על חטא שחטאנו בחזקת הזהות

אם התביעה לא תוכיח מעבר לספק סביר את האישומים, נתניהו צריך להיות מזוכה. גם אם חצי מדינה בטוחה שהוא מושחת. בדיוק כפי שאם תומר-ירושלמי לא תואשם או תזוכה, היא לא צריכה להיענש משום שהחצי האחר בטוח שהיא בוגדת 

פרופסור גיא הוכמן|

לפני כשבועיים פרסמתי טור על הפצ"רית לשעבר, ועל הנטייה האנושית המוכרת להעניש לפני ששופטים. כתבתי שהיא אמנם הודתה שאישרה את הוצאת החומר לתקשורת, אבל היא עדיין לא הורשעה בדבר. למעשה, גם כתב אישום עדיין אין. לכן קצת מוקדם לגזור את דינה, במיוחד לפני יום הדין.

היו כמה תגובות אבל שתיים השפיעו עליי במיוחד. הראשונה הייתה של קורא שכתב שהוא פשוט החליף בטור את השם "יפעת תומר-ירושלמי" בשם "בנימין נתניהו", כדי להראות שעושים לו עוול. קשה לכעוס על קורא קבוע שאפילו יישם את ההצעה שכתבתי טור אחד קודם. השנייה הייתה ישירה יותר: שאני מתייפייף, כי חזקת החפות מעניינת אותי כשמדובר בפצ"רית, אבל לא כתבתי דברים דומים על משפט נתניהו.

בעוד יומיים ייכנס יום כיפור, ואין זמן מתאים מזה לחשבון נפש והודאה באמת. אז נכון. גם לבנימין נתניהו קיימת חזקת חפות. לא בערך, ואפילו לא קצת פחות בגלל שיש נגדו כתב אישום ומשפט. כל עוד לא הורשע, עומדת לו חזקת החפות במלואה. ואם בסוף יזוכה, זה צריך להיות סוף הסיפור הפלילי. והמדינה היא שצריכה להוכיח את אשמתו, לא הוא את חפותו.

חזקת החפות היא כלל משפטי. היא אינה מוחקת עובדות, ראיות או הקשרים, והיא לא אומרת שהראיות נגד כל מי שלא הורשע חזקות באותה מידה. זו הבעיה בתרגיל "החלפתי את השם" כשעושים אותו בעיניים עצומות. אם רוצים להשוות בין מקרים אמיתיים, צריך להחליף גם את הפרטים.

בפרשת הפצ"רית טרם הוגש כתב אישום. נתניהו עומד לדין מאז 2020, אחרי חקירות, החלטת יועץ משפטי לממשלה, שימוע וכתב אישום. מאז נשמעו עדים, הוצגו מסמכים, נערכו חקירות נגדיות, פרשת התביעה הסתיימה, ונתניהו עצמו העיד ונחקר במשך עשרות ימי דיונים. החומר שעליו הציבור מתווכח עבר שנים של בחינה במסגרת הליך משפטי שבפרשת הפצ"רית עוד לא התחיל.

ויש הבדל חשוב עוד יותר. לפחות בחלק מתיקי נתניהו, הוויכוח אינו אם אירוע מסוים התרחש, אלא מה משמעותו.

בתיק 1000, נתניהו אינו טוען שמעולם לא קיבל סיגרים ומתנות ממילצ'ן. הוא הסביר שהמתנות ניתנו במסגרת החברות ביניהם. יש ויכוח על הכמויות, על "קו האספקה", ובעיקר על המשמעות המשפטית. השאלה אינה "האם ראש הממשלה קיבל מתנות". אנחנו יודעים שקיבל. השאלה היא אם מכלול הדברים עולה לכדי העבירות המיוחסות לו. ואת זה בית המשפט צריך להכריע.

ובתיק 2000, השיחות בין נתניהו למוזס אינן פייק מהטלגרם. הן מוקלטות. המחלוקת היא אם נתניהו ניהל משא ומתן אמיתי על סיקור אוהד תמורת צעדים נגד "ישראל היום", כפי שטוענת התביעה, או ששיחק במוזס ולא התכוון לקיים, כפי שטוענת ההגנה.

ודווקא תיק 4000 מדגים למה צריך משפט ולא משפט שדה. אחרי עדותו של נתניהו והחקירה הנגדית, חזרו השופטים על עמדתם שיש קשיים בביסוס עבירת השוחד, והציעו לתביעה לשקול לחזור בה מהאישום הזה. נתניהו קיבל את יומו בבית המשפט, בדיוק במקום שבו הוא הבטיח שהתיקים יתפוררו. המקום שבו האשמות ללא בסיס אמורות להתפורר.

