הפיתוי של גרייסי - חלק שישי

גרייסי התעוררה כשמישהו ליטף את שערה. היא פקחה את עיניה וראתה את אנסטסיה יושבת על מיטתה בפנים מודאגות. "את בסדר, סבתא?" היא שאלה. "ישנת כל אחר הצהריים. רקס אמר שהרגשת לא טוב."

גרייסי היתה צריכה כמה שניות להיזכר איפה היא ומה קרה. לבה צנח בקרבה כשנזכרה: טנקרדי על המרפסת, ידו באוויר, חיוך מנומס וזר, העובדה שלא זיהה אותה. "אני בסדר." היא הסבה את מבטה כדי שנכדתה לא תראה את הכאב בעיניה.

אנסטסיה חייכה. "שתית יותר מדי יין?"

"אני לא חושבת," ענתה גרייסי והרימה את ידה אל ראשה, אבל לבה הוא שכאב.

"הייתי כל אחר הצהריים עם אלכס בבריכה. הוא ממש מגניב. אני שמחה שיש פה מישהו בגילי."

"כן, זה נחמד, נכון?" גרייסי הרימה את גופה הנוקשה לישיבה.

"הוא ממש חכם. הוא רוצה לעבוד במשרד החוץ."

"אני חושבת שהוא בחור מקסים."

אנסטסיה צחקה. "אולי תרדי לתה? את נראית ממש חיוורת ואני רעבה."

"את תמיד רעבה," אמרה גרייסי וקמה מהמיטה. "לאן הכול הולך?"

"לא יודעת, אבל זה הולך מהר, כי ברגע שאני גומרת לאכול אני כבר רוצה לאכול עוד פעם."

"אז אם כך, מוטב שאבוא איתך." גרייסי הודתה בלבה לאנסטסיה שהחזירה אותה להווה. כוס תה זה בדיוק מה שהיא צריכה כדי לאושש את נפשה. היא נעלה נעליים והלכה אל הדלת.

"סבתא,"

"כן, יקירה?"

"אני שמחה שבאתי."

גרייסי הסתובבה. נכדתה הביטה בה במבט מלא רגש. "גם אני שמחה שבאת, יקירה," היא השיבה. "הייתי בודדה אם הייתי כאן לבד."

אנסטסיה כיווצה את גבותיה בתמיהה. "את בודדה כשאת לבד בדבון?"

גרייסי עמדה לומר שלא, שהיא מבלה עם הכלבים שלה ועם החברות שלה, אבל משום מה לא רצתה לשקר לנכדתה. "קצת," היא הודתה.

אנסטסיה נחרדה. "זה נורא," היא אמרה בזעזוע.

"זה חלק מהחיים, אנסטסיה," אמרה גרייסי בכנות. גם אכזבה, היא חשבה. גם היא חלק בלתי נפרד מהחיים. אם היא למדה משהו מרוטגר, זה היה עניין ההשלמה. טנקרדי לא זיהה אותה. לא סוף העולם, היא חייתה בלעדיו ארבעים וארבע שנים. היא נמצאת עכשיו במקום הכי יפה בעולם עם בתה ונכדתה ומרגישה מבורכת. היא לא תיתן לאכזבה לשבור אותה ולהרוס את זה.

התה הוגש באותה מרפסת שבה הם אכלו את ארוחת הבוקר. גרייסי סברה שאנסטסיה תיהנה יותר אם הן ישבו בשולחן הגדול שסביבו ונדי, טיף ובריג'יט כבר נהנו מתה עם רקס, לורן ואלכס, אבל אנסטסיה הפתיעה את גרייסי בכך שרצתה לשבת רק איתה. היא בחרה שולחן בצד השני של המרפסת כדי שיוכלו לדבר בפרטיות והזמינה קנקן תה זוגי.

אחרי שהעמיסה כריכים ועוגה היא אמרה לה, "תספרי לי איך הכרת את סבא, ואם ידעת, כשהכרתם, שתתחתני איתו?"

גרייסי לגמה מהתה וכבר התחילה להרגיש טוב יותר. לא היה אפשר שלא להתעודד מהנוף היפה ומהסקרנות בפניה של אנסטסיה, שחיכתה לתשובתה. היא שמה עין על אלכס, זה ברור, חשבה גרייסי. "את באמת רוצה לשמוע או שאת סתם שואלת מתוך נימוס?" היא שאלה.

"אני באמת רוצה לשמוע," ענתה אנסטסיה. "למה את גרה כל כך רחוק? למה את לא באה לגור בלונדון כדי שנוכל לראות אותך יותר? אם היית גרה קרוב, לא היית בודדה."

"הבית שלי הוא בדבון." גרייסי משכה בכתפיה. "שם השתקעתי אחרי..." כיצד תוכל אפילו להתחיל לספר כל מה שקרה כאן עד אז?

"אחרי מה?" אנסטסיה לא ויתרה.

"שחזרתי לאנגליה מאיטליה."

התדהמה ניכרה היטב בפניה של אנסטסיה, וגרייסי נהנתה ממנה לרגע. "מתי גרת באיטליה?" היא שאלה.

"כשהייתי בת שלוש עשרה נסעתי להתמחות אצל משקם יצירות האמנות הכי טוב באירופה."

"באמת? לא ידעתי."

לבה של גרייסי התעורר בבת אחת לחיים חדשים ברגע שחמק ממנה אחד הסודות שהחזיקה בתוכה במשך יותר מארבעה עשורים. בשנייה. בלי כוונה ובלי תכנון, בלי שיקולים של כדאי ולא כדאי. היא פשוט שחררה אותו. "אף אחד לא ידע," אמרה גרייסי. "אפילו לא סבא."

אנסטסיה פערה את עיניה. "למה לא סיפרת לו?"

"זה סיפור ארוך מאוד."

"אני רוצה לשמוע כל מילה. בבקשה." גרייסי הביטה בידה של אנסטסיה, שהונחה עכשיו על ידה שלה. "מה קרה באיטליה?" היא לחשה.

"התאהבתי." עיניה של גרייסי נצצו מעצם המחשבה על טנקרדי, לא כמו שהיה עכשיו, כשהסתכל דרכה כאילו לא עמדה שם כלל, אלא כפי שהיה אז, כשראה כל סנטימטר בה. "אבל לא בסבא," היא הוסיפה.

המידע הזה הסעיר את אנסטסיה. "ספרי לי הכול, מההתחלה. מה עשית באיטליה?"

גרייסי נוכחה לדעת, מהרגע שהתחילה לדבר, שהיא בשלה לספר את הסיפור שלה. שהיא צריכה לספר אותו. "עבדתי כמשקמת וכמשחזרת של יצירות אמנות בבית יפה לא רחוק מפה."

"פה?"

"פה," אמרה גרייסי. "לבית קראו לה קולומבה ועבדתי כמתמחה של אדם בשם רוטגר יאנסן..." אנסטסיה בקושי מצמצה בזמן שהאזינה לגרייסי מספרת לה על הדוד הנס ועל הרוזנת, אם כי גרייסי נזהרה לא להזכיר את שמה של הרוזנת ואת שמה של הטירה ושינתה את שמו של טנקרדי לשמו האמצעי, שהיה כשמו של סבו. "התאהבתי בגַייטנו ברגע שראיתי אותו," היא אמרה וחיתַה את הרגע מחדש.

"באמת? בפעם הראשונה? אהבה ממבט ראשון?" אנסטסיה התרגשה. היא מעכה את ידה של גרייסי. "את פשוט ידעת, ברגע שראית אותו?"

גרייסי חייכה. "כן."

"זה היה כמו מכת ברק?"

"כן, האמת היא שכן."

"וגם הוא התאהב בך?"

"הוא לא ראה אותי בכלל. לא בפעם ההיא." היא סיפרה לה על החתונה. "בחיים שלי לא ראיתי גבר יפה כמוהו."

"בת כמה היית?"

"בערך בגילך."

אנסטסיה חייכה מאוזן לאוזן. "ומה קרה אז?"

"ידעתי שהוא לעולם לא יתאהב במישהי כמוני. לא הייתי יפה כמוך, אנסטסיה."

"אני בטוחה שכן!"

