מי שלא הכריע את נתניהו תוך 3 ימים, ספק אם יוכל אחרי 3 שנים
התחושה היא שהתוצאות עלולות להכות בתדהמה את אלה שהאמינו (וחלקם גם הכריזו בביטחון מוחלט) שלא ניתן להתאושש פוליטית מאסון כל כך גדול. המצב הנוכחי לבדו מעיד עד כמה היה נאיבי לחשוב כך.
תגיות
אם גדי איזנקוט יפסיד את הבחירות, ואפילו אם לא ינצח, הוא יכול לדלג בשלב התחקיר על אינספור ההחלטות הרעות שהוא ואנשיו קיבלו במהלך הקמפיין והובילו אותו לנקודה הזאת: ממילא אף אחת מהן לא הייתה מכרעת כמו זאת שנפלה אצלו כבר לפני שלוש שנים פחות כמה ימים – להיכנס ל"ממשלת חירום", תחת הסכם שהבטיח ששום שינוי משמעותי לא יתחולל מצדו של בנימין נתניהו. זאת לא הייתה נבואה מסובכת במיוחד, והיא השתקפה בשאלה פשוטה שהשמיע נתניהו באוזני יאיר לפיד מיד לאחר הטבח: "ומה יהיה עם ה-64 שלי?".
זה כל מה שאיזנקוט ובני גנץ היו צריכים לדעת על גורלה הבלתי-נמנע של השותפות ובעיקר על היכולת של נתניהו לקחת אחריות בגין הפרת כל סעיף וסעיף בחוזה שבין הנהגה לציבור.
כל הנימוקים מדוע היה נכון ואף הכרחי לעשות זאת כבר סופרו, ואין לזלזל בהם ובטח שלא בכוונות שמאחוריהם. לא ניתן לשכוח שאיזנקוט שילם את המחיר הנורא מכל במלחמה, וגם לפני כן מחויבותו לטובת הכלל לא עמדה בספק אצל כל אדם סביר. לכן חשוב להבהיר, שהטענה לפיה המועמד המוביל להחלפת נתניהו היה זה שהציל אותו ובכך הפחית דרמטית את הסיכויים להביסו, אינה שיפוטית. זאת עובדת חיים טרגית והמחשה נוקבת של הקלישאה "אין מעשה טוב שלא ייענש בחומרה".
זה כואב במיוחד ככל שמתקרבים לפתיחת הקלפיות, והתחושה היא שהתוצאות עלולות להכות בתדהמה את אלה שהאמינו (וחלקם גם הכריזו בביטחון מוחלט) שלא ניתן להתאושש פוליטית מאסון כל כך גדול. המצב הנוכחי לבדו מעיד עד כמה היה נאיבי לחשוב כך. וכן, גנץ היה זה שעמד בראש אך הוא גם אינו רלוונטי יותר וגם מלכתחילה יש לתהות כיצד היה נוהג אילו איזנקוט היה עומד על רגליו האחוריות.
בתום 48 שעות, נדמה שאפילו נתניהו נדהם לגלות עד כמה הצליח קרב הבלימה התודעתי, שהחל להתנהל עוד כשקרבות הבלימה הצבאיים התחוללו בשטח
כמובן שלא ניתן לדעת איך בדיוק הדברים היו מתגלגלים אחרת, אבל חשש מאובדן מידי של השלטון היה שם בוודאות: "יש לנו יממות ספורות של לגיטימציה עד שיתבררו הממדים", אמר השר בצלאל סמוטריץ' כבר ביום הטבח לפי הדיווח המפורסם ב"עובדה", "עוד 48 שעות יקראו לנו להתפטר בגלל המחדל. והם צודקים". בתום 48 שעות, נדמה שאפילו נתניהו נדהם לגלות עד כמה הצליח קרב הבלימה התודעתי, שהחל להתנהל עוד כשקרבות הבלימה הצבאיים התחוללו בשטח.
התוצאה הייתה נס פך הלגיטימציה: מה שאמור היה להספיק ל"יממות ספורות" הספיק לבסוף לחודשים ארוכים וקריטיים. ואומנם הציבור היה המום, באבל והיה לו נוח מאוד להתכנס תחת הקריאות "יחד ננצח" ו"זה לא הזמן". אבל כניסתם של איזנקוט וגנץ הייתה השמיכה שחנקה את אש הזעם, שהיה יכול להוביל להתפטרות נתניהו או לכל הפחות לכפות עליו למלא דרישות שנראו בסיסיות: למשל, הקמת ועדת חקירה ממלכתית והכרזה על החזרת המנדט לעם בתאריך שייקבע בהסכמה.
מרגע שזה לא קרה, נתניהו עלה על מסלול ההישרדות שבמהלכו הצליח לברוח מאחריות מחד ולדכא את מרבית הרהורי הכפירה כלפיו בימין מאידך. כל השיטות, בדרגות טינוף משתנות, מוכרות וידועות, אבל העיסוק בהן מיותר אם הן לא נלקחו בחשבון כבר ב-8 באוקטובר (או נלקחו ולא השפיעו). המסקנה אותה מסקנה: מי שלא הכריע את נתניהו תוך שלושה ימים, ספק רב אם יוכל לעשות זאת כעבור שלוש שנים.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.