מבצע הבילוש אחר הטנק שנעלם: כך נסגרה תעלומת סולטן יעקוב אחרי 44 שנים

זכריה באומל, צבי פלדמן וכעת יהודה כץ הושבו משום שקבוצה קטנה של אנשי מודיעין ומבצעים סירבה לוותר. איתור השרידים לא מוחק את הכשלים, אך סותם את הגולל על אחת מתעלומות המודיעין הכואבות והיצריות שידענו - ומקיים את האתוס והחוזה שרבים רואים בין מדינת ישראל ללוחמיה: לא משאירים איש מאחור

איתור שרידי גופתו של רס"ל יהודה כץ, 44 שנים לאחר שנעלם בקרב סולטן יעקוב, סוגר את אחת מפרשות השבויים והנעדרים הכאובות, היצריות והמסוכסכות בתולדות ישראל. הוא גם מסמן את ניצחונה של דרך מודיעינית אחרת: פחות בעלות ארגונית, פחות קונספציות - ויותר צניעות, שילוביות ועקשנות.

הנחישות, המקצועיות והערכיות ניצחו. קהילת המודיעין הישראלית - אמ"ן בשיתוף פעולה לאורך השנים עם המוסד, ובעזרתם האדיבה של כמה לא-יהודים מוכשרים ואמיצים מאוד, סגרה אתמול (שלישי) סופית אחרי 44 שנים את תיק "רכס הרים", הכינוי שניתן לשרשרת בלתי נגמרת של מבצעים ומהלכים - מרביתם חשאיים ומקצתם גלויים - שנמשכו מאז מלחמת לבנון ועד אמש, ונגעו בגורלם של חיילי צה"ל שנותרו נעדרים מהקרב בסולטן יעקוב.

החברה הישראלית-יהודית מתחה את אמירתו המפורסמת של הרמב"ם ש"אין לך מצווה גדולה כמצוות פדיון שבויים" כך שתחול גם על גופות חיילים שנעלמו אי שם בשטח האויב, עד להבאתם לקבורה בקבר ישראל. בלי קשר לוויכוח האם המאמץ שווה את ההשקעה והסיכונים, כעובדה - שיקוף הערכים הללו על ידי צה"ל וקהילת המודיעין כהשקעה בלתי נגמרת הוביל אתמול לסגירת המעגל, עם קבלת התוצאות החיובית מבדיקת ה-DNA של שרידי הגופה שהובאו לאחרונה לישראל.

44 שנים לאחר שנראה בפעם האחרונה, פצוע קשה מאוד אם לא למעלה מכך, בתוך טנק מג"ח פגוע בלב הבקאע, יהודה כץ שב הביתה. לא חי, כפי שקיוו בני משפחתו עוד שנים ארוכות; לא במסגרת עסקה שבה ישראל משחררת מאות מחבלים או יורדת על ברכיה בפני ארגון טרור; אלא כתוצאה ממאמץ מודיעיני ומבצעי מתמשך, שחיבר את הקצוות שנותרו מפוזרים בין ארכיונים, יחידות ואנשים עד שהפכו לראיה ולשרידים, ומזרח תיכון במצב שונה וחדש שכתוצאה ממנו נוצרות הזדמנויות מבצעיות ובינלאומיות.

השלב האחרון החל לפני כשנתיים, כשיחידת המיפוי והלוויינים של צה"ל 9900 ערכה מסע בילוש באין ספור צילומי לוויין של סוריה ולבנון, בניסיון להבין לאן נעלם הטנק אחרי שהושלך לשדה הנטוש בבקאע בשוך הקרב. העדים האחרונים שראו את כץ, חברי צוות הטנק ששרדו, אמרו שראו כי הוא מת ואף בדקו דופק וניסו לבצע הנשמה לפני שנאלצו להימלט מהטנק והותירו את הגופה מאחור. זמן קצר לאחר כן עלה הטנק באש, וההנחה הייתה כי כץ נותר בתוכו ואולי שם צריך לחפש את התשובה. ב-2014 התרחשה פריצת דרך חשובה בעת פעילות הצוות שהקים סא"ל אבי כאלו: אחרי מחקר עצום הגיעו קציני המודיעין והמומחים שעבדו איתם למסקנה כי זכריה באומל וצבי פלדמן קבורים בבית הקברות בדמשק, המקום שבו אכן נמצאו, ואילו גופתו של כץ, למרות שהוא נעדר מאותו קרב ופיזית מצא את מותו לא הרחק מהם, נעה במסלול אחר לחלוטין.

סיומה של תעלומת נעדרי קרב סולטן יעקוב, עם השבת שרידיו של רס"ל יהודה כץ לישראל השבוע, הוא לא רק סגירת מעגל היסטורית, מוסרית וערכית מהמעלה הראשונה. זהו גם אקורד הסיום לאחת מפרשות המודיעין המסועפות, המתסכלות והיצריות ביותר שידעה קהילת המודיעין הישראלית מאז היווסדה. 44 שנים של אי-ודאות, מבצעים חובקי עולם, אכזבות צורבות, הליכה בכיווני סרק ומלחמות פנימיות באות כעת אל קיצן.