"לא, באמת שלא. אבל למדתי שהיופי הוא באמת בעיני המתבונן. מה שיפה בעיני אחד לא בהכרח יפה בעיני אחר, והיופי נמצא בלב לא פחות מאשר בתווי הפנים. גייטנו ראה את הלב שלי, אנסטסיה..."

"מתי הוא ראה את הלב שלך?"

גרייסי נאנחה ומזגה עוד כוס תה. "אני צריכה לספר לך על דונאטו קודם."

באותו רגע הופיעה קרינה על המרפסת בפרצוף ורוד במיוחד. היא טיילה ברגל כמה שעות ושכחה לקחת כובע ולמרוח קרם הגנה. היא חייכה למראה בתה ואמה, שישבו יחד בקצה המרפסת. "איזה יום נפלא היה לי," אמרה באנחה וצנחה על הכיסא כשהיא מסמנת לקרלו להביא תה.

אנסטסיה עשתה לסבתה פרצוף שהפגין את רוגזה על ההפרעה, וגרייסי קרצה לה. פניה של הנערה נרגעו והיא חייכה כממתיקת סוד. אנסטסיה שמחה לשמור את השיחה ביניהן בסוד. "יהיה לנו מספיק זמן להמשיך את הסיפור," לחשה גרייסי וטפחה על ידה.

"זה המקום הכי יפה בעולם," השתפכה קרינה. "הפרחים פשוט מדהימים! הלכתי קילומטרים. אלוהים יודע לאן הלכתי, אבל לא רציתי לעצור. יש גפנים, זיתים, חוות..." היא הנידה את ראשה ונאנחה. "אני כל כך שמחה שבאתי."

גרייסי לא האמינה למשמע אוזניה. "אני כל כך שמחה שאת שמחה," היא אמרה.

"לא, באמת. אם להיות כנה, לא רציתי לבוא כי הייתי עסוקה נורא, אבל אני שמחה מאוד שבאתי. זה בדיוק מה שהייתי צריכה, הפסקה כזאת. שמתי לב שהעבודה משתלטת לי תמיד גם על החופשות. לא משנה איפה אני בעולם, אני תמיד עובדת. בפעם הראשונה השארתי את הטלפון שלי בחדר. אני חושבת שאף פעם לא עשיתי את זה. וזה מה ששינה את הכול. אני מרגישה כמו בן אדם חדש, וזה רק היום הראשון. תארו לעצמכן איך אני ארגיש בשבת!" קרלו הניח קנקן תה על השולחן ופינה את הקנקן הריק. "אז מה אתן עשיתן בשעות האחרונות?" היא הביטה בבתה.

"אני הייתי בבריכה," אמרה אנסטסיה וחייכה אל גרייסי בערמומיות. "ואחר כך הייתי עם סבתא," הוסיפה.

זה הפתיע את קרינה. "אה," היא אמרה. "נחמד."

"גם לנו היה כיף היום," אמרה אנסטסיה, וגרייסי שמעה את הטון המתריס בקולה, את הניסיון לעצבן את אמה. "לסבתא יש סיפורים מעניינים."

"עלי כשהייתי קטנה?" קרינה גלגלה את עיניה.

"לא, לא עלייך, אמא," אמרה אנסטסיה ברוגז קל. "על גרייסי כשהיא היתה "

"סתם סיפורים משעממים," קטעה אותה גרייסי ושלחה אל נכדתה מבט אזהרה.

"אותי הם לא משעממים," אמרה אנסטסיה ופנתה לאמה. "אז איך היית בתור ילדה קטנה?"

"עסוקה," אמרה גרייסי, וקרינה פרצה בצחוק בעל כורחה.

באותו לילה חיכתה אנסטסיה שאמה תירדם ויצאה בשקט ממיטתה כדי לא להרעיש. למודת ניסיון מחיי הפנימייה היא סידרה כריות מתחת לשמיכה כדי שאם קרינה תתעורר היא לא תבחין בהיעדרותה. היא החביאה את בגדיה בארון באמבטיה מבעוד מועד והתלבשה מול המראה לאור הירח שחדר מהחלון. הלילות היו מעט קרירים, אז היא לבשה גם סוודר. היא חמקה מהחדר על קצות אצבעותיה וסגרה את הדלת בשקט.

אנסטסיה היתה מאוהבת. זה קרה בדיוק כמו שסבתה תיארה: מכת ברק, ידיעה מיידית שאינה ניתנת להכחשה. זה קרה ליד הבריכה. עיניו מצאו את עיניה, הבנה ללא מילים, והכול השתנה. השמים היו כחולים יותר, הדשא ירוק יותר והעולם נראה מסעיר וחדש. אנסטסיה לא יכלה לחשוב על איש חוץ ממנו. לבה כמו התמלא הליום, והיא כמעט ריחפה באוויר.

הם קבעו להיפגש בביתן הבריכה. הוא הבטיח שיהיה שם. הוא אמר שיחכה לה כל הלילה אם צריך. אנסטסיה מיהרה לכיוון הבריכה, שהיתה נסתרת מהטירה, ומרוב התרגשות לא שמה לב לריח הדשא הרטוב והאורנים ולא שמעה את צרצוריהם העדינים של הצרצרים. הידיעה שהיא עושה משהו אסור הלהיבה אותה, והתחשק לה לפרוץ בצחוק רם.

היא דילגה על השביל המכוסח שהתפתל בין ורדים והרדופים, עד שראתה את המים, שהיו כמו מראת כסף באור הירח ושיקפו את הכוכבים. הביתן היה בצד הרחוק יותר של הבריכה, מבנה אבן יפה שנראה יותר כמו קישוט רומנטי מאשר כמקום שנועד לשמש מלתחה לשחיינים. היא ניתרה על אבני המרצפת וקיוותה שהוא יהיה שם. היא הריחה את העשן מהסיגריה שלו, ולבה ניתר.

הגנן הצעיר והמושך יצא בנחת, נשען על המשקוף וחייך אליה חיוך עקום. "את באת בסוף," אמר במבטא איטלקי כבד, ובטנה ניתרה בעליזות.

"היה לך ספק, ג'ובאני?" היא הלכה לקראתו. הוא זרק את הסיגריה לשיחים וכרך את זרועו סביב מותנה, מביט בעיניה בעיניו הכהות והיוקדות.

"אני שמח את באת," הוא אמר באנגלית רצוצה ונישק אותה ישר על הפה. עד אז אנסטסיה התנשקה עם בנים רק במסיבות בלונדון, נשיקות רטובות ומגושמות של ילדים חסרי ניסיון. ג'ובאני ידע לנשק, הוא ידע לנשק באמת, ואנסטסיה חשבה שהיא עומדת להתעלף מרוב תענוג. הוא היה מיומן, דומיננטי וחושני, והיא סגרה את ידיה על עורפו וגנחה.

הם לא דיברו הרבה מאותו רגע. ג'ובאני ידע אנגלית בסיסית בלבד. אבל זה לא היה חשוב. הם שכבו על כיסוי הבריכה המקופל ליד הקיר, ששימש להם מיטה, והתנשקו. הם התנשקו כל הלילה באפלולית, ורק קרן האור הכסופה שחדרה מהחלון ידעה כמה זמן בדיוק. ג'ובאני לא מיהר. שום דבר לא בער. היה להם זמן עד עלות השחר. הוא השחיל את ידו מתחת לסוודר שלה וליטף את שדיה, ונשימתה של אנסטסיה נעצרה בעקבות התחושות הבלתי מוכרות שהשתלטו עליה והשילו כל עכבה מוסרית. כל נגיעה שלו היתה מחשמלת. ידיו הקרינו כוח מיוחד, והיא רצתה אותן על כולה, על כל סנטימטר בה. הוא שיחק בשפתיה, חיכך אותן קלות בשפתיו, הקניט אותן בלשונו. הוא נישק את צווארה ואת עצם הבריח, ליקק את השקע בצווארה ומתחת לאוזניה, ואצבעותיו ליטפו את ירכיה בדרך לתחתוניה - והיא רצתה אותן שם ופישקה את ירכיה בהזמנה. הוא לחש באיטלקית משהו שהיא לא הבינה והשחיל את אצבעותיו מתחת לתחתוניה. "קוֹמֶה סֵיי בֵּלָה... אָמוֹרֶה מִיָה... קוֹמֶה סֵיי בֵּלָה... טֵסוֹרוֹ..." הוא ליטף אותה בחושניות של גבר שליטף נשים רבות. הוא ידע איך לגרות אותה, ואנסטסיה, שהכירה רק מישושים של נערים נרגשים, היתה בשמים. היא עדיין לא העניקה לו את בתוליה, אבל כן את לבה. אם ישמור עליו, היא תיתן לו את השאר בשמחה.

