הגיע הזמן להיחלץ מהעיוורון הקולקטיבי

שלל הבטחות וסיסמאות מפוצצות הובילו לכך שהישראלים הפסיקו להטיל ספק בפסיקות מקבלי ההחלטות, ונכלאו בתוך בועה של אמונה בכך שאנחנו צודקים בכל מהלך

מיכאל מילשטיין|

הסערה שעוררו דבריו של אביגדור ליברמן ולפיהם יש לבחון שליטה ירדנית על שטחי A ו-B באיו"ש מגלמת תמצית של השיח הישראלי בנושא הפלסטיני. הן הרעיון והן התגובות לו משקפים דיון שמתקיים בעיקר בינינו לבין עצמנו, נטוע בעבר, טבול במשאלות לב, ורווי במניעים פוליטיים.

הרעיון הוותיק לגבי סדר שבו ישראל תשמר שליטה על רוב שטחי איו"ש, בעוד ירדן תקבל אחריות על שלושה מיליון פלסטינים ותספק זירה שבה ימומשו שאיפותיהם הפוליטיות, היה קשה ליישום כבר כשהועלה לאחר מלחמת ששת הימים. כמעט 60 שנה אחרי הוא הפך כמעט דמיוני. רוב תושבי איו"ש לא חוו שליטה ירדנית או חשים זיקה לכתר ההאשמי, והממלכה עצמה שרויה במצוקות קשות, ואין בכוחה או ברצונה לשלוט באזור שאוכלוסייתו גדולה פי 5 בהשוואה ל-1967.

אירוני הוא שגורמי הקואליציה התוקפים את ליברמן נשענים בעצמם על אשליות רבות בהקשר הפלסטיני שנורמלו בשיח הישראלי מוכה ההלם לאחר 7 באוקטובר, בלי התחבטויות בהיבטי מוסר והיתכנות: החל מהקמת ישות מבוססת חמולות באיו"ש ובעזה, עבור דרך הגירה המונית "מרצון", וכלה בשכנוע מצרים להקים מדינה פלסטינית בסיני. במסגרת זו בולטת השאלה אם נמשיך להיות דמוקרטיה ולא נגלוש לאפרטהייד גם אם נשלוט על כל איו"ש בלי לאזרח את תושבי האזור, כפי שמגולם בתוכנית ההכרעה של סמוטריץ' – חזון מגזרי שהופך בנסיבות הפוליטיות המופרעות כיום למצפן לאומי. הצעידה לתהום הזו מלווה בהבטחות למגורים נוחים והזמנות לטיולים באזורים רוויי מתח שרוב הישראלים נמנעים בכלל מלבקר בהם.

באיזון שמלווה את ישראל מהקמתה, היותה יהודית ודמוקרטית, מסתמנת שבירה ברורה וחריפה לכיוון היהודית, תוך ביסוס אפליה מובנית משני צידי הקו הירוק (שמגולמת בהדרה ודה-לגיטימציה גוברות כלפי הציבור הערבי בישראל), ושימוש מתרחב במונחים דתיים לניסוח הזהות והיעדים, בראשם הגדרת האחיזה בשטחי הארץ כציווי האלוהי המקודש ביותר (איתות חמור ראשון לגבי נכונות למלחמת אחים אם יוחלט על ויתורים באיו"ש עלה בימים האחרונים). כל זאת, תוך נכונות "לקצץ" בקוטב הדמוקרטי, מתוך אמונה שאפשר לממש קיום נורמלי גם בישות שכוללת כמה סוגי אזרחויות ומלחמה כהוויה קבועה.

החדשות הטובות הן שהנושא הפלסטיני מתבסס בשיח הבחירות. החדשות הרעות (והרבות) הן שמדובר בדיון תלוש למדי. הישראלים המופצצים מאז 7 באוקטובר (וקודם) בסיסמאות ובהבטחות אוטופיות במקום בשיח כן ומבוסס, לא מטילים ספק בפסיקות מקבלי ההחלטות, נכלאים בתוך בועה, ובמוקדה אמונה מתעצמת ולפיה אנחנו צודקים בכל מהלך, אך רוב העולם נגדנו, מסר שהודהד בנאום נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם בשבוע שעבר.

איבוד הסבלנות העולמית כלפי הטרור היהודי הגואה באיו"ש, חוסר ההבנה מהי בכלל האסטרטגיה בעזה (וביתר הזירות במזרח התיכון), והחשש שישראל יצאה מאיזון והתמכרה להפעלת כוח – מתווכים באופן מעוות לציבור הישראלי באמצעות טענות שחוקות ולפיהן העולם ברובו אנטישמי, נאיבי או נכבש ע"י קהלים מוסלמים ("המערב אבוד"), וגם שהסברה טובה עשויה לסייע להעלים בעיות אמיתיות.

אחרי שמסירים את מעטה הסיסמאות והפנטזיות, נחשף היעד הסבוך שאליו צריכה ישראל לחתור: מציאת דרך להיפרדות פיזית בין שני העמים שהעוינות ביניהם שברה שיאים מאז 7 באוקטובר, אך בלי להיקלע לסיכונים ביטחוניים ותוך שימור אינטרסים חיוניים

בכך נמנע מהישראלים להבין לעומק את המציאות והתרחישים בזירה הפלסטינית ואת הנזק החריף שנגרם למעמד המדינה בעולם. ישראל חיה בהדחקה עמוקה ומוכה בליקוי מאורות קשה. כל זאת, בלי שהציבור מפנים שמעמדה הבינלאומי נשען על הרגל הצרה והלא לגמרי יציבה של תמיכת טראמפ. דווקא מקבלי ההחלטות מבינים את הבעיה, והחלו להכין את הציבור למודל "ספרטה החדשה" ויומרה לצמצום התלות בוושינגטון, כמובן בלי להסביר מה יהיו ההשלכות הדרמטיות.

היחלצות הציבור מהעיוורון הקולקטיבי, שכאמור אוחז גם בחלקים גדולים מהאופוזיציה, מחייבת ראשית הצבת סימני שאלה על כל קביעה של מדינאים בנושא הפלסטיני שלאורו ייקבעו צביון וגורל המדינה. שנית, הישראלים נדרשים להבין שאין שחור ולבן מוחלטים, ושצריך לבחור את הרע במיעוטו בין ברירות גרועות. בשוק הרעיונות הדל, המיושן והמעוות מוצגות כיום, לכאורה, רק שתי חלופות שתומכיהן מתעקשים שהן פתרונות קסם: או קידום ריבונות (בלי לספר שמדובר ביעד עם צביון אמוני בולט שעלול להוביל למדינה אנטי-דמוקרטית, קיצונית ומצורעת), או כינון מיידי של מדינה פלסטינית (בלי לספר שאין בקרב הפלסטינים כרגע בשלות מעשית ותודעתית לכך).

אחרי שמסירים את מעטה הסיסמאות והפנטזיות, נחשף היעד הסבוך שאליו צריכה ישראל לחתור: מציאת דרך להיפרדות פיזית בין שני העמים שהעוינות ביניהם שברה שיאים מאז 7 באוקטובר, אך בלי להיקלע לסיכונים ביטחוניים ותוך שימור אינטרסים חיוניים (בעיקר שליטה ישראלית בגבולות שבין ישות פלסטינית עתידית לעולם). שום מציאות מופלאה לא תיווצר בעקבות כך, אך שווה להעמיק בכיוון הזה, היות ששתי החלופות האחרות מסתמנות כמתכון לאסונות כבדים.