התביעה מציגה תזה, ההגנה תוקפת אותה, עדים נחקרים וראיות נבדקות. לפעמים משהו שנראה חמור מאוד בתחילת הדרך נראה בסופה הרבה פחות משכנע. לפעמים קורה ההפך. ואחרי שכולם הציגו את הטיעונים שלהם, שופטים. לא אני. לא אתם. לא ערוץ 14 ולא ערוץ 12. לא השרים ולא המפגינים בקפלן. ואפילו לא הרשתות החברתיות.

אבל המוח שלנו מצטיין בבחירת התיאור שמתאים למסקנה שכבר רצינו להגיע אליה. מי שמשוכנע שנתניהו נרדף רואה חבר שנותן לחבר סיגרים ופוליטיקאי שמדבר עם מו"ל. מי שמשוכנע שנתניהו מושחת רואה איש עסקים שמספק טובות הנאה וראש ממשלה שסוחר בכוח שלטוני. אותם אירועים בדיוק, במסגרות שונות לחלוטין. והמסגור גורם לנו להגיב לא לעובדות, אלא למשמעות שאנחנו נותנים להן.

בתי משפט נועדו בדיוק כדי שלא נצטרך לבחור בין שני סיפורים לפי הזהות הפוליטית.

כשיגיע יומנו, ונעמוד בפני בורא עולם, נישפט על החטאים שלנו, לא על חטאים של אחרים. לכל הפחות נוכל לדאוג שאנחנו לא מוסיפים לרשימה חטאים שחטאנו בחזקת הזהות

בטח תגידו שאין אמון במערכת המשפט. נכון, האמון נשחק, וכמו כל מערכת, גם על מערכת המשפט שלנו יש ביקורת מוצדקת. אבל השלילה הגורפת של עצם הלגיטימיות שלה החריפה ככל שההליכים נגד נתניהו התקדמו. חוץ מזה, במבחן המציאות מי שעתר הכי הרבה פעמים לבג"ץ מבין חברי הכנסת המכהנים הוא בן גביר. הליכוד מוביל בין המפלגות, וראש הממשלה עצמו עתר שש פעמים, רובן בענייניו האישיים. אפילו בפרשת הפצ"רית, בוארון מהליכוד רץ לבג"ץ. זו לא הצבעת אמון, אבל אם זו מערכת לגיטימית לבקש ממנה סעד ביום שלישי, קשה לטעון ברצינות ביום חמישי שהפעלתה לצד השני היא הפיכה שלטונית.

אז אם התביעה לא תוכיח מעבר לספק סביר את האישומים, נתניהו צריך להיות מזוכה. גם אם חצי מדינה בטוחה שהוא מושחת. בדיוק כפי שאם תומר-ירושלמי לא תואשם או תזוכה, היא לא צריכה להיענש משום שהחצי האחר בטוח שהיא בוגדת.

הטעות מתחילה כשאנחנו שופטים עקרונות בהתאם למי שהם משרתים. אם חזקת החפות מגינה על מי שאני אוהב, היא עיקרון דמוקרטי קדוש. אם היא מגינה על מי שאני שונא, היא הוכחה לשלטון השופטים.

יום הכיפורים לא דורש מאיתנו לדון בחטאים של אחרים. את זה אנחנו עושים מצוין כל השנה. הוא דורש חשבון נפש. בווידוי אנחנו אומרים: "אין אנחנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך... צדיקים אנחנו ולא חטאנו. אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". כלומר, גם אם אנחנו משוכנעים שאנחנו אחלה, עדיין צריך להסתכל על עצמנו היטב במראה. וזה מתחיל במקום הכי פחות נוח: לזהות אצלנו את מה שאנחנו מזהים כל כך בקלות בצד האחר.

אז בהתאם להצעות, החלפתי את השם וכתבתי על זה טור. העיקרון שרד את ההחלפה, כל עוד לא מסתפקים בשמות ומחליפים גם את העובדות. מה שלא תמיד שורד הוא הלוגיקה שלנו. חזקת חפות שמגינה רק על מי שבצד שלנו אינה עיקרון. היא נאמנות עיוורת למחנה. ומי שמוכן להחיל אותה על אחד ולא על אחר לא מאמין בחזקת החפות. הוא מאמין בחזקת הזהות.

כשיגיע יומנו, ונעמוד בפני בורא עולם, נישפט על החטאים שלנו, לא על חטאים של אחרים. לכל הפחות נוכל לדאוג שאנחנו לא מוסיפים לרשימה חטאים שחטאנו בחזקת הזהות.

צום קל וחתימה טובה.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן