"לעזוב את ת"א? בשורת יום הדין. שש שנים אחרי אני מגלה את הקסם במקום החדש"

‏מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ ‏מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת מאוטנר, רמת השרון.

בצילום: איתי (52), איילת (39), איילה (14), זוהר (11), מעיין (שנתיים וחצי).

רמת השרון? איתי: "אני ואשתי לשעבר גרנו ביפו כל השנים, אבל קצת לפני הקורונה נפרדנו והיא רצתה לעזוב את יפו. רציתי לגור קרוב לילדים וחיפשנו בכל מיני מקומות. הגענו לכאן כי המשפחה שלה פה. בשבילי זו הייתה בשורת יום הדין לעזוב את תל אביב. אני חושב שלא הייתי ברמת השרון לפני כן. לא הכרתי. שכרתי פה בית, ולפני שבאתי לראות את הדירה מדדתי את הרהיטים בדירה ביפו כדי לבדוק אם זה ייכנס לבית החדש. כשנכנסתי לבית ברמת השרון לא היה צריך להוציא את הרשימה. זה היה ברור שזה נכנס. זה הבית הכי גדול שגרתי בו בחיים שלי. אחרי שש שנים אני מתחיל לגלות את הקסם שבמקום הזה".

איך הכרתם? איילת: "גרתי בעין כרם כשאיתי ואני הכרנו. עברתי לירושלים בעקבות אהבה. האמת שאיתי היה בחתונה שלנו כי עבדנו יחד בפסטיבל מקודשת בירושלים. איתי ייסד את הפסטיבל ואני הייתי המפיקה. כשהוא נפרד ואני נפרדתי החיבור הקולגיאלי הפך למשהו אחר. אני בכלל רציתי לבנות בית בכרמי יוסף וכבר היו לי תוכניות מוכנות, והיה רגע שהייתי צריכה להחליט - איתי או הבית. אז כמו שמקפיאים ביציות, הקפאתי את התוכניות של הבית".

איילת, מה את עושה? "אחרי תקופת בצורת קשה אני עובדת עם ארגון שנקרא 'זומו', זה מוזיאון נודד ברחבי הארץ. כל פעם מגיעים למקום אחר ומביאים את האמנות אל הקהל. היינו כבר בירוחם, נהריה, חצור הגלילית, ערד ועוד מקומות. עכשיו אנחנו בלוד בניסיון להקים גם בית קבע של זומו שיאפשר תהליך יותר עמוק. אני מובילה את הפרויקט".

לוד? איילת: "זו עיר קשוחה. קצת בין ייאוש לתקווה. גם כשאנחנו מרגישים שפיצחנו משהו ועשינו תהליך מדהים, חוזרים שוב שלושה צעדים אחורה. זה נכון שהרבה אנשים שם לא מחפשים אמנות אבל אולי כי הם לא יודעים. בגלל זה חשוב בעיני להביא להם משהו שלא נגיש להם. לפחות שיכירו. אני חיה באמונה שגם אם אעשה משהו קטן, זה יעשה שינוי ויעשה משהו גדול לעיר".

יש לזה סיכוי? איתי: "גם אני מתעסק בתחום האמנות ואני חושב שברגע שאמנות יוצאת ממגדל השן ולא מביאה את אותם אנשים שהיא תמיד מביאה – קורה משהו מאוד מעניין. לכל מי שאני מכיר יש איזה רגע ששיר או צילום, ציור או פרפורמנס עשה לנו משהו. למה שזה יישמר רק אצל קבוצה אחת שחונכה לתרבות והוסללה לצרוך תרבות? למה שזה לא יגיע לכולם? גדלתי בבית מאוד אשכנזי וחינכו אותנו על מוזיאונים ופסטיבל ישראל, והייתה תקופה שהייתי מעורב בחיי הלילה בירושלים. ואז התגלגלתי לכל עניין התרבות. אני מאמין שצריך לשבור את הדבר הזה של אנחנו והם".

אנחנו והם? איתי: "למדתי בבית ספר עם אינטגרציה מלאה וזה קצת הציל את החיים שלי כי זה הביא אותי לשיח יומיומי עם שכבות שלא היו חלק ממה שגדלתי איתו. בכיתה ה׳ התחילו לדבר על עדות ושאלו אותי ׳איזה עדה אתה?׳ ולא ידעתי. כששאלתי את אבא שלי הוא אמר לי שאנחנו תימנים. עד שהוא תיקן את זה הסתובבתי במשך חודשים עם זהות תימנית מלאה. אמיתי לגמרי. יש חטא קדמון של עולם התרבות של איך מדברים ואיך כותבים, וקצת התנשאות. אני רוצה לדבר לעשרות ומאות אלפי אנשים. זה לא שלי או של השבט שלי, כי גם אין באמת דבר כזה, כי כולנו מרובדים וקשורים אחד בשני".

מה אתה עושה? איתי: "בחמש השנים האחרונות ניהלתי את פסטיבל ישראל, עסקנו במלחמה בצורה עמוקה. אלו היו שנים קשות והחלטתי לקחת צעד אחורה. אני עושה הרבה פחות היום, עושה אירוע שנקרא פצ׳ה קוצ׳ה ומנחה צוותי חשיבה ואירועים, אבל אני הרבה יותר בבית ובמסע לתרגל אי-ידיעה, לתקופה, לראות מה יהיה ומה מגיע. זה קצת מלחיץ לפעמים כי זה נגד האינסטינקט אבל אני יודע שיהיה בסדר. הילדים בקושי ראו אותי כשהייתי בפסטיבל ישראל״. איילת: ״גם אני מרוויחה מזה. אני עשור מתחתיו ומקבלת את כל התובנות של עשור אחרי".

פצ'ה קוצ'ה? איתי: "זה נולד ביפן כערב חד פעמי שרצו להביא אמנים מכל מיני תחומים. כדי שלא יחפרו הגבילו אותם ל-6 דקות ו-40 שניות. זה תפס ויש את זה היום ב-1,500 ערים בעולם כשבתל אביב הוא הכי גדול מכולם. עשרת אלפים איש חיסלו בשעתיים את כל הכרטיסים לאירוע שקורה בעוד שבוע וחצי. מי שהביאה את זה זו ענת ספרן, והיא פנתה אלי כי היה לה פחד במה. מאז אני איתה ואנחנו עושים את זה יחד. יש לי כל הזמן רשימה בטלפון של מועמדים ואני כל הזמן מחפש".

מצב כלכלי? איתי: "אני מפרנס את עצמי מגיל 17 ויודע שיהיה בסדר. החרדה הכלכלית פשוט נגישה יותר מחרדות אחרות, ולכן אנשים נופלים לזה. אני לא מתחסד, אני ברמת חיים טובה, יש לי דירה בת"א שקניתי לפני המון שנים ואיילת עובדת. אני לא יוצא לאיזה מסע רוחני חסר אחריות". איילת: "אני סומכת עליו לגמרי. אני מסתכלת עליו ויודעת שגם הדבר הבא שהוא יעשה יהיה משהו מגניב".