אתם מ-פ-ח-ד-י-ם. וככה נתניהו רוצה אתכם

אם במקרה התאוששנו, אחרי שפמפמו לנו לאורך שנים מורשת קרב וביטחון עצמי, אז צריך להפחיד אותנו מחדש. להזריק לנו חרדות לוורידים במנות גדושות יותר מאי פעם

חלקנו לא יודעים או פשוט שכחו איך נטמעה הסיסמה "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" בשפת היומיום שלנו. היא נאמרה בנאום הבחירות של נתניהו ב-1999 כהתרסה נגד אהוד ברק ותומכיו. ואילו היום - כמעט שלושים שנה אחרי - המנטרה "הם מ-פ-ח-ד-י-ם" כנראה עדיין מהדהדת בלשכת ראש הממשלה לקראת הבחירות הקרובות, אלא שהפעם היא נלחשת מאחורי הקלעים כמזימת תעמולה בישיבות קמפיין עם אוריך ושאר היועצים.

"הם מ-פ-ח-ד-י-ם" מכוון הפעם לאזרחי ישראל. כל אחד מאיתנו, והחרדות שכולנו מתמודדים איתן מאז 7 באוקטובר, ביחד ולחוד. הנחת העבודה היא שאנחנו מפחדים. ואם במקרה התאוששנו, אחרי שפמפמו לנו לאורך שנים מורשת קרב וביטחון עצמי, אז צריך להפחיד אותנו מחדש. להזריק לנו חרדות לוורידים במנות גדושות יותר מאי פעם.

פחד הוא מצרך יסוד שלקוח הישר מספר התרגילים של מקיאוולי, ואף יושם לאורך השנים להנעת התרכובת האידיאולוגית המוכרת כפשיזם. חרדה קיומית מאויבים שבחוץ ובוגדים שבפנים, והזיית מנהיג חזק שיתייצב מולם ויתדלק גאווה לאומית להמונים - אלו חומרי הבערה שמניעים את ההמונים. בגרמניה של פעם, וגם ברוסיה של היום. התנופה הזאת מתומרנת לנגד עינינו בתעמולת בחירות נמרצת וברשתות החברתיות. מאז היום הארור ההוא, הפוסט-טראומה שינתה את ה-DNA של הציבור הישראלי, והיא צפה שוב ושוב, במהדורות החדשות, ברשתות החברתיות, בחלומות הבלהות. זה לא נשמע הגיוני, אבל דווקא זריית בהלה בציבור עובדת תודעתית לטובתו של נתניהו, למרות שהוא אחראי במידה רבה לכשלים שהביאו אותנו למשבר הנוכחי.

אז, הם מ-פ-ח-ד-י-ם, ויש הרבה עם מה לעבוד, אבל יש פה בעיה. לאורך השנים, רה"מ ושותפיו בימין גרמו להאמין בתפילות, שירים ונאומים שעם הנצח לא מפחד. ביבי נישא מאז ומתמיד על תחושת העוצמה שייצג כמנהיג חזק לעם חזק. תמהיל של גאווה לאומית, תחושת עליונות ושכרון כוח מהסוג של "הלא לא לא תנצחו אותי". אי אפשר ליישב זאת באופן הגיוני כשאומרים לנו שישראל תחת איום ברור ומידי, אבל בו בעת היא בשיאה כפסע מהניצחון המוחלט. אין אמצע. אמצע זה לא טוב לעסקי הבחירות. זוהי הפרעת אישיות קולקטיבית, ולא נראה שיש בקואליציה מי שמוסמכים לטפל בה כפסיכולוגים. פסי-כו-לו-גים. אפילו נוירוכירורג לא יצליח להלחים בין שתי האונות הללו - אונת הביטחון העצמי וזו של החרדה הקיומית. לא צריך בינה מלאכותית כדי להבין שבמקרה הזה אונה אחת ועוד אחת הן תרגיל חיבור שלא מסתדר.

למרות זאת, יש מי שממשיך להלך אימה תוך חיטוט בפצעים והחלשת ההגנה החיסונית, ומנגד מזין אותנו בתרופות להרמת המורל והגאווה הלאומית. מדובר בחומרים משני תודעה, שעובדים על חלקנו, אבל לא מציעים שום פתרון שכלתני, מעשי, או מבצעי. לאיים בהישנות תרחישי הזוועה בעתיד זה טריגר שמפעיל את חוויית הלם הקרב שלנו. 7 באוקטובר היה החלום הרטוב של יחיא סינוואר, אבל בסיוטים הכי גדולים שלנו לא חשבנו שהוא בר מימוש. לתומנו, חשבנו שיש מי שמדמיין את היתכנותו עבורנו, ונערך בהתאם למניעתו. אף אחד לא הופתע שחמאס ודומיו שואפים לטבוח בנו, אבל התדהמה הגדולה הייתה ההתמוטטות הכוללת של מערכת הביטחון אל מול מחבלים ב"כפכפים, קלצ'ניקובים, וטנדרים", כמו שאמר פעם מישהו. וזה עלינו.

