הסרט הזה לא חף מפגמים, אבל איזה כיף לראות את יהורם גאון שוב על המסך הגדול

בקומדיה הבלשית של עמיחי גרינברג, "הסתברות לאהבה", גאון מגלם אלמן שמנסה לפענח מי העלים 200 אלף שקל מהלוקר שלו בבריכה שבה הוא שוחה כבר 40 שנה, בעזרת נכדתו האמנית. התעלומה והדמויות שסביבה לא תמיד מצליחות לעניין, אבל הסרט מצליח לפרקים לגעת בחן בנושאים של זקנה ובדידות

למעלה מעשור חלף מאז הופיע יהורם גאון בסרט עלילתי ישראלי. שתי הופעותיו האחרונות היו בתפקיד ראש המוסד בסרט הריגול הזניח "מבצע חמנייה" (2014), ובתפקיד מנהל הספארי בסרט הנוער "מבצע ביצה" (2017). כאשר מוסיפים לזה את תפקידו המיתולוגי כיוני נתניהו ב"מבצע יהונתן" - נדמה שאפשר להכריז עליו כעל איש המבצעים של הקולנוע הישראלי. מה שאולי לא מפתיע, ואפילו מתבקש, נוכח העובדה שיהורם גאון מייצג, בדמותו הקולנועית והבימתית, את מה שהיה מכונה פעם "ארץ ישראל היפה". הוא ולא אחר האיש שהיינו רוצים לסמוך עליו.

כמה משמח, על כן, לחזות בקאמבק של גאון ב"הסתברות לאהבה", קומדיה בלשית חיננית, גם אם מעט מסורבלת, שבה הוא שוב יוצא למבצע. הסרט שכתב וביים עמיחי גרינברג ("העדות") צולם כבר ב-2023, אך הפצתו המסחרית נדחתה פעם אחר פעם בשל מבצעים צבאיים שהתרחשו במציאות, ושבהם, בניגוד לסרטים הנ"ל, דמותו של גאון לא נטלה חלק. הופעתו של גאון בתפקיד קשיש שזה עתה התאלמן הנקלע לתעלומה האופפת את היעלמותם של 200 אלף שקלים בבריכה שבה הוא שוחה בקביעות כבר 40 שנה - היא סיבה טובה לצפות בסרט הזה שמיועד בעיקר לקהל נוסטלגי.

גאון מגלם כאן את ראובן, אקטואר שבערוב ימיו עסוק בעיקר בחישובים סטטיסטיים הנוגעים למותו המתקרב. במשך עשרות שנים נהגו הוא ואשתו לשחות באותה בריכה, בחברת חוג קבוע של ידידים ותיקים, ובהם גם רופאו וחברו הטוב של ראובן (שמוליק לוי המצוין). יום אחד הוא מגלה, לגמרי במקרה, 200 אלף שקלים במזומן שהחביאה אשתו המנוחה, ומחליט לנצל את הכסף כדי לצאת לשיט תענוגות - הגשמת חלום ישן על חיים אחרים. אלא שלנפטרת הטרייה היו תוכניות אחרות: היא הותירה הוראות מפורשות שלפיהן הכסף נועד למימון לימודיה של נכדתם האמנית, עדן (משי קליינשטיין), שעמה לא היה לו קשר ועתה היא מתדפקת על דלתו במפתיע. כאשר הכסף נעלם מהלוקר של ראובן בבריכה, הוא מגייס את עדן כדי לסייע בפתרון התעלומה: מי מחבריו הוותיקים לשחייה גנב את הכסף, ומדוע?

זהו סיפור קליל וחביב, שכל החשודים בו הם גברים ונשים בגיל הפנסיה. סיפוריהם של אלה (בגילומם של, בין היתר, חלי גולדנברג, ז'יל בן דוד, שמעון מימרן ומיכל ינאי) מובאים באמצעות סרטונים מעוצבים שמביימת עדן - לכאורה עבור פרויקט אמנותי אך למעשה במטרה לאתר את הגנב או הגנבת. אף לא אחת מהדמויות מעניינת במיוחד, וכל אחת מהן מסתברת כנטולת כל סיבה או הזדמנות לבצע את הפשע. אבל זוהי הזדמנות להיחשף לסיפוריהן האישיים, ולגלות שמאחורי מה שנראה כחיים מושלמים מסתתרים לא פעם כאב ואכזבה. החיים, זאת אומרת.

מבחינה עיצובית, הסרט עמוס בהמחשות גרפיות של נתונים סטטיסטיים ובמסכים מפוצלים, אפילו יותר מאשר בסרט של בריאן דה-פלמה. ייתכן שזו הדרך של יוצריו להצעיר סרט שפונה בעיקר לקהל מבוגר, ובאותה הזדמנות להכניס אותנו לעולמו של ראובן שבו הכול מתורגם למספרים ולחישובים. אלא שבפועל, ההתחכמות החזותית הזו הופכת את חוויית הצפייה למעט מכבידה.

גם דמותה של הנכדה כתובה באופן גנרי למדי. הבמאי-תסריטאי גרינברג צייד אותה בסיפור רקע של ניכור משפחתי: אמה מתגוררת בארצות הברית, והקשר של השתיים עם האב והסב נותר רופף לאורך השנים. אלא שגם כאן, לא ממש ברור מה קרה ולמה, והסרט ממילא מעדיף להתמקד בקשר המחודש המתפתח בין הסב הנרגן, השקוע בעולמו, ובין נכדתו שמתפקדת כמעין דוקטור ווטסון היפסטרית לצדו. למרבה המזל, ישנה מידה סבירה של כימיה בין גאון וקליינשטיין, וגם אם בשלב מסוים כבר לא ממש היה אכפת לי מי גנב את הכסף - נהניתי לצפות בשניים יחד. עדיין, זוהי מערכת היחסים בין ראובן וחברו הרופא שעובדת טוב יותר, בין היתר משום שהיא מאפשרת לגאון לשוב אל הדימוי הקומי הבלתי נשכח שלו כהיפוכונדר ב"קרובים קרובים". הדינמיקה בין השניים טבעית ומשעשעת יותר מזו שבין ראובן ונכדתו, ונראה שהסרט היה יוצא נשכר אילו ויתר על דמותה והתמקד בחברות בין שני הגברים המזדקנים, שמערכת היחסים ביניהם מספקת גם הומור וגם מבט נוגע ללב על זקנה ובדידות.

בפסטיבל חיפה האחרון הוקרן הסרט "יהורם וגילה", שבו מככב גאון לצידה של גילה אלמגור. השניים מגלמים זוג שחקנים ששגרת חייו משתבשת כאשר יהורם מתחיל לשכוח מילים. לא צפיתי בסרט, אבל יש משהו משמח מאוד באופן שבו הקולנוע הישראלי חולק כבוד לאיקונות שלו, ומעניק להן מקום גם בגילן המתקדם. אחרי הכול, מקובל כמעט להספיד שחקנים ברגע שהם מגיעים לגיל שבו נדמה שהקהל כבר אינו מעוניין לראותם על המסך. בדומה לקולנוע האמריקאי, גם הקולנוע הישראלי אינו מרבה להעמיד במרכזו דמויות קשישות, גם לא כאלה שמגלמים שחקנים שהיו פעם מכוכביו הגדולים. "הסתברות לאהבה" הוא קומדיה סימפטית, לא יותר מזה; אבל ההזדמנות לשוב ולראות את יהורם גאון על המסך הגדול היא כאמור סיבה מספיק טובה לסור לקולנוע.