הגם אתה, מנדלבליט?
מאז תחילת עדותו במשפט נתניהו, מתגלה מנדלבליט כדמות שייקספירית. לא מגלומן מסוגו של מקבת, וגם לא מניפולטור מסוגו של יאגו. היועץ המשפטי לשעבר מזכיר דווקא את ברוטוס של "יוליוס קיסר". אדם שאינו מונע מרשעות, אך מושפע קשות מאחרים ומתקשה לעמוד על טבעה האמיתי של סביבתו. ברוטוס של שייקספיר מצטרף לקשר נגד קיסר כשהוא נופל קורבן למניפולציות, מקבל החלטות הרות גורל, ובהמשך אינו מצליח להתמודד עם המציאות הפוליטית שיצר במו ידיו. ברוטוס שלנו מביא איתו לבית המשפט המחוזי בדיוק את אותה אישיות טרגית וחלשה.
כל שעה נוספת בעדותו מבהירה עד כמה האיש שהעניק לתיק את חסותו ואת מלוא האשראי הציבורי שממנו נהנה באותה עת, היה במידה רבה כלי משחק בידי גורמים אחרים בתביעה שבראשה עמד. את רשימת 315 אירועי הסיקור החיובי בנספח לתיק 4000, המבססים לכאורה את אישום השוחד, מודה מנדלבליט שלא בחן בעצמו. יותר מכך, הוא לא ידע שעל 95 אחוזים מהרשימה נתניהו כלל לא נשאל במשטרה. למעשה, מנדלבליט כלל אינו בטוח שאישר לפתוח בחקירה נגד נתניהו בעניין עבירת השוחד. הוא הודה שפעולות חקירה חמורות (כהגדרתו), שלא אישר מעולם, בוצעו בכל זאת. וכשנשאל על המידע שעליו ביסס את החלטותיו הדרמטיות בתיק, הסביר בפשטות כי הוא "חי לפי התביעה".
גילויים אלה, ורבים נוספים מהימים האחרונים, מעוררים לא רק שאלה ציבורית ביחס למצג שהוצג ערב הגשת כתב האישום נגד נתניהו, ולפיו מנדלבליט פיקח על החקירה וקיבל את ההחלטות המשמעותיות בתיק בעצמו. הם מעוררים גם שאלה משפטית בעניין סמכויות שהחוק הפקיד בלעדית בידי היועץ המשפטי לממשלה, ואלה הופרטו, כך מתברר, לגורמים שונים ומשונים בתוך הפרקליטות. יותר ויותר נראה כי היועץ המשפטי לשעבר שימש בתיקים האלה בעיקר כנייר צלופן צבעוני, שתפקידו היה לעטוף באופן מרשים את תפזורת הפריטים שנדחפו למשלוח המנות ששלחה התביעה למשרד ראש הממשלה כשהחליטה להעמיד את נתניהו לדין.
הברוטוסים חוללו טרגדיה. זה ברומא וזה בירושלים. מעלותיהם האישיות, ובהחלט יש כאלה, לא הצליחו לפצות על החולשה בשיקול הדעת שלהם, ובכך הביאו לחורבנם שלהם ושל סביבתם. לא מתוך קנאה אישית או שנאה, אלא מתוך אמונה תמימה כי בפעולותיהם הם מועילים למדינה. דווקא הממלכתיות הזו שאימצו היא שהוליכה אותם, ואת החברה שבשמה פעלו, אל עברי פי פחת.
בעוד כל ההתרחשות הזאת בעיצומה, בחר ליברמן להודיע, דווקא השבוע, כי מיד לאחר הבחירות בכוונתו לקדם את חוק הנאשם. הדבר יבטיח כי מי שהתביעה בחרה להגיש נגדו כתב אישום, לא יוכל לעמוד בראשות הממשלה. חוסר האוריינטציה הפוליטית והמשפטית שבהצעה הזאת בלתי נתפס. במיוחד כשההכרזה על השקתה מתבצעת באותה שעה שמתגלה כי מה שמדביק את תיקי נתניהו יחד, הוא לא יותר משכבת רוק דקה.
הרי מה שנחשף כעת ממחיש כיצד התמריץ הפוליטי העצום להזיז ראש ממשלה מתפקידו - באמצעות כתב אישום מרושל - הביא לקיצורי דרך שחוקיותם מוטלת בספק ומחירם הציבורי עצום. חוק הנאשם דווקא יחזק את אותם גורמים שרישולם נחשף כעת, ואם יאושר בכנסת יעניק להם רשמית את מפתחות משרד ראש הממשלה. בנסיבות שמתבררות בימים אלה, מה שהיה מתבקש הרבה יותר הוא דווקא להכריז על חקיקת חוק צרפתי (לצד קציבת כהונה). לא כדי לעשות חסד עם ראשי הממשלה העתידיים, אלא בעיקר כפעולת הצלה לתביעה שקורסת לנגד עינינו בזמן הווה.
