איך חטפו צנחני צה"ל לגיונרים ירדנים כדי להציל חבר

"צנחני צה"ל חטפו ליגיונרים ירדנים כבני ערובה", סיפרה הכותרת בידיעות אחרונות השבוע לפני 62 שנה, אבל מאחוריה מסתתר סיפור שנחשב לאחד המרכזיים במורשת חטיבת הצנחנים ובבניית מיתוסים כמו "לא משאירים חברים מאחור". סיפור על פעולת תגמול שנגמרה בחייל ישראלי שבוי, בסדרת המבצעים שחבריו יצאו אליהם בחודשים שאחר כך כדי לנסות לשחרר אותו, ובצל״ש אחד. הפודקאסט עיתונות חופרת חוזר לסיפור של גיבלי הקטן.

יצחק גיבלי נולד במצרים ב-1930. אמו מתה בילדותו, אביו חלה, והוא גדל בתנאים קשים. בגיל 16 זייף את גילו והתגייס לפלמ"ח. אחרי מלחמת העצמאות הגיע אל יחידה 101 ואל גדוד הצנחנים 890. את הכינוי גיבלי הקטן קיבל כדי להבדיל בינו לבין בנימין גיבלי, ראש אמ״ן באותן שנים. קטן היה רק בשם. חבריו תיארו לוחם שהתנדב ראשון וראה באריאל שרון, במאיר הר-ציון ובאהרן דוידי את משפחתו הצבאית.

ב־27 ביוני 1954 רצחו מסתננים מירדן את מאיר ריינר ליד רעננה. למחרת יצאו שבעה לוחמים מגדוד 890 לפעולת תגמול נגד מחנה הלגיון ליד הכפר עזון, ממזרח לקלקיליה. שם הקוד היה ברוך 1. מטרת הפשיטה, לפי מסמכי המבצע, הייתה לפגוע בשלושה עד חמישה מאנשי הלגיון. גיבלי עזב לשם כך את מיטת אביו החולה. בריאיון שפורסם במחנה ב-1963 סיפר כי אביו ביקש ממנו לחזור מהר ולהביא פירות. זו הייתה בקשתו האחרונה.

הכוח חצה את קו שביתת הנשק ונתקל באש. הלוחמים הסתערו, חדרו אל המחנה והרגו שני שומרים. בירי שהתפתח נפגע גיבלי בראש וברגל. חבריו חבשו אותו ונשאו אותו כקילומטר וחצי. ככל שהתקרבו הכוחות הירדניים, התברר שנשיאת הפצוע מסכנת את כולם. גיבלי דרש שיניחו אותו ליד הדרך. לפי עדותו המאוחרת, הוא אף בעט ברגלו הבריאה בחבריו עד שהסכימו.

הם לקחו ממנו את הנשק והרימונים. ההיגיון היה אכזרי ופשוט: חייל פצוע ולא חמוש עשוי להישאר בחיים. אחר כך התחבקו והמשיכו בנסיגה. בתחקיר של אריאל שרון נכתב ביובש שהפצוע נישא ונעזב מפני שלא הייתה אפשרות לשאתו הלאה. לימים יוענק לגיבלי עיטור העוז על שהמשיך להילחם לאחר שנפצע ועל שדרש מחבריו להשאירו כדי שלא ייפגעו.

גיבלי נשאר לבדו. הוא עישן סיגריה, הקשיב לתנים וחשב על אביו. כדי שהירדנים ימצאו אותו לפני שימות מאיבוד דם, החל לשיר שיר פלמ"ח. קולות התקרבו. לדבריו, תריסר ליגיונרים הסתערו עליו. הוא צעק בערבית שאינו חמוש, אך אחד מהם ירה בו פעם נוספת. קצין ירדני הפסיק את המהומה, וגיבלי הובהל לבית חולים ומשם לכלא בזרקא.

בישראל פורסמה תחילה גרסה שלפיה כוח צה״ל חצה את הגבול בטעות. מאחורי הקלעים ידעו ראש הממשלה משה שרת ושר הביטחון פנחס לבון בדיוק מה אירע. ארבעה ימים לאחר הפעולה שיבח לבון בישיבת הממשלה את הלוחמים ואת ההחלטה להשאיר את גיבלי. במקביל חיפשו בצבא דרך להחזירו. וחבריו ליחידה התחילו לתכנן מספר מבצעים צבאיים.

השם שניתן לסדרת הפעולות היה גי״ל, ראשי תיבות של "גיבלי יצחק לחופש". סביב המטרה הזאת התכנסו כמה מן השמות שיהפכו למיתולוגיה צבאית: שרון, הר-ציון, דוידי, רחבעם זאבי, מוטה גור וסעדיה אלקיים. הרעיון היה ליצור מאזן חדש. אם לירדן יש צנחן ישראלי אחד, לישראל יהיו מספיק אנשי לגיון ושוטרים ירדנים כדי שהחזקתו תפסיק להשתלם.

הפקודה לגי״ל 1, שפרסם רחבעם זאבי ב-6 ביולי, ביקשה לפתות קצינים וחיילים ירדנים לעבור לשטח ישראל ואז ללכוד אותם בלי לפתוח באש. אחת התחבולות הייתה להודיע כי שני מסתננים ערבים נתפסו וכי יוחזרו באמצעות קציני או"ם ומשטרת ישראל. אריאל שרון נועד להתחפש לקצין או"ם, ולוחמים אחרים לשוטרים; ג׳יפ צה"לי נצבע לבן. עד היום יש חילוקי דעות אם הניסיון הזה הצליח או עורר את חשדו של הקצין הירדני ונכשל. עצם התכנון, לעומת זאת, מתועד.

ב־29 ביולי נחתמה פקודת גי"ל 2. הפעם המטרה כבר הייתה מתועדת: לאלץ את הלגיון להחזיר את השבוי באמצעות חטיפת ליגיונר או איש משטרה מאזור רומנה ולהביאו חי. הפקודה הזהירה מפני סיבוך מדיני והגדירה את הפעולה חצי צבאית. בסוף אוגוסט יצא גי"ל 3 באזור חירבת סיכה, וגם בו נדרשו הלוחמים לא לפתוח באש ולא לחצות את קו שביתת הנשק. לפי תיעוד שפורסם שנים אחר כך, בתום הסדרה הוחזקו בישראל עד עשרה ירדנים שנועדו לסייע במשא ומתן.

וזה עבד. ג'יבלי שוחרר בזכות מאמציו של הרמטכ"ל דאז משה דיין, בעסקת שבויים. בתמורה הוחזרו בני הערובה הירדנים חזרה לממלכה. ג'יבלי חצה בחזרה לישראל בגשר מנדלבאום בירושלים, התקבל בחגיגה סוערת בפרדס ליד בני ברק, זכה לציון לשבח מדיין. ובשנת 1973 הומר הציון בעיטור העוז, אחד מעיטורי הגבורה הגבוהים של צה"ל. גיבלי נפטר בנובמבר 2008, בגיל 78