כדי להבין את עוצמת אקורד הסיום צריך לחזור להתחלה, אל אותו יום ארור ביוני 1982, מלחמת לבנון הראשונה. גדוד 362 נשלח להשתלט על משולש דרכים באזור סולטן יעקוב על בסיס תמונת מודיעין שגויה, שיצרה הערכת-חסר של המערך הסורי כצפוני ודליל יותר מכפי שהיה. בפועל נע הגדוד לתוך שטח השמדה בשליטת קומנדו ושריון סוריים. בחשיכה, תחת אש מכל עבר, נותק הקשר בין הטנקים, הציר נחסם והכוח התפצל. מחיר הקרב היה 20 הרוגים, כ-40 פצועים ושני שבויים. שלושה לוחמים - זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ - נעלמו.

אלא שכבר בשדה הקרב היה מדובר בשתי תעלומות שונות: באומל ופלדמן היו בטנק עם המפקד חזי שי ועם אריק ליברמן, שנתפסו ונשבו. כשחזרו מהשבי מסרו עדויות קשות על פציעותיהם של השניים. כץ היה בטנק אחר, של המפקד זוהר ליפשיץ, כשלושה קילומטרים מדרום להם. פגז פגע בצריח, ליפשיץ נהרג במקום, ומערכת הקשר הפנימית חדלה לפעול. הנהג יהודה קפלן ניסה לבדוק את מצבו של כץ ולהנשים אותו. עדויות המפקדים שהציצו לתוך הטנק נחלקו בשאלה אם שמעו שלכץ יש דופק או שאין לו. קפלן הסיע את הטנק דרומה, וכשראה שאין שינוי במצבו של כץ נטש אותו כדי להיחלץ. הוא היה האדם האחרון שראה אותו. מאוחר יותר התלקח הטנק, וכעבור ארבעה ימים נגרר כשלל.

בנקודה הזאת התחיל לא רק החיפוש, אלא גם השיבוש. ביוני 1983 המליצו כל הגורמים המקצועיים להכריז על השלושה כחללים שמקום קבורתם לא נודע. ראש אכ"א ביקש עוד "בדיקה קצרה" - שנמשכה יותר משני עשורים. הטעות הקשה שנעשתה כשהוערך תחילה שגם חזי שי אינו בחיים - עד שהתברר כי הוא מוחזק בשבי - הפכה אצל המשפחות להוכחה שהמערכת אינה יודעת, ולעיתים גם אינה אומרת, את האמת. מאז, כמעט כל ידיעה שסתרה את הערכת אמ"ן נתפסה אצלן כפתח לתקווה, וכמעט כל מסקנה של הצבא נתפסה כניסיון לסגור תיק.

גם המודיעין הלך לא אחת בכיוון הלא נכון. המידע המוקדם, שהתגבש סמוך לקרב, הצביע על איסוף גופות בידי גורמים פלסטיניים, קבורה זמנית והעברתן לדמשק. אבל טקס ראווה סורי בבית הקברות היהודי בדמשק, שבו הוצגו ארונות ולצדם תעודות של טנקיסטים שנאספו בשדה הקרב ללא קשר לגופות, הסיט את מרכז הכובד. ב-1984 הוחזרו הארונות לישראל, כשבאחד מהם היו חלקי גופתו של ליפשיץ, ובאחרים חללים אלמונים, ככל הנראה פלסטינים. אחר כך באו אלפי ידיעות, סוכנים, מתחזים, רודפי בצע, עדויות סותרות ומלחמות אגו בין אמ"ן, המוסד, השב"כ ואית"ן. אפילו כשהאמריקנים קיבלו ב-1999 אישור חריג מאסד לפתוח קברים, הם חפרו במקום הלא נכון.

ליאסר ערפאת היה בפרשה תפקיד כפול. מצד אחד, אנשיו מסרו ב-1993 לישראל חצי מדיסקית הזיהוי של באומל - ממצא שנבדק ואומת - וערפאת פתח בהמשך את הדלת לתחקור ישיר, ואף לבדיקות פוליגרף, של פעילי פת"ח שהיו מעורבים בטיפול בגופות. מצד אחר, הוא עיכב את המסירה, טשטש את מקור הדיסקית ולא סיפק תשובה מלאה. הוא ידע את הכותרת - שאנשי אבו ג'יהאד טיפלו בגופות, שהובאו לבית העלמין של אש"ף ליד ירמוכ - אבל לא בהכרח את הפרטים, ולעיתים גם "ערבב" בכוונה את בני שיחו. ובכל זאת, חצי הדיסקית, עדות הקברן והחקירות הפלסטיניות אפשרו לבנות בהדרגה את שרשרת ההעברה של באומל ופלדמן משדה הקרב, דרך חדר קירור בדמשק, ועד בית הקברות.