למחרת בבוקר התעוררה קרינה שוב בבהלה. היא מאחרת? למשרד? ואז נזכרה. בלי לחשוב היא הושיטה את ידה לטלפון. אבל רגע לפני שעמדה להדליק אותו נזכרה בהחלטתה. היא בהתה בו, נאבקת בדחף לבדוק הודעות, מתקשה לעמוד בצורך להיות בקשר מתמיד עם עולם העבודה שלה מצד אחד, ולשמר את שלוות הנפש שאיטליה השרתה עליה, מצד שני. אגודלה היסס מעל כפתור ההדלקה. ומה אם תציץ לרגע ומיד תכבה שוב? האם זה ייחשב? רק מבט חטוף, מהיר, בקושי קיים? ומה אם היא לא תוכל לכבות את הטלפון? מה אם אחת ההודעות תדרוש תשובה? היא לא תצליח להתעלם במקרה כזה. והודעה אחת תוביל לאחרת, זה מדרון חלקלק, וההידרדרות תהיה מהירה. היא שנאה את עצמה על חולשתה. השלווה שרק אתמול מילאה אותה החלה להתפוגג, ומשהו אפל וכבד תפס את מקומה. היא הרחיקה את ידה מהמכשיר. לא, היא סירבה לאבד אותה. היא חשקה את שיניה, סיננה קללה חרישית והחזירה את הטלפון לשידה. היא כרתה ברית עם עצמה והיא לא תפר אותה. היא תתנגד לכוחו המפתה של הטלפון. היא התהפכה על גבה. גם הפעם רסיסי האבק שנלכדו בקרני השמש בין רפפות התריסים הפנטו אותה. הם היו כמו גחליליות זעירות במחול, והיא לא יכלה להסיר מהם את מבטה. תחושת הדממה המבורכת החלה שוב לצמוח.

אנסטסיה התגנבה בחזרה לחדר בדממה, אך אמה כבר היתה ערה. קרינה הסתובבה וראתה אותה עומדת בפתח במגבת, בשיער רטוב ובפנים זוהרות. "כבר הספקת לשחות?" היא שאלה בקול מנומנם.

"כן, לא יכולתי לעמוד בזה, שחייה לפני ארוחת בוקר. המים כל כך מרעננים."

"אולי אני אשחה היום," אמרה קרינה ומתחה את איבריה.

"כדאי לך, אם לא תהיי עסוקה מדי בטלפונים."

"אני לא נוגעת בטלפון, קיבלתי החלטה." קרינה היתה מרוצה מעצמה. היא ראתה את הפיתוי ויכלה לו.

"ממש."

"באמת! ואת בטלפון שלך לא פחות ממני."

"לא נכון, אמא, לא נגעתי בטלפון שלי מאתמול ואני לא מתכוונת לגעת בו."

"מה עובר עלייך?" ג'ובאני, חשבה אנסטסיה באושר. "איטליה," היא אמרה בקול.

"היום נבשל את הראגוּ אָלָה בּוֹלוֹניֵיזֶה של מאמא ברנדטה," אמרה אילריה אחרי שהאורחים התיישבו כולם במקומותיהם והחזיקו את העפרונות ביד. אנסטסיה ישבה ליד סבתה, וגרייסי שמה לב שהפעם היא לא התעסקה בטלפון ולא קשקשה בשעמום על הנייר, אלא הקשיבה ורשמה לעצמה הערות. מפעם לפעם היא חייכה אל סבתה, ולבה של גרייסי התמוגג מאושר על הקשר הנרקם ביניהן בהדרגה.

מאמא ברנדטה שפכה שמן זית למחבת והוסיפה גוש חמאה. אילריה המשיכה, "בראגו אלה בולונייזה אנחנו משתמשים בשני סוגים של שומן, כי זה רוטב שמתבשל שעתיים. אחרי חצי שעה השמן אומר שנמאס לו לתת טעם, אז החמאה תופסת פיקוד ועושה את זה עד סוף הבישול. הם צמד חברים טובים מאוד. שום ובצל לא אוהבים אחד את השני. הם התגרשו וכבר לא מדברים. אז אנחנו אף פעם לא שמים אותם יחד." אצבעותיה השמנמנות של מאמא ברנדטה לקחו את קוביות הגזר, הסלרי והבצל וזרקו אותן למחבת. הניחוח הארומטי התפשט במטבח, ואילריה נהנתה לראות את תלמידיה שואפים אותו בשמחה. אין כמו בישול לקָרב בין אנשים, היא חשבה ועקבה אחר חברי הקבוצה שהחלו להיפתח ולדבר אלה עם אלה. הם כמו ירקות בשמן כתית, היא הרהרה בשביעות רצון. עוד מעט הם יהיו חברים טובים.

בהפסקה התיישבו אלכס ואנסטסיה על הדשא ופטפטו בשמש. כעבור זמן מה עשתה אנסטסיה עמידת ידיים וגלגול ודרבנה גם את אלכס לעשות כמוה. הוא סירב, אבל הרים אותה על כתפיו והתחיל לדלג במעגלים, כשהיא צווחת וצוהלת ומכסה את עיניו בידיה כדי שלא יוכל לראות לאן הוא הולך. בסוף הם קרסו על הדשא מתפקעים מצחוק. גרייסי צפתה בהם מפינת ישיבה מוצלת בחברתו של רקס, שנהנה מאספרסו. "אפילו הקפה טעים יותר פה," הוא אמר ונאנח בסיפוק. "את יודעת, גרייסי, קצת חששתי לבוא לכאן לקורס בישול, אבל אני שמח מאוד שבאתי. פגשתי אנשים טובים, למשל אותך ואת הבת שלך והנכדה, ואני כמעט בטוח שכשאחזור הביתה באמת אבשל את מה שאילריה לימדה אותנו. אשתי כבר לא בחיים, ואני צריך לדאוג לעצמי עכשיו."

"אני מצטערת," אמרה גרייסי.

"זה כבר לא טרי, אבל כשהיא מתה למדתי משהו חשוב. אין לנו שליטה על מה שהחיים מפילים עלינו, והם יודעים להפיל לפעמים... אבל אנחנו יכולים לשלוט בתגובות שלנו. אני בחרתי להגיב בצורה חיובית. אני לא יודע כמה שנים נשארו לי, אבל החלטתי לחיות אותן במלואן. לראות עולם, ללמוד דברים חדשים, למשל לבשל. אף פעם לא הצטיינתי בתחום הכיריים!" הוא צחק. "רק המעז מנצח, זה מה שאני אומר. וההחלטה שלי לבוא הוכיחה שמשתלם להישאר קצת הרפתקנים בחיים."

"אתה צודק," אמרה גרייסי. "כל החברים שלי חשבו שאני משוגעת כשנרשמתי לקורס בישול בטוסקנה והציעו לי פשוט לקנות ספר בישול וללמוד בבית."

"שום הרפתקנות!" קרא רקס והניד את ראשו במורת רוח.

"שקעתי בשגרה אפורה ואפילו לא חשבתי לצאת ממנה עד שראיתי את המודעה."

"ככה מצאת את המקום הזה?"

"כן. איך אתה מצאת אותו?"

"הכרתי אישה שהיתה פה."

"אז ידעת על המקום לפני שבאת."

"תמיד רציתי לראות את איטליה. אני חושב להמשיך לרומא אחרי השבוע הזה, ואולי לוונציה. אם אני כבר בצד הזה של העולם, למה לא לראות עוד מקומות?" הוא מיקד בה את עיניו הכחולות וחייך בביישנות. "אני מקווה שלא אכפת לך שאני שואל, גרייסי, אבל את נשואה?"

"אני אלמנה," היא ענתה והסבה את מבטה אל הגבעות. "בעלי מת לפני שמונה שנים."

