מבט ליום שאחרי

העשרים ושמונה באוקטובר הוא הרגע שבו הפוליטיקאים יצטרכו לבחור האם הם ממשיכים לבנות את החומה של השישה באוקטובר, או מוכיחים שהם סוף סוף ראויים לעם שהתעורר בשמונה באוקטובר

עקיבא לם|

כולם זוכרים איפה הם היו בשבעה באוקטובר בשעה 06:29. כולם זוכרים את ההלם מול המסכים, את חוסר היכולת לקלוט את מה שהעיניים רואות: מחבלים חמושים על טנדרים לבנים דוהרים באין מפריע בשדרות, תושבים שמתחננים לעזרה בשידור חי, ושמועות בלתי נתפסות על מה שקורה בתוך הקיבוצים. בבוקר ההוא, העולם הישן נחרב באחת. אבל כמה מאיתנו זוכרים איפה היינו, ובעיקר מי היינו, ביום שאחרי?

הדר גולדין ז"ל נהג לומר: "בחיים יש לך שתי אפשרויות: להתעסק בעצמך או לעשות דברים גדולים". בשישה באוקטובר, ישראל התעסקה רק בעצמה ובהכנעת החצי השני של העם. צירים מרכזיים נחסמו, צמיגים בערו ברחובות קפלן, ומפגינים ניסו לפרוץ למעון ראש הממשלה תוך גרירת הצבא אל תוך הוויכוח. מנגד, יוזמי הרפורמה דהרו קדימה באמוק של חקיקת בזק, דחפו חוקים באישון לילה, וזלזלו בחרדה האמיתית שאחזה בהמונים שיצאו לרחובות. השיא היה המריבה המכוערת על התפילה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור, כאילו שכחנו שעל עבירות שבין אדם לחברו, גם יום הכיפורים אינו מכפר. כל צד היה בטוח שהצד השני הוא הסכנה הגדולה ביותר למדינה.

בשבעה באוקטובר העולם השתנה. חמאס כפה עלינו להביט במציאות ולהבין שאנחנו לבד מול אויב רצחני. אבל בשמונה באוקטובר, כך לפחות קיווינו, אנחנו השתנינו, והפנמנו שנוכל לו רק ביחד.

רבים מהקיבוצניקים שדגלו כל חייהם בשלום הגיעו למסקנה שזה אנחנו או הם. אבידע בכר מבארי, שאיבד את אשתו ובנו, אמר בכאב שאילו אסון כזה היה מתרחש ביהודה ושומרון, ייתכן שהיה מאשים את הקורבנות. משהו במחיצה התמוסס. לא המחיצה מבד מדיזנגוף, אלא חומת הבטון שחצתה את לב העם.

כשהמוסדות כשלו וההנהגה קפאה בהלם, האזרחים תפסו את ההגה. מאות אלפים התייצבו בחזית בלי לחכות לצו, ומיליונים התגייסו בעורף. החלק הצנוע שלי היה בדסק הדוברות הבינלאומית שהקים רותם סלע. עבדתי שם שכם אל שכם עם אנשים שבשישה באוקטובר עמדו מולי משני צידי המתרס. הם הפגינו נגד הרפורמה, אני הפגנתי בעדה. חלקם האמינו במדינה פלסטינית. ועדיין, בנינו יחד חזית ישראלית מאוחדת. אף אחד לא שאל שם למי הצבעת.

המחיצות חזרו אט אט למקומן בשחיקה יומיומית של חזרה להרגלים הישנים. אולפני הטלוויזיה חזרו לשסות, הפוליטיקאים נזכרו שההישרדות שלהם תלויה בפילוג, ושוב המערכת נגררת למלחמת חורמה אלקטורלית. שכחנו את השותפות של חורף 2023, וחזרנו לזירת האגרוף של קיץ 2023.

עכשיו אנחנו ניצבים בפני בחירות. מערכת בחירות, מטבעה, מקטבת ומפלגת, ומפתה אותנו לחזור להרגל ההרסני ביותר של השישה באוקטובר: ייחוס כוונות זדון ליריב הפוליטי שלנו. אנחנו חוזרים לשכנע את עצמנו שהצד השני רוצה להרוס את המדינה. אבל בשמונה באוקטובר למדנו מחדש שזה פשוט לא נכון. מי שיושב איתך במגנן, חוטף בשבילך כדור, או מכין ארוחת ערב למשפחתך במלון מפונים, אינו יכול להיות בעל כוונות זדון. נזכרנו שהוא אחינו.

המבחן האמיתי שלנו כחברה לא יהיה ביום הבחירות, ב-27 באוקטובר. המבחן יהיה בבוקר שלאחריו. אם הסקרים יתממשו ואף צד לא ישיג הכרעה, הדרישה הציבורית לא צריכה להיות קריאה קלישאתית ל"ממשלת אחדות" מאולצת שתטשטש את ההבדלים בינינו. ההבדלים האלה קיימים, והם חשובים. הדרישה מהפוליטיקאים צריכה להיות פשוטה וקונקרטית: אף מפלגה ציונית לא פוסלת מראש את חברתה. להתווכח, כן. להחרים, לא.

את חומת הבטון האטומה של החרמות והפסילות האישיות חייבים לפרק, ולהחזיר אותה להיות מחיצת בד דקה. מחיצה שאפשר להתווכח מעליה, אבל אפשר גם לראות דרכה שמעבר לה עומד שותף לגורל, ולהושיט דרכה יד. העשרים ושמונה באוקטובר הוא הרגע שבו הפוליטיקאים יצטרכו לבחור האם הם ממשיכים לבנות את החומה של השישה באוקטובר, או מוכיחים שהם סוף סוף ראויים לעם שהתעורר בשמונה באוקטובר.