הדם הרע עם המשפחות הגיע לשיאו ב-2004, כשהרב הצבאי הראשי הכריז על השלושה כחללים שמקום קבורתם לא נודע בעקבות דוח שקבע כי השלושה נהרגו. פרחיה כץ, אחותו של יהודה והכוח המניע במשפחה, עתרה לבג"ץ: אם אין מידע חדש, שאלה, מדוע שינה הצבא את עמדתו? התשובה האמיתית הייתה מביכה: לא היה מידע חדש, אלא ניסיון מאוחר לבצע את מה שהמערכת חשבה שהיה עליה לעשות שני עשורים קודם לכן. צה"ל נסוג וביטל את ההכרזה, ומאותו רגע החשד של פרחיה במערכת הפך כמעט לאיבה יוקדת. הוא לא נולד בחלל ריק, אבל הוא גם הפך כל דיאלוג מקצועי לקרב על עצם הלגיטימיות של המסקנה.

השינוי המכריע החל כאשר סא"ל אבי כאלו נכנס ב-2014 לתפקיד ראש מחלקת השבויים והנעדרים באמ"ן. בשלהי 2017 ובמהלך 2018, לקראת פתיחת הערוץ המבצעי עם רוסיה, הוא הקים מחדש צוות מודיעין בין-קהילייתי: אמ"ן, שב"כ, מוסד, אנשי צח"מ "רכס הרים" של אכ"א-אית"ן, מומחי עבר ואנשי המודיעין החזותי של 9900.

הנחת היסוד הייתה פשוטה, ועם זאת כמעט מהפכנית במערכת רוויית טריטוריות: החוכמה והידע אינם מצויים בארגון אחד. כל גוף החזיק חתיכה אחרת - חקירות פלסטיניות, תשתיות בסוריה, פענוח תצלומים, זיכרון פורנזי של שדה הקרב או יכולת מבצעית. הצוות ריכז את כולם סביב שולחן אחד, פתח מחדש עדויות ישנות, תיקן מפות ותיעדף מחדש את הקברים. מן הצוות הרחב התגבש גרעין מצומצם של אמ"ן והמוסד, שנשא את התיק בגלים קרוב לשמונה שנים.

ב-2019 הגיע המבצע הראשון להבקעה, כאשר בנקודה מסוימת נמצאו שרידיו של באומל. זה לא היה רק פתרון לשליש מהתעלומה, וגם פלדמן נמצא באותו בית קברות. מבצע 2019 היה הספתח לכל האירוע. הפרסום המיידי סגר אז את חלון הפעולה, ורק לאחר נפילת משטר אסד נוצרה מחדש האפשרות להגיע לקבר ולהשיב את פלדמן ב-2025.

השבתו של כץ, לעומת זאת, חייבה יציאה מהקופסה - ומבית הקברות. הצוות הגיע למסקנה כי נסיבות היעלמותו שונות: טנק אחר, זירה דרומית יותר, גורמים אחרים שטיפלו בשלל, ובעיקר סבירות אפסית כמעט ששרד את הפגיעה ואת הבערה. בהמשך נכנסו יחידות מודיעין אחרות לתמונה ואנשיהן החליטו שאם שרידיו של כץ נמצאים באותו טנק - הם ימצאו אותם. וכך היה. איתור השרידים כעת משלים את המהלך הזה וסוגר את המעגל.

לא נוהלה עסקת חילופים משפילה. ישראל לא נדרשה להתחנן בפני ג'יבריל, ערפאת, אסד או יורשיהם. באומל, פלדמן וכעת כץ הושבו משום שקבוצה קטנה של אנשי מודיעין ומבצעים סירבה לקבל את המילים "אין מה לעשות" כתשובה. איתורו של כץ אינו מוחק את הכשלים, את הכיוונים השגויים או את הפגיעה במשפחות, אך הוא סותם את הגולל על אחת מתעלומות המודיעין הכואבות והיצריות שידעה ישראל - ומקיים, באיחור נורא, את החוזה הפשוט והעתיק שבין המדינה ללוחמיה: לא משאירים איש מאחור.

היום, כמעט חצי מאה לאחר אותו קרב נורא בבקאע הלבנוני, האדמה מחזירה את פקדונותיה. מציאת שרידיו של יהודה כץ מוכיחה שוב את ייחודו של האתוס הישראלי - חוזה בלתי כתוב אך חקוק בסלע בין המדינה ללוחמיה. גם כשנדמה שהזמן הקהה את הזיכרון, קהילת המודיעין הישראלית הוכיחה שבעקשנות, בשילוביות של כל זרועות הביטחון, ובעבודה המונעת מתוך תחושת שליחות אדירה שלא מרפה - מדינת ישראל אכן תעשה הכול.