"אני מצטער לשמוע."

גרייסי נאנחה. "תודה. למדתי לחיות עם זה. אני חושבת שאנחנו אף פעם לא מתגברים על אובדן, רק מסתגלים אליו. זה כמו לחצות גשר. אי אפשר לחזור. אנחנו פשוט חייבים להמשיך, אבל בדרך אחרת, ולקבל את העובדה שהחיים השתנו. שאנחנו השתנינו." אבל היא לא חשבה על טד.

"אני בטוח שמנחם אותך להיות עם בתך ועם נכדתך," אמר רקס מהלב. גרייסי הביטה בנכדתה, שעדיין שכבה על הדשא ודיברה עם אלכס, ותהתה כמה מהנים היו חייה יכולים להיות אילו היתה קרובה יותר לקרינה ולאנסטסיה. אולי היא עצמה אשמה בכך. אולי אחרי מותו של טד היא היתה צריכה לעבור לגור קרוב יותר ללונדון. אבל לא היה לה כסף למעבר כזה. אולי היא היתה צריכה לבקר יותר, אבל קרינה אף פעם לא התעקשה ובעצמה טרחה לנסוע עד דבון לעתים רחוקות בלבד. גרייסי דחקה את המחשבות האלה לשוליים. היא לא רצתה לעורר שוב את רגשות הדחייה שאיטליה הצליחה עד עכשיו להדחיק.

"כן," היא אמרה. "אין כמו משפחה."

שיעור הבישול נמשך עד הצהריים. ונדי, טיף ובריג'יט שתו יותר מדי יין ושעשעו את כולם באנקדוטות. גרייסי השתאתה מהתנהגותן נטולת העכבות ונזכרה איך נהגה לשבת ולהאזין לדמיאנה, שמשכה תשומת לב באופן דומה, וכמה קינאה ביכולתה של חברתה לשעשע את כולם ולהשרות אווירה שמחה. דמיאנה היתה חקיינית מוכשרת ונהגה לקום ולהופיע לפניהם כמו שחקנית בהצגת יחיד, שמגלמת את כל התפקידים. הם צחקו כשזיהו את עצמם בסצנות המומחזות. והיא, גרייסי, תמיד היתה שקטה וזהירה וביישנית.

לאחר ארוחת הצהריים פרשה גרייסי לנוח בחדרה. אנסטסיה ברחה עם אלכס לבריכה, ובהשראתם לבשו גם קרינה, לורן ומדלן את בגדי הים שלהן, השתרעו בשמש ושקעו בשיחה. עורה של מדלן כבר היה שזוף בגוון חום יפה שעורר את קנאתה של קרינה. היא עצמה נאלצה להסתפק בעור אנגלי מנומש שלא השתזף בקלות. למדלן היו גם קימורים שנראו הרבה יותר טוב בביקיני. קרינה תמיד רצתה להיות רזה, כי רזה זה זוהר. אבל עכשיו, למראה האישה הבלגית, התחילה לחשוב שאולי היא בסך הכול קורבן לשטיפת המוח של עולם הפרסום והאופנה. למען האמת היא היתה כחושה וחיוורת. היא קיוותה שהפסטה של מאמא ברנדטה תעלה קילו או שניים על עצמותיה - ובמקומות הנכונים.

"אתן חושבות שנזכה לפגוש את הרוזן?" שאלה קרינה את מדלן ולורן תוך כדי מריחת קרם הגנה.

"לא נראה לי," אמרה מדלן. "הבנתי שהוא מקפיד מאוד לשמור על הפרטיות שלו."

"חבל. הוא מסקרן אותי."

"גם אותי," אמרה לורן. "והעובדה שהוא לא מראה את עצמו רק מעצימה את הסקרנות."

"הוא מאוד יפה," אמרה מדלן.

"ראית אותו?" שאלה קרינה והצֵרה על כך שהיא עצמה לא זכתה. "ואת?" היא שאלה את לורן.

"לא, אני לא ראיתי אותו," ענתה לורן. שתיהן פנו למדלן בציפייה.

"ראיתי אותו ביום שהגעתי," היא סיפרה להן. "זה היה בכניסה."

"הוא דיבר איתך?" שאלה קרינה.

"לא, לצערי. הוא דיבר עם אילריה בצד השני, והכלב הענקי שלו היה לידו. אני לא צוחקת, זה כלב בגודל של סוס פוני!"

"הוא שכב על הרצפה כשאני ראיתי אותו," צחקה קרינה.

"אם הוא יעמוד הוא יפחיד אותך!" מדלן הסירה את משקפי השמש שלה וניקתה אותם במגבת. "הרוזן אפילו לא הכיר בנוכחותי שם. הוא פשוט יצא כאילו אני לא שם בכלל."

קרינה נדהמה. "זה נורא לא מנומס שהוא לא דיבר איתך."

מדלן לא התרגשה. "הוא פתח את הבית שלו לאורחים בתשלום, זה לא אומר שזה משמח אותו."

"אבל את לא חושבת שזה יתרום לעסק שלו אם הוא יתַקשר קצת עם האורחים?" קרינה היתה בטוחה שבזכות ההתמחות המקצועית שלה היא תוכל לשלש את הכנסותיו של הרוזן, אם לא יותר.

"אולי, אבל האטרקציה העיקרית היא המופע הזוגי של אילריה ומאמא ברנדטה. הרוזן רק מסתובב עם פרצוף חמוץ ברקע, אולי מתוך כעס על זה שהוא נאלץ לפתוח את הבית שלו בגלל מחסור במקורות מימון."

"הוא תמיד יכול למכור ציור," הציעה קרינה. "כל הטירה שלו מלאה אוצרות, לא?"

"כבר לא. אני חושבת שפעם היא היתה," אמרה מדלן, "אבל המשפחה נקלעה לקשיים ונאלצה למכור הרבה. שמעתי שהצד השני של משפחת מונטפוסקו עשיר מאוד."

"הייתי יכולה לתת לו עצה או שתיים. המקצוע שלי זה יחסי ציבור. הייתי אומרת לו לצאת ולהתחיל להתחכך קצת באורחים בתור התחלה."

"אם הוא כועס ואכול טינה, הוא רק ירתיע אותם. עדיף שיתחבא ושאף אחד לא יראה אותו." מדלן צחקה צחוק גרוני עמוק. "רוזנים יש באיטליה בלי סוף," היא הוסיפה. "זה לא נראה לי כל כך חשוב."

"בכל זאת, מוזר שהוא מקפיד כל כך לשמור על מרחק. מה הוא מסתיר?"

"אופי מעצבן!" מדלן צחקה.

אנסטסיה שחתה כמה בריכות ברצף, מודעת לעובדה שמישהו צופה בה. אלכס שכב על מיטת השיזוף ונמנם, אבל ג'ובאני ארב בין שיחי הוורדים והעמיד פנים שהוא עובד. היא הרגישה את עיניו עוקבות אחריה, וכשיצאה מהמים והלכה על האבנים החמות, הרגישה את מבטו חודר דרך הביקיני שלה. אמה היתה שקועה בשיחה עם מדלן ולורן. אלכס שכב בעיניים עצומות. אז היא העזה להביט בג'ובאני ישירות ושלחה אליו חיוך קטן ומפתה. הוא הסיט את עיניו לעבר ביתן הבריכה ובחזרה אליה והשיב לה חיוך. עורה של אנסטסיה הצטמרר בציפייה. היא זקפה את ראשה והחלה בצעידה חדורת מטרה לכיוון המבנה. אם מישהו יראה אותה, הוא יניח שהיא הולכת למלתחה.

כעבור שניות אחדות היא כבר חיכתה בצללים, רועדת מהתרגשות לקראת הנשיקה הגנובה והסכנה הכרוכה במצב. היא שמעה את לבה הולם בדממה והניחה יד על חזהּ להשקיט אותו. "פסססט!" היא הסתובבה וראתה את פניו של ג'ובאני בחלון הפתוח מאחוריה. "וִינִי קוּאָה, בֵּלָה," הוא אמר, ולא משנה שהיא לא הבינה את השפה כי היא הבינה מה הוא רוצה. הוא השחיל את ידו דרך החלון ואחז בעורפה. הוא מלמל עוד משהו באיטלקית ונישק אותה. גופה של אנסטסיה התעורר והיא רצתה שהוא כבר ייכנס לחדר וייגע בכל גופה. אבל הקיר הפריד ביניהם ורק הפך את הרגע הגנוב למסעיר יותר.

