"אומרים לי: 'חמיד, אי אפשר לחיות ככה. פאטמה מתה, אתה צריך לבנות חיים חדשים, להתחתן'. אני אומר להם: קל לדבר. אתם יכולים לדבר עד מחר"

הריאיון עם חמיד אבו עראר מתפרסם כחלק מהפרויקט המיוחד "איפה הם היום" של ynet ו"ידיעות אחרונות" עם כמה מגיבורי טבח 7 באוקטובר ששרדו את התופת. הפרויקט המלא יכלול מתחם ייעודי ב-ynet ב-7/10/26, סדרת פודקאסטים שתעלה ב-ב-Be.po ומוסף מיוחד ב"ידיעות אחרונות".

שלוש שנים חלפו מאז השבת הארורה, אבל מבחינתו של חמיד אבו עראר אותו יום מעולם לא הסתיים. "כל יום אני חי את 7 באוקטובר 2023", הוא אומר. "אי אפשר להתעלם מזה או לשכוח. יש לך תשעה ילדים בבית שאיבדו את אמא שלהם ומזכירים לך את 7 באוקטובר בכל יום, בכל שעה, בכל דקה. הם מבקשים את אמא שלהם, שואלים למה היא לא חוזרת. חשבתי שככל שהם יגדלו הם יבינו, שאולי לאט לאט זה ייצא להם מהראש. אבל קרה בדיוק ההפך".

בבוקר ההוא היה אבו עראר באוטו בדרך לעבודתו בחקלאות, עם אשתו ההרה פאטמה ובנם אליאס. מחבלי חמאס שפלשו לישראל ירו לעברם. פאטמה, שהייתה בהיריון בחודש רביעי, נרצחה לנגד עיניו. חמיד ואליאס, שהיה אז בן כחצי שנה, נפצעו. חמיד הסתתר עם התינוק במשך שעות ושמע את המחבלים מדברים ביניהם בערבית, מתכננים לפגוע באזרחים ובכוחות הביטחון.

"אני הייתי בהזיה שבחיים לא הייתי בה", הוא משחזר. "אני פצוע בכתף וברגל, התינוק שלי פצוע, אשתי נרצחה לי מול העיניים, ואני לא יודע איפה אני נמצא. המחבלים לא עזבו את המקום לרגע. הם הלכו לכל מיני מקומות וחזרו לצומת, ואני שמעתי אותם ברור. שמעתי את התוכניות שלהם".

בשלב מסוים תכננו המחבלים מארב לכוח צה"ל שהתקרב למקום. הטלפון של חמיד כבר כבה, לאחר שבמשך שעות העביר מידע לכוחות הביטחון. "שמעתי עברית מהצד השני, הסתכלתי וראיתי את הצבא. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה: נגמר עכשיו הסיכוי לחיים. יהיה ביניהם ירי ואנחנו באמצע. ואז אמרתי לעצמי, 'חמיד, אתה איש חזק, אתה צריך החלטה מהירה. אתה חייב להציל את המצב'".

הוא הוריד את חולצתו, מחשש שהחיילים יחשבו שהוא מחבל או שחטף את התינוק, ויצא לעברם. אחד החיילים פתח לעברו באש. "הכדורים עברו ליד הראש שלי, וחלק מהרסיסים חדרו לגב שלי. קיבלתי 11 רסיסים. הקצין צעק 'חדל אש, ישראלי, ישראלי'". חמיד התקדם והזהיר אותם מהמארב. "המחבלים חיכו להם. אחד מהם רצה לפתוח באש לעבר החיילים והשני אמר לו לחכות, לתת להם להתקרב עוד שבעה-שמונה מטר. הם רצו לפגוע בהם מטווח אפס. החיילים התקדמו בלי לדעת. זה היה מוות בטוח".

אחרי שהכוח נלחם במחבלים, חמיד ואליאס פונו לסורוקה. אבל שם, מבחינתו, התחיל הקרב האמיתי.

