הסדרה החדשה של נטפליקס היא הזייה על אקמול צינון לילה

במיני-סדרה הקנדית "במעמקים" ג'וש הארטנט מגלם דייג קרחונים מוכה טראומה שמעלה ברשת קרחון רירי ומצחין ומתגלה כשריד בן 10,000 שנה של דיונון ענק שמטיל אימה על העיירה. מכאן הסדרה רק צוללת לאסופה קפריזית של מוטיבים מז'אנר האימה ומקנחת בסיפור אהבה ובמסר אקולוגי. נשמע מופרך? הדרך היחידה ליהנות ממנה היא לא לקחת אותה ברצינות בכלל

יש סוג מסוים של סדרות שיושבות על קו התפר, או שמא נאמר אזור הדמדומים, שממוקם בין פארודיה לבין הדבר האמיתי. בחלק מהמקרים הערפול הזה בעיקר מתסכל, אבל במקרים מסוימים - כמו בזה של המיני-סדרה הקנדית "במעמקים" (Below) שעלתה בנטפליקס - מדובר בגאולתו של מותחן שאחרת היה נותר סדרה מגוחכת שאינה מודעת למגוחכיותה.

הוא עדיין מגוחך, אבל באופן שמיש למדי – אם רק תצליחו לעשות טוויסט קטן בזווית הצפייה שלכם, ולא לצפות למוצר שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות אלא להתייחס אליו כאל מה שהוא: אסופה קפריזית של מוטיבים מז'אנר האימה, מפלצות בעיירות קטנות ושכוחות-אל. על פני השטח אין בה טיפת הומור או קריצה לצופים, אבל היא לקויה באופן כל כך מפואר, שאי אפשר שלא לתהות אם היוצר, ג'סי מקאון, לא חמד לצון ויצר סדרה שהתואר "מוגבלת" מתאים לה ביותר מאופן אחד.

קלווין פני הוא בן למשפחת דייגים בפרובינציית ניופאונדלנד הקנדית, בעיירה סנוקס-ארם הנידחת. כשהוא היה ילד המשפחה שלו עשתה רילוקיישן בעקבות תוכנית ממשלתית, אבל במעבר הימי למקום החדש מפלצת ימית מבהילה זללה את אבא שלו, והוא, ברגע של פיכחון, הציל את שאר המשפחה שלו מגורל דומה. הדבר האחרון שהוא ראה היה עין ענקית מביטה בו ממעמקים. ג'וש הארטנט החמוד הוא הגרסה המבוגרת של קלווין, והוא חי במקום החדש (שכבר הפך לישן) כמה עשורים מאוחר יותר. והוא לא לבד - איתו נמצא גם אחד מבניו, וייד (צ'ארלי היטון), אך עם זאת קלווין עדיין מוכה טראומה ומשוכנע שעל המשפחה שלו מוטלת קללה. לווייד לדוגמה, הוא לא נותן להתקרב להגה של הספינה או בכלל לעלות עליה כי הוא זוכר את עין המפלצת.

קלווין כבר בכלל לא דג דגים. עכשיו הוא מתפרנס מדיג קרחונים, שמשמשים את חברת זיקוק הוודקה המקומית, קרוקר, לייצור האלכוהול. קרוקר הם הייצוג הנבזי והמתבקש של הקפיטליזם הדורסני וחסר הלב. בשלב מסוים הם דורשים מהמתיישבים שיתפנו שוב, למקום אחר, מסיבות שיתבררו בהמשך. יום אחד קלווין דג קרחון מוזר, מצחין ורירי, שד"ר פונדה האמיצה (מקנזי דיוויס) מהמרכז למדעי האוקיינוס קובעת שהוא כלל אינו קרחון אלא קרום רירי קפוא בן עשרת אלפים של דיונון ענק ועתיק, שהיה כלוא בקרחון ועכשיו יצא לחופשי, סטייל "פארק היורה", ומטיל אימה על התושבים.

מכאן מתחיל להתגלגל גודש תסריטאי מופרך, בופה אכול כפי יכולתך של קווי עלילה. חוץ מהדיונון בסגנון "מלתעות" תוכלו לטעום גם מחיידק שמדביק את התושבים בצימאון חולני והתנהגות פסיכוטית, הזיות על מכשפות ים, חובות לשוק האפור ומאבק בגנגסטר, קנוניה של תאגיד ומאבק בקפיטליזם, קינה על שינויי האקלים והתחממות האוקיינוסים וכת סודית באי נטוש. תוסיפו לכל זה את הדרמה המשפחתית ואת סיפור האהבה המתרקם בין פונדה לקלווין. הכל משוחק בחרדת קודש ובפאתוס מיוסר של דרמת איכות, עם המבטא המוזר ביותר ששמעתי מימיי, משהו בין קנדי לאירי, באור האפור ירקרק של עיירת דייגים ועם מניירות מדממות של B-Movie - חלקי גופות, איברים כרותים, טריפה של חיות בשלמותן ובסוף, באורח פלאי, גם סוף טוב.

אז כן, סיפור ההתפייסות של גבר קשה יום עם מפלצת ימית אכן נושק לקומדיה, אבל לא באופן בו דרמה דומה, "מפרץ האלמנות", שגם הרימה את הגג של טקס פרסי האמי ממש לאחרונה, עושה את זה. פחות מודעות עצמית, יותר פגמים מפוארים באופן שמושך לתהות לאן זה הולך להתדרדר עכשיו (התשובה: כנראה שרוב התקציב הלך על אימוני מבטא להארטנט מה שהשאיר מעט מאוד ל-CGI, והתוצאה בהתאם).

מה גם שככל שהסדרה מתקדמת הרעיון של מפלצת אכזרית הולך ומפנה את מקומו לאמפתיה ליצור ימי שבסך הכול רוצה לחיות בשקט ולהשריץ את הביצים שלו אל המים החמים, אז אפילו מי שהצליח לשמור על ריכוז לאורך כל ששת הפרקים ולא ליפול לחורים בעלילה, יצטרך לעשות את הסוויץ' בין סדרת אימה ומתח לסוג של אקשן אקולוגי.

אבל מה ששלה, שלה. "במעמקים" צולמה בחופים הקפואים והפראיים של ניופאונדלנד האמיתית, וזה אומר נופים יפים ואווירה אותנטית של עיירת דייגים מבודדת, קשה שלא לחבב את הארטנט המשופם והכריזמטי וגם בידיעה שזה נגמר בשישה פרקים (למרות הסיום שעשוי להכיל פתח להמשך, בכל זאת בנטפליקס עסקינן) יש מן העידוד. אז גם אם היא לא תחזור הביתה עם תרמיל פרסים מהאמי הבא שווה לדגום ממנה פרק או שניים מתוך נכונות להיסחף עם הטרלול הקריר, בטח עכשיו, כשכדור הארץ מתחמם.