"את באה, לילה?" הוא שאל והיא הנהנה. "אני מחכה."

"ברגע שאמא שלי תירדם אני אבוא," היא אמרה.

הוא חייך. "בלה!" ונעלם בגן.

-פרק 12-

אנסטסיה רצתה לשמוע עוד על עברה של סבתה, אבל אחר הצהריים, כשהגיעה למרפסת, גרייסי כבר ישבה עם לורן וקרינה לתה ועוגת לימון. ניכר היה כי השלוש נהנות מהשיחה ואנסטסיה לא רצתה להפריע להן, אבל היא התאכזבה. היא רצתה את סבתא שלה לעצמה, להמשיך לספר לה על ניצני הרומן עם ג'ובאני. היא היתה רק בת שבע עשרה, אבל ידעה שלגברים הלטינים יצא שם של מאהבים לא הכי אמינים. ג'ובאני היה שונה, היא היתה בטוחה. היא התפקעה מרוב רצון לספר על כך למישהו והרגישה שסבתה לא תשפוט אותה ותיתן לה עצות טובות. אפילו לא עלה בדעתה לספר לאמה. מעולם לא היתה לה עם קרינה מערכת יחסים כזאת, של שיתוף בסודות, מסוג היחסים שבהם הבת מדברת בפתיחות על רגשותיה עם אמא שלה, והאם מנחה את דרכה של הבת. קרינה תמיד היתה עסוקה מדי בשביל זה - ושקועה מדי בעצמה. אילו אביה היה פה, ייתכן שהיתה מדברת איתו. אבל הוא לא היה. אז היא שמרה את סודה לעצמה.

רקס ישב עם ונדי, טיף ובריג'יט. הוא כמו שועל בלול תרנגולות, חשבה אנסטסיה, מתסיס אותן בהתנהגותו הפלרטטנית ומצחיק אותן. לא התחשק לה להצטרף לתרנגולות בלול. היא עמדה להיכנס בדיוק כשאלכס יצא. הוא חייך אליה בשמחה. "הנה את," אמר. "אני הולך לעיר. רוצה להצטרף?"

אנסטסיה התלהבה. "אני רק הולכת להביא את התיק," אמרה ומיהרה לחדרה.

כשחזרה הם יצאו במורד שדרת הברושים זה לצד זה. הציפורים צייצו בין העצים. השמש עדיין היתה חמה, אבל האור התרכך מעט והווריד. היתה מין אווירה עצלה, כאילו הזמן, עם נסיגתה העדינה של השמש, האט לקצב נינוח ושלֵו. הלק הכחול על ציפורני רגליה של אנסטסיה בלט על רקע הכפכפים הירוקים עם כל צעד שפסעה על האבנים לכיוון שערי הברזל הגדולים. היא התרגשה לצאת ממתחם הטירה סוף סוף ולהרחיק עד קולדורו. ידידות נוחה נרקמה בינה לבין אלכס, כאילו הכירו כל חייהם. בדיוק הבחור שאמא שלה היתה רוצה שתצא איתו, היא חשבה ועיניה חיפשו את ג'ובאני בגינות. היא הציצה בין עצים בתקווה לזכות במבט חטוף, כי ידעה שהוא נמצא אי שם. המחשבה שאולי הוא רואה אותה, וקצת מקנא מכיוון שהיא מטיילת עם אלכס, העבירה בה צמרמורת מענגת.

רחובותיה המרוצפים של קולדורו לא היו ישרים, והאבנים במקומות מסוימים נשחקו עקב מאות שנים של דריכות רגליים. קירות הבניינים זהרו בזהב אדום באור בין הערביים, ודומה היה שכולם יצאו מבתיהם ליהנות מהשעות הקרירות של היום. תיירים סיירו בין חנויות הבוטיק, קשישים מקומיים ישבו בבתי קפה, עישנו ושיחקו קלפים, אמהות צעירות ריכלו בזמן שילדיהן שיחקו, וסבתות ישבו כפופות יחדיו על ספסלים להתלונן על הנוער של היום. אנסטסיה נמשכה לחלונות הראווה כמו עורב לחפצים נוצצים. אלכס טמן את ידיו בכיסים וליווה אותה בסבלנות מחלון לחלון עד שמשהו פיתה אותה להיכנס לאחת החנויות.

זו היתה חנות בוטיק קטנה שהיו בה בגדי פשתן על קולבים ותכשיטים בארונות תצוגה. אלכס היה גבוה כל כך, עד שנאלץ להתכופף בכניסה. אישה בעלת פנים חרושות קמטים חייכה ואמרה להם משהו באיטלקית והזמינה אותם להיכנס בתנועות ידיים. אנסטסיה הלכה ישר לתצוגה של מחרוזות וצמידים שעוצבו מכסף וחרוזים. "אני רוצה לקנות משהו לסבתא שלי," היא אמרה בהשראה פתאומית. המחשבה על קניית מתנה לסבתה חיממה אותה מבפנים.

אלכס הצטרף אליה ליד שולחן הזכוכית. "את רוצה שאעזור לך לבחור?"

"ברור."

"אולי משהו ירוק שיתאים לעיניים שלה?"

אנסטסיה הביטה בו וצחקה. "אתה ממש שם לב לפרטים אם שמת לב לעיניים שלה."

"יש להן אותו צבע כמו שלך," הוא אמר, ומשהו במבטו גרם לה להסב את פניה ממנו במבוכה.

"אז בוא נמצא מחרוזת בצבע אפור ירוק," אמרה והרגישה סומק מתפשט בפניה.

אלכס השאיר אותה שם והלך לחפש בארון זכוכית אחר. המוכרת פתחה את הארון והתחילה להוציא תכשיטים להראות לאנסטסיה. כשהבינה מה אנסטסיה מחפשת, היא הזדרזה ושלפה מגש מאחורי הדלפק. היא הניחה אותו על הזכוכית בחיוך רחב. הוא היה מלא במחרוזות מבריקות בכל גוון אפשרי של ירוק.

"נראה אותך לא מוצאת פה משהו," אמר אלכס, החזיר את ידיו לכיסים וניגש לבחון את ההיצע מקרוב.

אצבעותיה של אנסטסיה ריחפו בהיסוס מעל התכשיטים. המוכרת לקחה מחרוזת אחת וקירבה אותה לפניה של אנסטסיה. מתנועות ידיה הבינו שניהם שהיא חושבת שהירוק מתאים בדיוק לעיניה של אנסטסיה. "היא רוצה שתמדדי אותה," אמר אלכס.

"טוב, אבל אל תשכח שהיא לא בשבילי. היא לסבתא." היא התיישבה מול המראה שעל הדלפק. המוכרת מסרה את המחרוזת לאלכס.

"תרשי לי," הוא אמר בתיאטרליות ופיו נטה בחיוך העקום הרגיל שלו. היא הרימה את שערה, ואלכס ענד את המחרוזת לצווארה וסגר אותה מאחורי עורפה. הוא הסתכל בבבואתה מאחוריה. "היא צודקת לגבי הצבע," הוא חייך בשובבות. "בול. בדיוק בשבילך."

אנסטסיה עשתה פרצוף בתגובה להקנטה. "נראה לך שסבתא שלי תאהב את זה?"

"אני חושב שסבתא שלך תשמח לכל דבר שתיתני לה. היא נראית לי כמו אישה שיודעת להעריך כוונה טובה מכל סוג."

"אז אני קונה אותה. אתה יכול לפתוח?" היא הרימה את שערה שוב. אלכס פתח את הסוגר. אנסטסיה הרגישה את אצבעותיו מרפרפות על עורה, ועיניהם נפגשו אלה עם אלה במראה. היא הסבה את מבטה. "סבתא תאהב אותה," אמרה כדי את לסלק מהרגע את האינטימיות שחדרה אליו פתאום בדרכה המפתה.