תשעת ילדיהם של חמיד ופאטמה - שבע בנות ושני בנים - היו כולם ילדים קטנים כשאיבדו את אמם. הגדולה שבהם כיום רק בת 11. אליאס כבר בן שלוש, ולדברי אביו מטופל אצל פסיכיאטר לגיל הרך בעקבות הטראומה.

כשהיה בערך בן שנתיים, מספר חמיד, החל להשתנות. "הילד נהיה עצבני, תוקפני. בלילה אתה רואה שהיד שלו רועדת. לקחתי אותו לטיפולים ואמרו לי שהוא עובר טראומה. אמרתי לרופאה: 'אבל הוא היה בן שישה חודשים, מה הוא מבין? מה הוא זוכר?'".

ואז הגיע רגע ששינה את האופן שבו חמיד עצמו הסתכל על הדברים. "לפני חודשיים-שלושה אליאס בא אליי כשישבתי בסלון ואמר: 'אבא, יש לי רובה גדול'. שאלתי אותו במי הוא רוצה לירות. הוא לא ידע להסביר ואמר לי: 'אמא דם, אמא דם'. כאילו במי שהרג את אמא".

חמיד קם מיד, חיבק אותו ואמר לו שאמא בגן עדן. אחר כך קילח אותו, החליף לו בגדים, לקח אותו לקנות משהו, ומשם נסעו יחד לבית העלמין. "אני והוא שטפנו את הקבר של אמא שלו. הוא נרגע, חזרנו הביתה והוא ישן".

זה, הוא אומר, רק רגע אחד מתוך שגרת החיים בבית. "אין כמעט יום בלי תסביך. אם לא הילד הזה, אז הילדה הזאת. כל יום מישהי אחרת נזכרת באמא. תקשיבי, אני חי חיים שרק אללה יודע איך אני חי ואיך אני מתמודד עם הילדים. זה תשעה. כל מה שאני יכול להגיד זה שיש אללה בשמיים".

כשהוא מדבר על פאטמה, חמיד לא מדבר רק על האישה שאיבד, אלא על החיים שכמעט היו להם. קולו נשבר, והוא מתקשה לעצור את הדמעות. "אנחנו היינו בני זוג מיוחדים. הכרנו, אהבנו אחד את השנייה ובנינו את החיים שלנו יד ביד. היא הייתה יד ימין שלי".

פאטמה הייתה קוסמטיקאית, והשניים תכננו לפתוח עסקים משלהם. המקום לסלון שלה כבר נמצא ברהט, והיא תכננה לפתוח אותו עם שותפה. "בערב של 7 באוקטובר הייתי אמור לחתום על החוזה של החנות שלה", מספר חמיד. "כבר מצאנו מקום, ובאו המחבלים של חמאס והשמידו את הכל. לא השאירו לנו חלום ולא כלום".

החלום היחיד שנותר, הוא אומר, הוא זה ששניהם חלקו עבור ילדיהם: שילמדו. "היום אני מטפל בילדים, מביא עבורם אפילו מורים בכסף, מחזק אותם", הוא אומר "יש לי ילדים חכמים מאוד. הבטחתי להם ואני ממשיך את החלום של פאטמה".

מאז 7 באוקטובר הוא לא חזר לעבוד. כל חייו מרוכזים בתשעת הילדים - להסיע, לאסוף, לדאוג למסגרות, לטיפולים וללימודים. אבל גם הוא עצמו זקוק לטיפול. "אני חי על חמישה סוגים של כדורים", הוא אומר. "מה לעשות? אחרת אני לא יכול להתמודד".

וגם עם הטיפול, הוא לא מצליח להתרחק מהמקום שבו חייו הקודמים הסתיימו. "אין שבוע-עשרה ימים שאני לא בעוטף. אני חייב. אני מרגיש שאני חי שם. אשתי שם. הנשמה שלי שם". הוא נוסע לצומת, מתיישב ונשאר שם לפעמים במשך שעות: "סתם יושב, מעשן, מדבר איתה. כל הזמן אני מספר לה על הילדים".

