ואם היינו אומרים לכם שהסרט הכי מדובר השנה נוצר באמצעות AI?

מודלי AI מאפשרים לנו לייצר מוזיקה, סרטים ותמונות, אבל גם מטשטשים את הגבול בין יצירה לחיקוי, ובין האמן לכלי העבודה שלו. מתי, אם בכלל, זה אמור להתחיל להטריד אותנו?

מתוך "The Congress", שלגמרי ובאופן חד משמעי לא נוצר השנה וגם לא באמצעות AI

רעיון התודעה המשותפת הופיע ביצירות מדע בדיוני הרבה לפני שנוצר מודל ה-AI הראשון. מ"המשחק של אנדר", דרך "סטארטרק" ועד "פלוריבוס" – "מח כוורת" הוא כר פורה לעלילות דיסטופיות ואוטופיות (תלוי את מי שואלים) שמעוררות שאלות על אובדן העצמי, ומנגד מציעות פתרון לבדידות האנושית ולמלחמות.

במציאות, הרעיון הזה הופך את כולנו למומחים להכל שחולקים צבר אדיר של ידע, היסטוריה ומומחיות אנושיים. הכל נגיש לנו במרחק פרומפט אחד וכמה איטרציות, והתוצאות נראות מקצועיות ומרשימות (נו, לא תמיד). רוב הזמן זה מספיק טוב. ההתפתחות הטכנולוגית הזאת משנה את הצורך בהתמקצעות, ומייתרת שנים של ניסיון ולמידה – לטוב ולרע.

בהקשר הזה, מעניין לבחון דווקא את המרחב שבו אי אפשר למדוד הצלחה באמצעות מטריקות ו-KPIs:  עולם הקריאייטיב. אמנם יצירתיות מתקיימת בכל תחום – מבניית תהליכי עבודה, דרך פיתוח ועד הנדסת מכונות – אבל לטובת הדיון הזה נתייחס למושג "יצירה" במובן האמנותי שלו.

אימון = אמנות?

המפגש בין AI לקריאייטיב שינה לחלוטין את משמעות המושג "יצירה". למעשה, ההגדרה התגמשה והתרחבה כל כך, שכעת עומדת במרכזה עצם הפרקטיקה של כתיבת פרומפטים. זה מעורר שאלות מעניינות: בפייפליין של תהליך היצירה, האם היכולת להפוך רעיון להנחיות מדויקות היא שוות ערך למלאכה עצמה? האם החישוב, שמתנהל בצורה שקופה, למעשה מנתק את היוצר מהתוצר? עד כמה אמני AI צריכים להיות מעורבים ביצירה כדי שהיא תהיה שלהם, ובכלל – למי שייך הקרדיט?

הדיסוננס מאתגר: מצד אחד, יש שיאמרו שאמנות AI היא אוקסימורון. תוצרי טקסט, וידאו וסאונד מג'ונרטים הם חיקוי של אמנות, מחזור של רעיונות שזמינים לכל בעבור חופן דולרי פרימיום. מצד שני, אולי זאת בעצם המקבילה הטכנולוגית להשראה?

השבוע ביקרתי בכנס "הכל מבּינה", כנס שנתי שמוקדש לחיבור בין AI לקריאייטיב ואירח על הבמה יוצרים, יוצרות ואמני AI. שם נחשפתי לרעיון שבו תהליך האימון הופך לאמנות עצמה (הקרבה הסמנטית מעניינת, אבל אולי נחקור את זה בפעם אחרת). אחת הדוברות, לדוגמה, סיפרה כיצד השתמשה במודל כדי לגלות את הטעם האישי שלה (בהתבסס על רפרנסים קיימים), ויצרה לו דאטה סט עשיר לאימונים יומיומיים. התהליך שהיא תיארה היה למעשה תהליך של למידה ("גיליתי שלדברים יש שם"), אבל האם למידה היא אמנות, או שזאת פשוט דרך לגלות מה אני אוהבת, ואז לבקש מהמודל לייצר אותו?

האמביוולנטיות שלי גברה, אלא שאז עלה לבמה יקי גני, הקלידן של רוקפור (וממארגני הכנס, לצד גלי מאירי, יזמת תוכן ומייסדת תעשיה ו-Everything AI, ומורן סער בכר, שותפה מייסדת ב-STUFF). הוא סיפר שהצליח לבנות סאונדבורד המאפשר לו לנגן בלי קלידים, וכשהוא הדגים אותו בלייב הבנתי קצת יותר טוב את המקום של AI באמנות. המודל סרק את כפות הידיים שלו, ומאותו רגע עקב אחר המחוות שלהן ותרגם אותן לצלילים. אבל גני לא עצר שם: יד שמאל שלטה בתווים, ויד ימין שלטה בטלפונים של הקהל (מי שהסכימו לסרוק QR בזריזות לטובת הניסוי), שהבהבו בצבעים שונים, השמיעו תפקידים מוזיקליים ואפילו מחאו כפיים בסיום. כמו הצמידים המהבהבים של קולדלפליי, רק הרבה יותר מגניב. "לניסוי הזה, שאני מאוד אוהב, אני קורא 'קולדפליי בתחת שלי'", אמר וביצע את "Yellow".