המוכרת שלשלה את המחרוזת לשקיק משי, ואת השקיק ארזה בשקית נייר. אנסטסיה יצאה מהחנות מרוצה מאוד מעצמה. היא ציפתה בקוצר רוח לראות את פניה של סבתה כשתיתן לה את המתנה.

אלכס הציע שיטיילו לפיאצה ויֵשבו לשתות משהו. השמש נראתה כתפוז אדום מאחורי הבניינים. הפיאצה המתה אנשים. בתי קפה התפרשו על פני הכיכר תחת שמשיות צבעוניות, מלצרים ומלצריות הסתובבו בעצלתיים בין השולחנות, עוצרים פה ושם להחליף כמה מילים. כנסייה עתיקה חלשה על הכול. יונים המו במגדל הפעמון, ומקומיים נכנסו ויצאו מבעד לדלתות הגדולות. פה ושם הסתובב גם תייר עם מצלמה. אלכס ואנסטסיה בחרו שולחן שממנו היתה תצפית טובה לכיכר וישבו בשמש.

אנסטסיה הוציאה את הטלפון מהתיק וצילמה את אלכס. היא אהבה את התמונה וצילמה עוד כמה: סבא ונכדו מאכילים יונים, כמה קשישות דתיות מפטפטות מחוץ לכנסייה, בני זוג צעירים ויפים מחזיקים ידיים מעל השולחן ומתנשקים כאילו אין איש בעולם מלבדם. כל דבר בקולדורו שימח את לבה של אנסטסיה, והיא רצתה לתעד הכול כדי שאחרי שתחזור לפנימייה תוכל להסתכל בתמונות ולהיזכר. התחשק לה גם להעלות את התמונות לרשתות החברתיות ולהרשים את חברותיה, אז היא הציעה שהם יצלמו כמה תמונות סלפי. אלכס נראה טוב מאוד, והיא תרוויח הרבה נקודות אם תעלה תמונות שלהם יחד. אלכס גלגל עיניים אבל לא סירב להצעתה. היא חייכה למצלמה, והוא חייך באירוניה. הוא נזהר לא לעשות מעצמו צחוק, חשבה אנסטסיה והצטלמה כשהיא מוציאה לשון ומסמנת וי באצבעות. היא לא רצתה שחברותיה יחשבו שהיא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי או שהיא שחצנית. הן ירצו לדעת מי זה אלכס ואיך הם הכירו. היה לה כיף לדמיין את זה. היא תעלה את התמונה לפייסבוק ברגע שתחזור לטירה.

הערב החל לרדת כשעשו את דרכם חזרה במעלה הגבעה. ניחוח הפרחים עמד באוויר, ומתיקותו נמהלה בריח האדמה. אורות האירו בחלונות, נרות ריצדו על שולחנות תחת כיפת השמים, והכוכב הראשון החל לנצנץ בכחול הרקיע המתכהה בהדרגה. הלילה התקרב ואיתו הפגישה עם ג'ובאני בביתן הבריכה. אנסטסיה בקושי הכילה את התרגשותה. היא צחקה והתלוצצה עם אלכס והוא הקניט אותה בחיבה, וכל הזמן היא הרגישה את עקצוץ הציפייה למגע ידיו של ג'ובאני.

בהגיעם לטירה כבר ישבו רוב האורחים במרפסת ונהנו מיין ומקרוסטיני מעשה ידיה של מאמא ברנדטה. קרינה ולורן היו שקועות בשיחה, ורקס קשקש עם ונדי, טיף ובריג'יט, שעדיין היו קצת שיכורות והרעישו בצחוקן המתגלגל. לשמחתה של אנסטסיה, סבתה עדיין לא ירדה. היא נכנסה לטירה בתקווה לתפוס אותה לבד ולתת לה את המחרוזת. אבל היא מצאה את חדרה של גרייסי ריק. כשסגרה את הדלת ראתה את מדלן מענטזת במסדרון לקראתה. היא חייכה אל אנסטסיה. "יופי, חשבתי שאני מאחרת." היא שפשפה את עורפה. "איזה חום. יצאתי לטיול והיה נורא יפה, אבל לא שמתי לב שהזמן עובר."

"אני מחפשת את סבתא שלי. ראית אותה במקרה?" שאלה אנסטסיה.

"כן, היא במרפסת הנמוכה, מדברת עם מאמא ברנדטה," השיבה מדלן. "אני הולכת לעשות מקלחת קרה. כבר יורדת."

אנסטסיה יצאה שוב. גרייסי אכן היתה על המרפסת הנמוכה, ליד שולחן עגול, עם מאמא ברנדטה. שתי הנשים המבוגרות שוחחו ושילבו הרבה תנועות ידיים נמרצות בשיחה, ולרגע חשבה אנסטסיה שעיניה מטעות אותה, כי סבתה בדרך כלל לא הניפה ידיים באוויר כשדיברה, וגם לא היתה נמרצת ועליזה כל כך. היא האזינה במשך כמה שניות, ורק אז קלטה שגרייסי מדברת איטלקית, ולא איטלקית רצוצה כמו רוב הבריטים, אלא איטלקית שוטפת. אנסטסיה היתה המומה. אמנם היא כבר ידעה שסבתה התגוררה באיטליה בצעירותה, אבל לא ציפתה לשמוע אותה מדברת כמו מקומית. אילולא הכירה אותה, היתה יכולה בקלות לחשוב שהן שתי קשישות איטלקיות בשיחת חולין.

אנסטסיה התקרבה. מאמא ברנדטה ראתה אותה קודם, כי פניה היו מופנות אליה. הקשישה חייכה אליה, וזו היתה הפעם הראשונה שאנסטסיה ראתה אותה מחייכת. גרייסי הסתובבה. "אנסטסיה," היא אמרה, עדיין בשמץ מן האיטלקית היפה שנותר בניצוץ עיניה. מאמא ברנדטה קמה מהכיסא, אמרה משהו לגרייסי וחזרה פנימה.

אנסטסיה התיישבה במקומה. "גיליתי עלייך עוד סוד," היא חייכה אל גרייסי. "את מדברת איטלקית שוטפת. למה לא סיפרת אף פעם לאף אחד? למה שמרת את זה בסוד?"

גרייסי נאנחה ומשכה בכתפיה. "זה מסובך," אמרה ומיהרה לשנות את הנושא. "ומה את עשית?"

"הלכתי לעיר עם אלכס."

גרייסי חייכה. "נחמד," אמרה ותהתה בינה לבינה כיצד מתפתח הרומן. לא היה לה ספק שקיים רומן, כי אנסטסיה קרנה באותו זוהר שאפף אותה עצמה פעם, כשרוטגר אמר לה את זה.

"יש לי מתנה בשבילך," הפתיעה אנסטסיה את גרייסי. היא נהנתה מאוד לראות את התדהמה על פניה של סבתה.

"אל תבזבזי את הכסף שלך עלי, יקרה שלי," אמרה גרייסי, אבל התרגשה מהמחווה של נכדתה.

"זה לא בזבוז," ענתה לה אנסטסיה. היא הוציאה את המתנה מהתיק שלה ונתנה אותה לגרייסי.

"מה זה?"

"תפתחי ותראי. אני מקווה שתאהבי." בהתרגשות גוברת עקבה אנסטסיה אחרי תנועותיה של סבתה, שהוציאה את שקיק המשי משקית הנייר ורוקנה את תוכנו לכף ידה.

"מחרוזת!" היא קראה.

"היא מתאימה לעיניים שלך," אמרה אנסטסיה.

גרייסי בחנה את התכשיט. "היא מקסימה, פשוט מקסימה. את חמודה כזאת."

"תני לי, אני אענוד לך אותה. היא תיראה נהדר עם החולצה." אנסטסיה קמה לעזור לסבתה לענוד את המחרוזת והתיישבה שוב לבחון את התוצאה. "היא מבליטה את הירוק בעיניים שלך."

"ממש השקעת בזה מחשבה, יקירה."

"בחיי שזה מושלם," אמרה אנסטסיה בסיפוק.

גרייסי ליטפה באצבעותיה את החרוזים, נרגשת מעבר למילים מהעובדה שנכדתה החליטה לקנות לה מתנה. הילדה הזאת, שהיא בקושי הכירה, שהתעניינה בטלפון שלה יותר מאשר בכל דבר אחר, טרחה ללכת העירה ולקנות מתנה לסבתה הזקנה. גרייסי הרגישה שדמעות נקוות בעיניה. "תודה, אנסטסיה."