אליאס, הוא אומר, דומה לפאטמה "אחד לאחד". אולי זו גם אחת הסיבות שהקשר ביניהם הפך כמעט בלתי ניתן להפרדה. "אם אני נוסע לבאר שבע לסידורים, אני עושה אותם טיל, מהר מהר, בשביל לחזור לאליאס. אני לא יכול בלעדיו. הוא האוויר שאני נושם".

הסיפור של אבו עראר מורכב גם מהזהויות שנפגשו באותו בוקר. הוא נולד בעזה, גדל ברפיח, מוסלמי ממשפחה דתית - ואת אשתו המוסלמית רצחו מחבלי חמאס. "מה שהתרחש ב-7 באוקטובר לא שייך לדת, חד משמעית", הוא אומר. "אני מכיר את הקוראן טוב מאוד. לבוא לאנשים חפים מפשע בזמן שינה, לתינוקות, לילדים ולנשים, ולרצוח אותם בדם קר - איפה זה כתוב? האיסלאם שלנו אחר לגמרי".

לדבריו, המחבל שירה בפאטמה ידע שהיא ערבייה. "הוא ראה אישה מוסלמית דתייה עם כיסוי ראש, הקוראן באוטו, זיהה שהיא ערבייה ומוסלמית - ולמרות כל זה ירה בה".

אבו עראר עזב את עזה ב-1995. כשחזר אליה לביקור שנים מאוחר יותר, לאחר השתלטות חמאס, הוא מספר שהתקשה לזהות את המקום שבו גדל. "הייתי אמור להישאר שלושה ימים ולא נשארתי שש שעות. אמרתי: זאת לא עזה שאני מכיר. הרגשתי שאני בתוך איראן, בתוך טהרן".

לצד הביקורת החריפה על חמאס, הוא מתעקש על הבחנה אחרת: "אי אפשר להגיד שכל עזה היא חמאס". לדבריו, יש בעזה גם מתנגדים לארגון הטרור, והוא עדיין מקבל עדכונים מקרובי משפחה שחיים שם.

לאחר 7/10 קיבל אבו עראר מעמד קבע ותעודת זהות ישראלית, כאות הוקרה על מעשיו. על שר הפנים משה ארבל, שסייע במהלך, הוא מדבר בהכרת תודה גדולה: "הוא עמד איתי גבר, סופר גבר. אני לא אשכח אותו ולא אשכח מה שהוא עשה".

לעומת זאת, על מדיניות הריסות הבתים שמקדם השר איתמר בן גביר הוא אומר: "זה לא טוב. זה עושה קרע, עושה שנאה. אי אפשר לדבר כל הזמן על דו קיום ובאותו זמן לשחק ברגשות של אנשים".

כמעט שלוש שנים אחרי הטבח, בני משפחתו והגיסים אומרים לו שהגיע הזמן לנסות לבנות חיים חדשים. הוא אפילו ניסה. "אבל זה לא זה", הוא אומר. "אי אפשר. קשה מאוד לקבל את זה. אומרים לי: 'חמיד, אי אפשר לחיות ככה. פאטמה מתה, אתה צריך לבנות חיים חדשים, להתחתן'. אני אומר להם: קל לדבר. אתם יכולים לדבר עד מחר".

לפעמים, הוא מספר, הוא יושב לבדו ומנסה לחזור לאחור ולמצוא בפאטמה "טעות קטנה". משהו שיעזור אולי לשבור את השלמות שבה נשארה בזיכרונו. "אין", הוא אומר. "אני אומר לך את האמת, אין. אישה כזאת אני מאחל לכל בן אדם שרוצה לחיות בביטחון, בשלווה ובתקווה".

הוא יודע שפאטמה עצמה הייתה רוצה שיהיה מאושר. "אבל מאיפה יבוא האושר הזה?", הוא שואל. "רק מהילדים שלי. שיגדלו וילמדו - רק מהם אני לוקח את האושר". וזו גם ההבטחה שהוא מתכוון לקיים בשבילה: "אני ואמא שלהם הבטחנו להם שיהיו מלומדים, ואני ממשיך את זה עד הדקה האחרונה בחיים שלי. אני איתם, לא עוזב אותם לרגע. אין לי משהו אחר. זאת המשפחה שלי".