יש מי שממשיך להלך אימה תוך חיטוט בפצעים והחלשת ההגנה החיסונית, ומנגד מזין אותנו בתרופות להרמת המורל והגאווה הלאומית. מדובר בחומרים משני תודעה, שעובדים על חלקנו, אבל לא מציעים שום פתרון שכלתני, מעשי, או מבצעי

כמו בגרמניה ורוסיה, כך גם בעזה. פחד, חוסר אונים ואובדן הם אבות המזון שמזינים גם את ארגוני הטרור האסלאמיסטים גם בקרב הפלסטינים. סינוואר, נסראללה ודומיהם מהללים גאווה לאומית ואמונה דתית אדוקה כדי להעניק לתומכיהם תקוות שווא לטהר את האדמה הקדושה מכופרים ולנקום את מות קרוביהם. זוהי הבטחה ריקה למימוש חזון משיחי עתיק בהשראת אללה, ולא המציאות. בניגוד אליהם ובתמיכת העולם המערבי, מדינת ישראל התעצמה, התחמשה וידה הייתה תמיד על העליונה. גם היום היא לא ניצבת בפני איום קיומי, למעט אולי זה שנובע מקריסת החברה פנימה וממעמדה המדיני ובמיוחד בקרב בני בריתה. נשענת על גיבוי בינלאומי, והזרמת כספים וחימושים, ישראל שולטת בשמיים של המזרח התיכון ומעבר, כל הדרך לאיראן.

7 באוקטובר לא שינה את מאזני הכוחות הללו, כפי שגילינו בפעילות צה"ל והמוסד מאז במלחמה בעזה, המתקפה באיראן ומבצע הביפרים. ככל שאנו שומעים, קוראים ומגלים יותר, הטבח היה תוצאה של מחדל קולוסאלי של מערכת הביטחון והדרג הפוליטי. ממדיניות של ניהול סכסוך סביל מתוך שימור הסטטוס קוו, דרך המודיעין הלוקה בחסר, שאננות, רשלנות וחוסר תפקוד מתמשך בזמן אמת של המפקדים הבכירים והבוס הישנוני שלהם. היתרון היחסי שלנו הופקר, אבל זה בידינו, יותר מאשר הפנטזיות של איסלמיסט זה או אחר. אפשר לעשות שידוד מערכות ולתקן זאת ברמה המדינית והביטחונית. ועדת חקירה ממלכתית אמורה לסייע בשיקום שיחזיר את ישראל לדרך הישר. כל עוד היא נשענת על השכל, פרגמטיזם וקור הרוח, היא תישאר מעצמה שנתמכת (עדיין) על ידי מעצמות. אבל זה מחזיר אותנו לבחירות: שכל, פרגמטיזם וקור רוח לא טובים לנתניהו. הפחד כן.

הפחד נדרש ויש לשמר אותו למטרות תעמולה, ולימין יש פתרונות קסם בדמות שיקויים, קמעות, וחזונות משיחיים כתחליפים לתחקיר, ביקורת והסקת מסקנות שעלולים לחשוף את ההנהגה במערומיה. המעגל הייצרי של פחד קמאי מחד ותקוות שווא מאידך הוא פעולת ההסחה שלהם. מצד אחד מאשימים את "ערוצי התבהלה" בהפצת חששות, מצד שני מבהילים בעצמם. לא נשכח את קביעת יעקב ברדוגו במהלך שידור חודשים ספורים לפני ה-7 באוקטובר, שאייזנקוט עוסק בהפצת בהלת סרק מאירוע בטחוני. ברדוגו ואחרים רוצים אתכם מפוחדים, אבל מה שווה פחד אם אפשר לשלוט בו. פחד מחמאס, פחד מאיראן, פחד מהשמאל, פחד מאנרכיסטים. המטרה של נתניהו ויועציו ברורה - שתרגישו פחד בלעדיו, ביטחון איתו. אבל קשה ליישב את זה מבחינה לוגית.

ההגיון לא מתחבר וייתכן שזה שורש הבעיה: התדמית החזקה של נתניהו, שלא מפחד מאף אחד. תדמית שעבדה עבור יועציו באינספור מערכות בחירות בעבר. במציאות האסון הגדול ביותר בתולדות ישראל התרחש במשמרת הארוכה ארוכה ורצופת המחדלים שלו. יש מי שרואה בו אמיץ, אחרים שאנן. הוא מפחיד אותנו אך לא מפחד מספיק בעצמו. כראש ממשלה חזק, הוא חוזר שוב ושוב על האיומים, ודואג לייצר חדשים כדי לשחק לכם ברגשות, ואז להתרשל בהיערכות אליהם באופן מעשי. אז כן, כולנו מ-פ-ח-ד-י-ם. וזאת הסיבה שעבור רבים מאיתנו הדרך ההגיונית, המעשית והבטוחה בעצמה לריפוי מגיעה דווקא מהאפשרות להמשיך הלאה בלעדיו.

ד"ר אמיר בוגן הוא כתב התרבות של ynet בניו יורק, המחקר שלו עוסק בביטויי פשיזם בקולנוע האמריקני.