אנסטסיה נגעה בידה של סבתה. "בשמחה," היא אמרה והתרגשה קצת בעצמה. "רוצה לראות את התמונות? את חייבת ללכת לעיר. היא כל כך יפה." היא חיפשה את הטלפון בקרקעית התיק והניחה אותו על השולחן מול גרייסי. אנסטסיה החליקה את אצבעה על המסך ודפדפה בין התמונות במהירות. כשהגיעה לתמונות מהפיאצה עצרה גרייסי את נשימתה פתאום. "רגע, לאט," אמרה ורכנה להביט מקרוב. "לא הספקתי לראות." היא גררה את האצבע על המסך כמו שאנסטסיה עשתה ועצרה בתמונה של הסבא והנכד שהאכילו את היונים. היא זיהתה אותו מיד. דונאטו, עדיין נאה, אבל זקן, כמוה.

"האיש הזה מזכיר לי מישהו," היא אמרה בשקט והעבירה את התמונה. "קראו לו דונאטו."

"אה, נכון. בדיוק התכוונת לספר לי עליו." אנסטסיה חיככה את ידיה בתיאטרליות. "איזה כיף, עוד סודות!" היא התלהבה.

"כן, עוד הרבה סודות," אמרה גרייסי, שהתרגשה לדבר עליהם סוף סוף. "הייתי רק בת תשע עשרה, גרתי עם הדוד שלי ולמדתי שיקום ושחזור של יצירות אמנות. אהבתי את גייטנו מרחוק, אבל לרגע לא העליתי בדעתי שהוא יבחין בקיומי אי פעם. חיינו בעולמות שונים לגמרי, הוא ואני. הוא עשיר ממשפחת אצולה, אני ממעמד הפועלים וחסרת כול. דונאטו היה הפלרטטן של העיר. הוא השיג את כל הבנות היפות בעיר והחמיא לי שהוא רצה להשיג גם אותי. לא הייתי יפה, אבל למדתי בהמשך שזה לא היה קשור למשיכה. דונאטו חשב שאני מסתורית. הוא אהב את האתגר. אבל הלב שלי היה במקום אחר ולכן הייתי אדישה כלפיו. הוא הרגיש שאף פעם לא אהיה שלו באמת. ואז הוא הציע לי להתחתן איתו."

"הוא הציע לך נישואים?" אנסטסיה נדהמה. "סבתא, את מדהימה אותי כל פעם מחדש!"

גרייסי צחקה. "דונאטו המסכן. אמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה. ידעתי שיהיה לי טוב איתו. ידעתי שאני אמורה לשמוח על המזל הגדול שיש לי לקבל הצעה כזאת, אבל לא שמחתי. רציתי רק את גייטנו."

"אז מה קרה?" אנסטסיה ציפתה בקוצר רוח לסיפור האהבה.

"אמא של גייטנו קיבלה אוסף ציורים בירושה מאבא שלה והזמינה את רוטגר ואותי לבצע הערכה מקצועית של כל האוסף ולקחת לסטודיו את היצירות שהיו צריכות שיקום. באותו שבוע פגשתי את גייטנו והתחלתי להכיר אותו."

"והוא התאהב בך?"

גרייסי חייכה בעצב וראתה את דמותו בעיני רוחה, בין חמניות צהובות ופרגים אדומים. "כן," אמרה.

"אז איפה הכול השתבש?"

"לא הייתי רק משקמת אמנות, אנסטסיה." גרייסי הישירה מבט יציב אל עיניה של נכדתה והרגישה שמשהו מגרייסי הצעירה מטלטל את עצמותיה בתוכה, כמו מתכונן להגיח.

"מה היית?"

"זייפנית אמנות."

אנסטסיה הזעיפה את פניה בספקנות, לא מאמינה שסבתה העדינה והביישנית, שומרת החוק, יכולה להיות קשורה באיזושהי צורה לדבר כזה. היא החזיקה את ידה והביטה בה בעיניים ענקיות ותמהות. "את אומרת לי שזייפת ציורים?"

"כן," ענתה גרייסי, והיה בתוכה מקום, קבור עמוק בפנים, שהיה גאה עד אין קץ בעובדה הזאת. "לא הייתי סתם זייפנית, יקירה. הייתי זייפנית מעולה." הצחיק אותה לראות את אנסטסיה מתבוננת בה בעיניים חדשות. "יש יצירות של מאטיס ורנואר ומונה בכל מיני מקומות בעולם, תלויות על קירות בבתים של אספני אמנות עשירים, שבעצם אני ציירתי בעצמי."

"סבתא! היית עלולה ללכת לכלא."

גרייסי לחצה על ידה של נכדתה. "אני יודעת," אמרה. "אבל באותו זמן לא חשבתי על ההשלכות ומה יקרה אם משהו ישתבש. אהבתי את הדוד שלי. הוא היה כמו אבא בשבילי, ורציתי לשמח אותו. הייתי עושה הכול בשבילו." דמעות החלו לדקור שוב בעיניה. הזיכרון צף ועלה והכאיב לה שוב.

"גם הוא היה זייפן?"

"הטוב ביותר," ענתה גרייסי. היא נשמה נשימה עמוקה והרחיקה את הסיפור מהנס. היא עדיין לא היתה בשלה לספר את החלק הזה. "בסוף אמרתי לדונאטו שאני לא יכולה להתחתן איתו."

"הלב שלו נשבר?"

"לתקופה מסוימת, וכל העיר ריחמה עליו. אף אחד לא הבין למה סירבתי לו. הוא היה מציאה לבחורה כמוני. אבל הוא לא בזבז זמן. כמה חודשים אחר כך הוא התחתן עם מישהי אחרת, בת איכרים יפה, ולא היה לי אכפת. הייתי מאוהבת בגייטנו, ומבחינתי לא היתה שום סיבה שלא נוכל להיות יחד."

"אבל היתה סיבה," אמרה אנסטסיה במבט מלא חשש, ונטייתה של נכדתה לגשת ישר ללב העניין הזכירה לגרייסי את עצמה כצעירה.

"כן, היתה," היא אמרה. "וזה לא היה עניין של מעמדות או של דת או "

"גייטנו היה נשוי," קטעה אותה אנסטסיה.

גרייסי הנהנה. "איך ניחשת?"

"לא יודעת. איזה נוכל!"

"גם אני חשבתי ככה בהתחלה," הסכימה גרייסי עם קביעתה. "הוא היה נשוי מאוד לא באושר, אבל בכל זאת, נשוי."

"זה נורא! איך גילית?"

"באביב, כמעט שנה אחרי שהתחלנו להיפגש בסתר, אשתו באה פתאום בלי להודיע, והוא נאלץ לערוך בינינו היכרות."

"איזה חרא של בן אדם! סליחה על השפה, סבתא. אבל איך יכולת לצאת עם גבר שנה שלמה בלי לדעת שהוא נשוי?"

"היינו בבועה, אנסטסיה. ראינו זה את זה ולא אף אחד אחר. לא יצאתי לבלות עם החברים שלו. הוא גר ברומא אבל היה לו בית בכפר, לא רחוק מהבית שגרתי בו עם דוד שלי. כשנפגשנו, זה היה באחד משני המקומות האלה, או שהיינו עולים לגבעות לפיקניק בין הפרגים." גרייסי נאנחה לנוכח הזיכרונות הענוגים שחזרו אליה כזרעי פרחים הנישאים ברוח הקלה. "זה היה סיפור אהבה סודי. חשבתי שאנחנו צריכים לשמור על חשאיות כי המשפחה שלו לעולם לא תקבל אותי, אבל בעצם הסיבה היתה שזה לא היה סיפור אהבה, אלא רומן סודי."

"כשגילית, עשית מזה עניין?" שאלה אנסטסיה.

"לא, שלטתי בעצמי. הוא הציג אותי בתור המורה שלו לציור. הוא היה צייר לא רע. אשתו היתה במצב רוח נוראי ובקושי שמה לב אלי. היא לא ראתה את ההלם על הפנים שלי כי היא היתה מודעת רק לצרות שלה. היא רצתה לדבר איתו בפרטיות, אז מצאתי תירוץ ויצאתי."

