"הפשוטע" נשארה מטורללת, פרועה ומצחיקה עד הסוף. מזל שהעונה השנייה כבר בדרך

היה חשש מסוים שהמעבר מהרשת לטלוויזיה יאלף את "הפשוטע", אבל תשעה פרקים אחר כך אפשר לנשום לרווחה: היא נשארה פרועה, עמוסת רפרנסים וקורעת מצחוק, ובדרך הוכיחה שאסקפיזם פופי ונטול התנצלות יכול להיות גם מדויק, חדשני ומלא לב

יש רגעים שבהם אדם מביט במסך שלו ומרגיש סיפוק של הבטחה שקוימה. הם לא רבים, אבל כשהם קורים הם מספקים מאוד. מעל סדרות קאלט מסוג "הפשוטע" מרחפת סכנה מוחשית מאוד: היא עלולה, בכל רגע, להחליט שהיא בעצם רוצה 'להתפתח', 'לגדול', לרוץ לפרס האקדמיה, לזהות קונפליקט עמוק בעצמה ואז ללמד אותנו משהו עמוק על עצמנו. "הפשוטע" הצליחה להישאר מודעת לסכנה הזאת לכל אורכם של תשעת הפרקים המענגים שלה ואפילו בסוף היא נשארה נאמנה לעצמה, חגגה על רצף מטורף של רפרנסים, שפה שהיו צריכים לפתוח בשבילה אקדמיה מקבילה ללשון העברית, עלילה לא צפויה שמבהירה מה באמת חשוב בחיים (גל גדות) וים של לב לב לב.

שלא תטעו, עומק היה ועוד איך - טימור ונופר (כרמל נצר וניב שטרית הנהדרות) בהחלט הביאו חתיכת סיפור חיים לשולחן. טימור התמודדה באומץ עם אובססיה לגבר שלא רוצה אותה, כלומר עם הערכה עצמית בקאנט, ונופר קיבלה שיעור במשא ומתן עם החיים - היא הסכימה לחיות חיים שקריים למחצה עם הומו בארון (הומו שלא יודע להתלבש? לא הבנתי) כדי להגשים את החלום העסקי שלה, כי האמינה שזה הסיכוי היחיד שלה.

דווקא בצי (אושרית סרוסי) הייתה זאת שעשתה את המסלול הכי טריוויאלי: היא כבר בחרה בגבר הנכון על פני הגבר שלא מקבל אותה ("ממתי את מצחיקה?" שואל אותה נהוראי - שון סופטי - ברוב חוצפתו), אבל בסצנת הסיום לא מגדיר אותה שום גבר אלא ההתגשמות שלה כ"הפשוטע". בחורה שפשוט שפכה את הקרביים שלה לרשת חברתית וגילתה שיש עוד המון אנשים שאוהבים את בצי האמיתית, ושיש לזה אפילו קוד קופון, ושזה כיף כשאנשים באמת רואים אותך.

אבל כמובן שמה שקדוש בסיפור של "הפשוטע" הוא הצחוקים. זה לא רק פאנץ' בכל משפט, בקצב שהפך את "רוק 30" לסדרה שלוקחת את הזמן, אלא כהשקפת עולם. בשום שלב הסדרה לא הרפתה מההומור, בין היתר הודות לפראות שאפשרה את קיומן של דמויות כמו טופז (חן רוטמן האליל) וסימי (תקווה עזיז, סבתא אלמליח) ובסופו של דבר היעד הנשגב הזה נכבש, ובגדול. בר אלמליח-דונצוב (שהעניק את השם שלו לדמות הראשית, בצי) הצליח, יחד עם סרוסי ורוטמן, שכתבו איתו את הסדרה, להטמיר את הדמות שהמציא - הפשוטע, לשפה טלוויזיונית קוהרנטית, בלי לסרס אותה ובלי לסדר אותה יפה יפה בשביל הטלוויזיה. הטרלול שרד את צליחת הפלטפורמה וזה אולי ההישג הכי גדול של היוצרים.

אם יש משהו שקומדיה לימדה אותנו זה שטיימינג זה חשוב. יום אחרי שעלתה "הפשוטע", מעשה שטן, שודרה (ב-yes) "בודקת", הסדרה המלנכולית של גיתית פישר, החצי השני של סרוסי מ"זאת וזאתי", וההשוואות היו בלתי נמנעות למרות שכמו שאומרים, אסור להשוות. "בודקת" התקיימה על פסים מקבילים לאלו של "הפשוטע", הן אפילו לא קרובות משפחה רחוקות, אבל הקרבה האישית שפישר וסרוסי חלקו כפתה עליהן סוג של מרוץ בעל כורחן. בקיום הנוגה שלנו "בודקת" היא התקפה מרהיבה וחסרת רחמים על המין האנושי ומשדרת משמעות ועומק, אבל ההשוואה הזאת מאוד לא הוגנת כלפי "הפשוטע", שעומדת באותם סטנדרטים מחמירים של דיוק, חדשנות, תעוזה וחיבור עצמי, פשוט עושה את זה בלי סימני פיסוק, זה הכול.

אחרי תשעה פרקים אפשר לומר בביטחון: "הפשוטע" הייתה אירוע טלוויזיוני נהדר, מחמם לב, קורע מצחוק וכזה שהצליח ליצור גשר אל קהל רחב להפליא. שהצליח להוכיח שיש ביקוש - ואולי אפילו יותר מתמיד - גם לטרלול שוטה ופרוע, שחופשה בלי דרמה היא לא מותרות, שמותר לברוח לאסקפיזם פופי ורוד ולא מתנצל, שיש לזה ערך תרפויטי לא מבוטל. הצופים שנהרו ל"הפשוטע", החל מהפרק הראשון, וחזרו לפרקים הבאים, הוכיחו את מה שהיה להוכיח. תאגיד השידור עשה זאת שוב, העונה השנייה כבר על האש, בשורות טובות.