החזית האנושית של ישראל
מול סטודנטים שחשבו שישראלים הם אנשים רעים, בבונדסטאג ובעיריית ברלין, נוכחתי שוב בכוחה של דיפלומטיה ציבורית, אבל גם בהבנה שאמון העולם תלוי באחריותה של ישראל לאזרחיה
אפרת מצ׳יקווה|
בסוף נאומי בעיריית ברלין באירוע לציון 60 שנות ידידות ישראל גרמניה, קם הקהל על רגליו ומחא כפיים. התרגשתי עד דמעות. באחד מבתי הספר התיכוניים שבהם הרציתי על ההקשרים של 7/10, שאלו אותי על שנאה ונקמה. אלו, עניתי להם, מולידות מעגל נצחי של מוות. קדושת החיים מחייבת אותנו לדבוק בה דווקא כשהכאב והכעס גדולים. לרובם זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשו ישראלית יהודייה. כמה מהם אמרו ששמחו לגלות שלא כולנו אנשים רעים. האמירה הזאת חושפת מנגנון מושרש ועמוק: כשישראלים ויהודים מוצגים מראש כמחוללי הרוע, נשללת מהם גם האפשרות להיות קורבנות. סבלם נתפס כתעמולה, לא ככאב אנושי. המפגש האישי כשממול ניצב פתאום אדם שסיפורו אינו מתאים לתמונה הנפוצה ברשת - סודק את הדימוי.
בשני ביקורים האחרונים בגרמניה, התארחתי בין היתר אצל מושל מחוז NRW, בעיריות ברלין ודיסלדורף, בתי ספר, מוזיאונים, קהילות ואירגונים. חלקתי שיעורים חשובים שלמדנו בישראל מאז השבעה באוקטובר. כיצד החברה האזרחית התגייסה למען קהילות העקורים, משפחות השכול ומשפחות החטופים, וכיצד יחד הפכנו כאב פרטי יתום לכוח אזרחי הדורש מהשלטון תשובות ומעשים. בשיחות בגרמניה למדתי כיצד אנטישמיות מעצבת כיום את חיי היהודים שם, ושמעתי גם את הביקורת והאכזבה של ידידים ותיקים מישראל. גיליתי שוב עד כמה האתגרים שלנו משותפים: איך שומרים על תחושת מוגנות ושייכות בשעת משבר, ואיך מקיימים ויכוח דמוקרטי כשקל כל כך לעורר איבה כלפי ציבור שלם. שאלות שאפשר לחקור וללמוד יחד, גם כשהתשובות שלנו שונות.
בערב שבעה באוקטובר השנה נשאתי דברים בבונדסטאג, בפתיחת תערוכת תצלומים על המתקפה ותוצאותיה. לצידה הצבנו 255 כלניות קרמיקה, כמספר החטופים, שיצרו קהילות ניר עוז ולכיש. כשהזכרתי בדבריי בבונדסטאג את סבי וסבתי, פריץ ולוטה כהן, שנאלצו לברוח מגרמניה אבל התעקשו להוריש לנו את תרבותה, חשבתי על כברת הדרך שעברו שתי המדינות. הזיכרון של מה שאירע בשואה בגרמניה היה נוכח באולם לצד סיפורם של בני משפחתי שנחטפו מניר עוז. היכולת לדבר על שניהם בפרלמנט הגרמני היא פרי של יחסים שטופחו במשך עשרות שנים. היא גם סיבה להמשיך ולהשקיע בהם.
השבוע קיבלה פטרה המינג את פרס החינוך של ELNET בשם השותפות בין ברגיש גלדבאך לניר עוז, שסייעתי להקים אחרי המתקפה. מתנדבים מגרמניה מגיעים לסייע בשיקום הקיבוץ, ותושבים משני המקומות מכירים אלה את אלה תוך כדי עבודה משותפת. כאן טמון כוחה של הדיפלומטיה הציבורית והתרבותית. היא נותנת לנו הזדמנות לספר בעצמנו את מה שעבר עלינו, להקשיב למה שאחרים רואים משם, ולבנות יחסים אמיצים וקרובים שיכולים לעמוד גם אם מתעוררת מחלוקת.
דיפלומטיה ציבורית לא תחפה על הפקרת ערכינו. בשעת החירום הנוכחית הממשלה חייבת להשיב את ישראל הראויה לאזרחיה ובכך גם תשיב לעצמה את אמון העולם.
אמון שנרקם בעבודה מאומצת עלול להישחק במהירות. כשפורעים יהודים תוקפים פלסטינים ביהודה ושומרון, וכשנציגי שלטון מדברים בזלזול על חיי אדם, הדברים נשמעים היטב גם בחו״ל. לממשלת ישראל יש אחריות להיאבק בדמוניזציה של יהודים וישראלים, באותה מידה שיש לה אחריות לפעול בנחישות נגד הטרור היהודי ולתת תוקף במעשיה לכבוד האדם שאנחנו מבקשים בשמו סולידריות.
אותה אחריות עומדת עכשיו גם לפתחו של גדי איזנקוט. אני קוראת לו ולשותפיו לצרף את רע"ם לממשלה ולסלול נתיב לשינוי וצמיחה יציבה. ההצדקה לשותפות הזאת מתחילה בזכות בוחריה לשוויון אזרחי. היא גם תעביר מסר ברור לידידינו המתמעטים ברחבי הגלובוס על הדמוקרטיה שאנחנו מבקשים לקיים כאן.
דיפלומטיה ציבורית לא תחפה על הפקרת ערכינו. בשעת החירום הנוכחית הממשלה חייבת להשיב את ישראל הראויה לאזרחיה ובכך גם תשיב לעצמה את אמון העולם.
הכותבת היא מרצה, חוקרת ומומחית לדיפלומטיה ציבורית ותרבותית, לשעבר נספחת התרבות, המדע והחדשנות בשגרירות ישראל ביפן. אחייניתם של גדי מוזס ומרגלית מוזס שנחטפו וחזרו לניר עוז
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.