"בטח היית הרוסה לגמרי."

"כן. הרגשתי שהלב שלי נשבר במכה אחת."

"ומה קרה אז?"

גרייסי נאנחה.

"זה לא היה הסוף, כמו שחשבתי באותו יום, אלא רק ההתחלה..."

"אמא! אנסטסיה!" קרינה קראה להן לארוחת הערב.

אנסטסיה נאנחה ברוגז. "למה היא תמיד מפריעה ברגע הכי מותח? המשכתם ברומן? גייטנו התנצל? מה קרה אחר כך?" בלהיטותה לשמוע את המשך סיפור האהבה של סבתה שכחה אנסטסיה לגמרי מסיפור האהבה שלה עצמה.

"בואי," אמרה גרייסי והתחילה לקום. "נמשיך בפעם אחרת. זה יכול לחכות." היא בכל זאת חיכתה ארבעים וארבע שנים, עד עכשיו.

גרייסי ישבה לצדו של רקס בארוחת הערב. הוא מיקד את עיניו הכחולות בעיניה, והיה מרכיב של הפתעה במבטו. "את נראית יפה מאוד הערב, אם מותר לי להגיד, גרייסי."

"כנראה בזכות המחרוזת החדשה," אמרה גרייסי. "הנכדה שלי קנתה לי אותה היום."

"איזה רעיון יפה," הוא אמר, אבל ידע שיופייה אינו קשור למחרוזת. זו איטליה, הוא החליט, שגורמת לה לפרוח.

אילריה הציגה את תפריט הסעודה בסגנון התיאטרלי הרגיל שלה. קרינה ולורן לא יכלו להתנגד לפסטה. ונדי, טיף ובריג'יט היו שיכורות מהיין של מאמא ברנדטה ורועשות מתמיד. הן סיפרו בדיחות ויצאו לעשן בין המנות. הגבעות עמדו כצלליות על רקע הכחול העמוק של השמים. מעליהן נצצו כוכבים והירח האיר בנדיבות. זה היה ערב יפה ומכשף, ואנסטסיה חיכתה בחוסר סבלנות שכולם ילכו לישון והיא תוכל לחמוק החוצה להיפגש עם ג'ובאני.

הרגע של אנסטסיה הגיע סוף סוף אחרי חצות. אמה שתתה מספיק יין רוזה כדי לשקוע מהר בשינה עמוקה. אנסטסיה התלבשה באמבטיה וחמקה החוצה על קצות אצבעותיה בלי להעיר את קרינה. היא מיהרה בדרכה לביתן הבריכה, שבו חיכה לה ג'ובאני כמתוכנן. היא ראתה את נקודת הבעירה האדומה של הסיגריה מרחוק, כמו גחלילית בחשיכה, ולבה זינק באושר. היא נפלה על צווארו ושאפה את ריחו. הוא נישק אותה בלהט ולחש באוזניה איטלקית שנשמעה לה כמו מילים של אהבה. הוא אחז בידה והוביל אותה בשביל שהתפתל בין עשבים ושיחים אל מתחת לאזור הבריכה, שם השאיר את הקטנוע שלו. "בואי." הוא התיישב עליו וחייך אליה בהזמנה. אנסטסיה לא היססה. היא התיישבה מאחוריו, הצמידה את גופה אליו וכרכה את זרועותיה סביבו. היה נעים להרגיש אותו שם, את גופו המוצק כנגד בטנה, והיא הניחה את ראשה על כתפו. הם יצאו לדרך באוויר הלילה הקריר, מוקפים בניחוח גבעות טוסקנה. היא לא ידעה לאן הם נוסעים וזה לא הטריד אותה. היא הרגישה שכל עוד היא איתו, הכול טוב.

כעבור זמן לא רב הוא עצר ליד עץ אורן גבוה. היה שם בית כפרי, חד קומתי בעל גג רעפים וקירות אבן. היו לידו עוד כמה מבנים, דוממים כבהמות ישנות, וג'ובאני לקח אותה לאחד מהם.

הוא פתח את דלת העץ הכבדה ונכנס. החושך היה מוחלט. אנסטסיה הריחה חציר. הוא הוציא את הטלפון מהכיס והדליק את הפנס כדי להאיר על האסם. ערימות חציר וכלים חקלאיים שונים היו בכל מקום. מגרפות ומטאטאים וציוד שאנסטסיה לא זיהתה עמדו סביב הקירות. צינורות, חבלים וחוטי תיל היו תלויים על ווים. סולם עץ הוביל לעליית גג שבה אוחסן חציר, וג'ובאני אחז בידה ולקח אותה אליו.

היא עלתה בסולם. ג'ובאני האיר בפנס על המקום שהכין לה. היא שאפה אוויר בהתרגשות מכל מהרומנטיות הזאת. הוא הניח מבעוד מועד שמיכות על החציר וחיבר לקורות העץ עששיות שאותן הדליק עכשיו במצית. כשכיבה את הטלפון הואר החלל באור נרות זוהר, חמים ומרצד. הוא אחז שוב בידה ושכב על המיטה הרכה שהכין להם. אם קודם היו לה חששות, הנשיקה שלו הפיגה אותם. היא עצמה את עיניה והתענגה על טעמו בזמן שלשונו טיילה בפיה. ידו ליטפה את לחייה ואת צווארה, נדדה אל שדה, ליטפה את הפטמה מבעד לבד שמלתה הדק. אנסטסיה התפתלה כחתולה מתרפקת תחת מגעו, וכאב מתוק החל לגבור בשיפולי בטנה. ג'ובאני לא מיהר לשום מקום ולמעשה רק התגרה מחוסר הסבלנות שלה. הוא נישק אותה בנחת וברוך, לחש לה "טי אמו" שוב ושוב, השחיל את ידו מתחת לשמלתה וליטף בעדינות את בטנה.

הוא הפסיק לנשק והרים את ראשו להביט בעיניה. היא הביטה בעיניו, שהסתכלו עמוק לתוך עיניה, והאמינה שהיא רואה אהבה יוקדת בהשתקפות הנרות שהבהבה בהן. באצבעות זריזות הוא פתח את הכפתורים בחזית שמלתה. היא הרימה את גופה מעט, לאפשר לו גישה לסוגר של החזייה, והוא פתח אותו במיומנות של גבר שכבר פתח הרבה חזיות בחייו. היא גנחה כאשר פיו נחת על שדה. התחושה שהעבירה בה לשונו היתה מענגת כמעט מעבר ליכולתה. היא חשבה שהיא משתגעת מהאינטנסיביות המוזרה שמצטברת במרכז גופה.

ופתאום הוא נישק את בטנה, ידיו על מותניה, והמשיך בדרכו מטה. הוא נעץ את אגודליו בשולי התחתונים שלבשה והסיר אותם בתנועה אחת ארוכה. אנסטסיה היתה חשופה, אבל זה לא הפחיד אותה. התשוקה גברה על כל מחשבה ולא הותירה לה ברירה אלא לזרום עם הדחף העז, חסרת אונים תחת מגעו המנוסה של ג'ובאני, סוערת מתשוקתה שלוחת הרסן.

הוא פישק את ירכיה ואנסטסיה עצמה את עיניה. האוויר נלכד בגרונה כשלשונו מצאה את המקום האינטימי ביותר בגופה ותחושה מסעירה יותר מכל דבר שחוותה אי פעם החלה לגבור בקרבה בהדרגה. גופה נישא על גל אחרי גל של עונג. תודעתה אבדה בו עד שנותרו בה רק התחושות הנעימות שהשתלטו עליה. היא לא היתה מודעת לרעש שהקימה עד שג'ובאני הביא אותה לשיא והיא חזרה בהדרגה לעשתונותיה.

הוא חייך אליה בניצחון. ההנאה שלה היתה ההצלחה שלו. הוא מיהר להיפטר מהג'ינס שלו ומהחולצה, שחרר את עצמו לראווה לעיניה המעריצות ופתח את ידו, שבתוכה היה קונדום. עיניו ברקו. "עכשיו אני עושה אותך אישה," הוא אמר ונשכב מעליה.