות כיוון חיובי הוא התחרות על הבינה המלאכותית, תחום ששני המנהיגים כבר התבטאו בעבר בנוגע לחשיבותו האסטרטגית, ואף קשרו אותו לשאלת העליונות העתידית של המעצמות.
גם כאן, כל צד הדגיש בסיכום שלו נקודה מעט שונה. ארה״ב הדגישה הסכמה להשתמש במונח של טראמפ ״סופר-בינה״ (super-intelligence) וסין הדגישה את החשיבות לשליטה אנושית על הבינה המלאכותית. אבל מעבר להבדלים, יש כאן נקודה חשובה: נראה כי קיימת הסכמה על הצורך בערוץ תקשורת ייעודי בין שתי המעצמות בתחום הרגיש הזה.
אמנם לא ראינו הסכם או מנגנון לתיאום ובקרה הדומה למנגנונים שפעלו בעבר בין המעצמות בתחום הנשק הגרעיני. ובכל זאת, עצם העובדה ששתי המעצמות המובילות בתחום משוחחות על הצורך לנהל את התחרות ביניהן היא התפתחות משמעותית.
בתחרות שתלך ותחריף, היכולת לדבר עשויה להיות חשובה לא פחות מהיכולת להתחרות.
ולבסוף, נקודה שאולי נראית שולית אך בעיניי היא משמעותית: הצפי לשני מפגשים נוספים בין טראמפ לשי עוד במהלך השנה. הראשון צפוי להתקיים בוועידת APEC בנובמבר בסין. יהיה מעניין לראות אם טראמפ אכן יגיע, במיוחד בהתחשב בהגעתו הצפויה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. המפגש השני צפוי להתקיים בשולי ועידת ה־G20 במיאמי בדצמבר. אם אכן יתקיימו שני המפגשים, מדובר יהיה בכמות חריגה של מפגשים בין נשיאי ארה״ב וסין בשנה אחת.
ולמעשה, בעיניי, עצם קיום המפגשים חשוב יותר מהשאלה אם נחתם במהלכם הסכם כזה או אחר. החשיבות שלהם היא בשתי רמות: הראשונה היא שהמפגשים משדרים למערכות הממשלתיות בשתי המדינות כי מפגשים ושיח הם דבר רצוי ואף נדרש. לכך יש משמעות מיוחדת במערכת ההיררכית הסינית, שבה, כפי שאמר לי פעם חוקר סיני, המערכת מנסה להבין את רצון המנהיג וליישם את המסרים המסרים המגיעים מלמעלה בצורה המיטבית.
הרמה השנייה היא פרקטית יותר: מפגש בין הנשיאים מחייב שורה של מפגשים מקדימים בין המנגנונים השונים בשתי המדינות. פקידים נפגשים, ערוצי תקשורת נפתחים, אי־הבנות מתבררות ונוצרים קשרים אישיים ומקצועיים.
כל אלה אינם פותרים את היריבות האסטרטגית בין ארה״ב לסין. הם גם לא משנים את העובדה ששתי המעצמות ממשיכות להתחרות כמעט בכל תחום משמעותי — כלכלה, טכנולוגיה, צבא, סחר והשפעה גלובלית.
אבל הם עשויים לאפשר לשתי המדינות לנהל טוב יותר את היריבות ולאפשר לשתיהן להנמיך את הלהבות ולהפנות משאבים וקשב לתחומים אחרים – בחירות אמצע והמלחמה מול איראן בצד האמריקני, ובצד הסיני להרגיע את החזית מול המעצמה המשפיעה ביותר על שאיפות הפיתוח והקידמה שלה. זו כנראה אינה תחילתה של ידידות מופלאה, אלא מורטוריום להמשך היריבות.
אל"מ (מיל.) עידן מורג חוקר ומרצה לענייני ביטחון לאומי וגיאופוליטיקה באסיה-פסיפיק. לשעבר נספח צה"ל בסין
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.