במקרה הזה, התוצר של ה-AI היה כלי שהרחיב את היכולות האמנותיות של היוצר, ולא האמנות עצמה. זאת הבחנה מעט חמקמקה, אבל חשוב לעמוד עליה.

מי הזיז את הבינה שלי

הדיון הזה כואב במיוחד עבור מי שצברו שנים של ניסיון בתחומם, ועכשיו רואים איך צעירים פוחזים בלי רקע רלוונטי עושים את זה לא פחות טוב מהם, במהירות ובזול. לכן הופתעתי לראות על הבמה את בראד מיניק, Visual Effects Supervisor וביג שוט רציני בהוליווד שעבד עם סטיבן ספילברג, זאק סניידר ועוד. על החגורה שלו נעוצים סרטים כגון "היום שאחרי מחר", "ליגת הצדק", "באטמן", "גרין לנטרן" והרשימה נמשכת.

הוא תיאר את מהלך הקריירה שלו (שכלל נסיעה להודו כדי ללמוד את הדינמיקה של המים, לדוגמה), והקרין קטעים מאחורי הקלעים של סצנות אקשן שצילם: מודלים, פעלולנים, להבות, פיצוצים, מטוסים, האנגרים. הפקה מסיבית, משאבים מטורפים, מאות אנשים על הסט. אתם מבינים לאן זה הולך. פתאום כולם התחילו לדבר על AI וניסו להבין מה זה הולך לעשות לתעשייה.

אבל במקום להיבהל שעומדים להזיז לו את הגבינה, הוא הלך ללמוד את הטכנולוגיה. "ה-Use case הכי טוב ל-AI היה פרסום – רעיונאות, קופי ביצוע – זה מושלם לזה", אמר. הוא חבר לקוקה קולה ויצר עבורם קמפיין AI, בלי צוות של 300 איש, בלי תקציב מנופח, ובעבודה של כמה חודשים בלבד. "אני 20 שנים במקצוע, ושאלתי את עצמי איך אפשר לתרגם את הפוטנציאל הזה לסרט באורך מלא". הוא סיפר שתהליך העבודה שלו אמנם השתנה ויש מקומות שבהם הוא אכן בוחר לחסוך בעלויות הפקה, אבל זה לא מה שמרגש אותו. "יש דרך שבה אני רוצה ללכת. לדעתי המקום שבו AI יהיה שימושי באמת הוא אנימציה".

ואז הוא הקרין חלק מסרט אנימציה על בריחה מהכלא, שיצר באמצעות בינה מלאכותית (על פי תסריט שכתבה אישה בשר ודם). עבורו היה מדובר בהגשמת פוטנציאל מטורפת של הטכנולוגיה באמנות, אבל אני מניחה שיהיו אנימטורים שיחזירו אותנו לשאילת המיחזור מול יצירה (ואני מניחה בצד בזהירות את נושא זכויות יוצרים).

בינה מלאכותית יוצרת, אבל מה היא יוצרת?

ההשוואה בין AI למהפכה התעשייתית קורסת כשמדברים על מוזיקה, קולנוע, תסריטאות ועשייה קריאייטיבית לסוגיה. כן, מודלים יכולים לחסוך זמן וכסף גם בתחומים האלה, אבל הם לא יוצרים אמנות, אלא מחקים אותה. לפעמים זה עובר חלק בגרון, ולפעמים זה ממש נתקע.

השוואה נכונה יותר תהיה כניסתה של תוכנת Auto-Tune לעולם המוזיקה, שאיפשרה למדוד ולתקן גובה פיצ'ים בשירה ובכלים מוזיקליים. זה קרה רגע לפני שנות האלפיים, וגם אז התעורר דיון דומה. אבל מאז למדנו שיש אנשים שיודעים לשיר ויש כאלה שלא, ואיכשהו זה היה ממש בסדר. אף אחד לא ציפה מבריטני לעלות לבמה עם מיקרופון פתוח, אבל ידענו שנקבל את החוויה שעליה שילמנו. הטכנולוגיה אמנם שינתה את הציפיות שלנו מהמבצעים, אבל לא ביטלה את האבחנה בין מוזיקאים מקצועיים לחובבנים.

במבט לאחור, הדיון על אוטו-טיון והיקף השימוש בו נראים תמימים. היום אמזון מפוצצת בספרי AI Slop, רפש מג'ונרט שכתבו מכונות; ספוטיפיי מציעה להאזנה גם שירי AI; וקולנוע AI הפך לדבר אמיתי ולגיטימי לגמרי. כמו בכל תחום, יש שרלטנים ויש מקצוענים, אבל הפעם השינוי פוגש אותנו במקום שבו היכולת של הקהל לברור את היצירות המקוריות מתוך ההצפה הגנרית הולכת ונשחקת.

כנראה שלא נכריע היום בשאלה אם AI באמנות הוא דבר טוב או רע (ולמי), וגם לא נפתור סוגיות של הון וסביבה. אבל כדאי לחשוב על זה ככה: אם אנחנו משתמשים באותם מודלים ומאגרי מידע כדי ליצור, והיצירות האלה חוזרות בעצמן לתוך אותם מאגרי אימון מידלדלים, עם מה זה ישאיר אותנו בסוף?