פסימיות אופטימית / דניאלה לונדון דקל

הגענו. נכון שתמיד ישנה האפשרות שבדקה התשעים יקרה משהו - קופסאות הקרטון שמהן מורכבות הקלפיות לא יתקפלו כמו שצריך או שנחליט להתקיף את ממלכת נרניה - אבל אם הכל לא יתנהל כרגיל, כנראה שביום שלישי הקרוב נצא לממש את זכותנו הדמוקרטית. לעת עתה.

כבר חודשים ארוכים שהתאריך הזה מתנוסס לכל רוחב התודעה שלי כמו מסך קולנוע ענק, מאפיל ומסתיר את כל התאריכים האחרים כולם. ככה הרגשתי בחודש התשיעי בהיריון הראשון עם הבן שלי: עוד רגע, עוד שנייה - עשר, תשע, שמונה... בום. המפץ הגדול.

גם עכשיו אני מסתובבת עם בטן מלאה, עם צרבת, עם בחילה, עם תקווה. מתה מפחד. מתה מהתרגשות. מתה להיות אחרי. מתה מפחד להיות אחרי.

ההבדל העיקרי הוא בהכנות. לקראת הלידה ידעתי בדיוק איזה תיק להכין ליד המיטה. הפעם לא. מה אני אמורה להכין לקראת הבחירות? תיק עם פדים ומשחה לטחורים, או תיק עם סירה מתנפחת ומצופים?

אני מצטערת, אבל אני לא האדם לחוש תעצומות כאלה של אימה מצד אחד ותקווה מצד שני. אני אוהבת רגש טיפה חלש יותר. סבבה שמרגש, מקובל עליי שמפחיד, אבל לא ככה. לא עד כדי כך.

אין לי את מי להאשים. גם אני השתמשתי בכל הטרמינולוגיה האובדנית הזו. החל מ"אלו הבחירות הקריטיות ביותר שנערכו בישראל אי פעם" ועד "זה להיות או לחדול" ו"אפשר לקפל את העסק במקרה שהוא עולה שוב". רק שעכשיו, ארבעה ימים לפני הבחירות, זה לא עושה לי טוב.

ב-13 במאי 1977, ארבעה ימים לפני הבחירות, לפני ה"גבירותיי ורבותיי, מ-ה-פ-ך", פירסם מנחם בגין מאמר שבו יצא נגד מסע ההפחדה של המערך, שהזהיר מפני האסון שיבוא על המדינה אם הליכוד בראשותו יעלה לשלטון.

גם אז, על אף שאנחנו נוטים לשכוח את זה, העם היה מפולג וחצוי, והבחירות הקרובות עוררו אימה ותקווה עצומה לשינוי. גם אז מפלגת השלטון חששה מהפסד וראש מטה הבחירות, חיים בר-לב, טען שהגיהינום ייפתח - הגיהינום, לא פחות - אם הליכוד יזכה בבחירות, ושמעון פרס קבע שאנחנו מפסידים את אמריקה.

אין שום קשר בין הליכוד של אז לליכוד של היום. תשאלו את בני בגין ואת נסיכי הליכוד שעוד נותרו מה דעתם על מפלגת הרקב הנושאת את שם ז'בוטינסקי לשווא. אבל במבט לאחור, הבהלה, ההתפלגות והיריבות, מנחמות אותי. גם אז אזרחי ישראל חשבו שהבחירות גורליות נורא, איזה יופי.

כן, אני עונה לעצמי, אבל אז הם פשוט טעו. אם אזרחי ישראל היו יודעים מה מצפה להם בהמשך הדרך, כולם היו חותמים בגין עד קץ כל הימים. אני באופן אישי הייתי באה לעשות לו עיסוי רקמות.

ובכל זאת, אני עונה לעצמי שעונה לעצמי, גם עכשיו, כשאת בטוחה שאין גרוע יותר מהסחלה שהגענו אליו ושהמדינה ואני בתוכה נתמוטט אם לא יגיע שינוי, את לא נביאה. תרגיעי. אולי הנבואות האפוקליפטיות שלך מוגזמות?

ארבעה ימים לפני הבחירות, ואני מתרגלת נשימות. מנסה לדחוף את האימה לכיוון הרקטום. "להשתחרר מן ההפחדה, לגבור על הפחד, לקיים את הכבוד האזרחי", אני חוזרת כהד על שמו של המאמר שכתב, לפני 49 שנים, מנחם בגין.