חסימת דרכו של נתניהו לראשות הממשלה יכולה להיות אחת הפעולות המעשיות היחידות שגוש השינוי יוכל להוציא אל הפועל בטרם תתפזר הכנסת
בהנחה שהסקרים המרכזיים מדייקים ושום גוש לא ישיג בשבוע הבא 61 מנדטים, ובהנחה שאיזנקוט אכן לא יצטרף לממשלה עם נתניהו ושליברמן לא יאפשר לו להקים ממשלת מיעוט - האפשרות שרוב של 61 חברי כנסת יתקן את חוק יסוד הממשלה רחוקה מלהיות תסריט קצה. למעשה, חסימת דרכו של נתניהו לראשות הממשלה יכולה להיות אחת הפעולות המעשיות היחידות שגוש השינוי יוכל להוציא אל הפועל בטרם תתפזר הכנסת. השאלה שנותרה היא אם מהלך כזה יעבור משפטית. היו שהסבירו השבוע בביטחון מוחלט שלא, משום שמדובר בחוק יסוד פרסונלי. אלא שרק מי שלא ממש הסתובב כאן בשנים האחרונות, כשהמשפט החוקתי שלנו הפך לפלסטלינה, יכול להיות בטוח כל כך בקביעה זו. ההיסטוריה מצביעה על ממצאים שונים בתכלית.
נתחיל בכך שאותה שאלה בדיוק התעוררה כבר לפני חמש שנים, כששר המשפטים דאז, גדעון סער, ביקש לקדם חוק כזה בדיוק. למנדלבליט, ששימש אז כיועץ המשפטי לממשלה, נדרשו יומיים בלבד מפרסום התזכיר כדי להסביר לציבור שהצעת החוק כלל אינה פרסונלית. וזאת על אף שלא היה חי, צומח או דומם שלא ידע שהיא נועדה לפסול את נתניהו מלשמש כראש ממשלה. מנדלבליט הסביר שהחוק הפרסונלי הוא בכלל חוק "כללי", משום שהוא "צופה פני עתיד". כלומר, הוא מתייחס לכלל הנאשמים בפלילים שירצו לעמוד בראשות הממשלה בכנסת הבאה. ובאמת, מי יודע, אולי סער כיוון בכלל לחסום את דוד ביטן.
גם אם נניח כי מדובר בחוק יסוד פרסונלי מובהק, אין סיבה להניח בוודאות שייפסל בבית המשפט שמתנהל בגמישות רבה בסוגיות אלה
כשזו הייתה עמדתו של מנדלבליט, קשה לצפות שגלי בהרב-מיארה תטען כעת שהחוק, שינוסח מן הסתם באותו אופן, הוא פרסונלי. אבל גם אם נניח כי מדובר בחוק יסוד פרסונלי מובהק, אין סיבה להניח בוודאות שייפסל בבית המשפט שמתנהל בגמישות רבה בסוגיות אלה. כך למשל, ביחס לתיקון חוק יסוד הממשלה שאיפשר את הקמתה של ממשלת החילופין, ועל אף תכליתו הפרסונלית המובהקת, בית המשפט בחר לאשר אותו ולא ראה כל בעיה בתחולתו המיידית. לעומת זאת, בחוק הנבצרות, שתיקן את הגדרת הנבצרות עבור כלל ראשי הממשלה העתידיים, קבע בית המשפט בהתבסס על תכליתו, כי מדובר בחוק פרסונלי, ולכן בחר להחילו מהכנסת הבאה בלבד. קשה למצוא כאן היגיון מסדר ברור.
וכנראה שהטענה המוזרה ביותר שנשמעה השבוע הייתה שגם אם החוק יחוקק, נתניהו יוכל לבטל אותו בעתיד אם יהיו לו 61 אצבעות. אלא שההנחה ששני התיקונים יזכו ליחס משפטי זהה היא משאלת לב שאין לה כל בסיס בפסיקת השנים האחרונות. חוק הנאשם צפוי לזכות להכשר כהסדר כללי הצופה פני עתיד, בעוד שתיקון שיבקש לבטלו מיידית יכול להיחשב לניסיון פרסונלי להיטיב עם נתניהו ועל כן להיפסל. הסכנה שניצבת בפני נתניהו אינה תאורטית. היא ברורה ומיידית, ולא תיעלם גם אם ישיג בעתיד 61 אצבעות של חברי כנסת התומכים בו. ההכשר המקצועי שיינתן למהלך יהיה ברור. לפני חמש שנים הכשיר מנדלבליט את חוק הנאשם כשהסביר שחשוב לוודא כי "הממלכתיות תגבר על כל אינטרס אישי". גם ברוטוס של שייקספיר לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.