מה שאני מנסה לעשות כעת, בימים המתוחים האלה, הוא להנמיך ציפיות. אני מחטטת בהיסטוריה ומחפשת מפלות כדי להתכונן לכל תרחיש.

אני מנסה לאלף את הנפש שלי למכה שעלולה לבוא אם תוצאות הבחירות לא ישחררו את אנחת הרווחה המיוחלת. את הבכי הכלוא. אם, אם, אם, התקווה שאני אוחזת בה לא תואיל בטובה לרדת ארצה ולהתחיל להיות מגולמת במעשים.

מסתבר שלתודעה של הנמכת הציפיות שלי יש אישוש אמפירי. מחקר מעניין מאוניברסיטת קליפורניה, שבחן בדיוק את זה - את ההתכוננות הנפשית לקראת קבלת בשורה קריטית - מצא שהנמכת ציפיות והסתגלות לתסריטי בלהה הן נורמליות. שמדובר הגנה.

אפילו אופטימיסטים מושבעים נעשים פסימיים יותר ככל שמתקרב רגע האמת. לתופעה הזו קוראים Bracing for the Worst – יענו, להיערך לגרוע מכל.

אנשים שמחכים לתוצאות של בחינה מכריעה, בדיקה רפואית מדאיגה או הכרעת בחירות, מתחילים לפקפק באפשרות שהתוצאה תהיה זו שהם מייחלים לה. לא בהכרח משום שקרה משהו שהצדיק שינוי בתחזית, אלא משום שהם לקראת בשורה.

אני כל כך במתח, שאני רוצה, אני מוכרחה, להפסיק לחשוב במונחים של גאולה וחורבן. לזכור שגם בתוך ההיסטוריה הגדולה של המקום הזה מתקיימים החיים הקטנים שלי.

ישראל רוצה להיות דיקטטורה? שתהיה דיקטטורה. שיבושם לה. אני אסתדר עם זה. גם באיראן יש מתנגדי משטר. אצטרך להימלט? אז אמלט. אני בת מאתיים, בלי שפה, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי דרכון, בלי חלום? טוב, אז לא אמלט. והילדים? מה יהיה עם הילדים? סליחה, זו בעיה שלי? אה, כן. זו בעיה שלי. לא נורא. לכולנו יש בעיות.

ובכל זאת, אני עונה לעצמי, גם עכשיו, כשאת בטוחה שאין גרוע יותר מהסחלה שהגענו אליו ושהמדינה ואני בתוכה נתמוטט אם לא יגיע שינוי, את לא נביאה. תרגיעי. אולי הנבואות האפוקליפטיות שלך מוגזמות?

כשהייתי בהיריון, בכיתי כשנודע לי שיש לי בן. בכיתי כי חשבתי 18 שנה קדימה ליום שאפרד ממנו בלשכת גיוס. כשהגעתי לחודש תשיעי, קראתי את כל הפרקים על סיבוכי לידה ורותקתי ממגוון התרחישים האפשריים. איך אפשר שלא? איך עוד אפשר להיות בהיכון לקראת הבאות?

תקווה היא דבר נהדר. היא גם מצטלמת טוב בקמפיינים. חיוך. מבט אל האופק. דגל ישראל מתנופף מאחור. אבל אני לא חושבת שצריך להתייחס אל התקווה כמו אל הבטחה מעשית. ההתכוננות לקראת אפשרות של הפסד, היא לא ייאוש. להפך - זה מה שיאפשר לי לא לשקוע בייאוש במקרה של הפסד.

למה עושים ביטוח חיים? למה עושים הסכם ממון? למה חוגרים חגורת בטיחות באוטו? בדיוק. כי נערכים לאפשרות נוראה.

אני חייבת להיערך. כי הרי מישהי עוד תצטרך לחזור בה מכל איומי העזיבה המופרכים שהשמיעה ולמצוא בעצמה כוחות להילחם על המקום הנורא והאהוב הזה במקרה שנפסיד. לא שנפסיד! מה פתאום נפסיד! אנחנו מנצחים בוודאות! תקווה! אופטימיות! שינוי!