הסרטן שלי עלול לחזור. אבל משהו אחר מפחיד אותי יותר

בטור מיוחד, מספרת שלי יחימוביץ' איך הסרטן שבו לקתה, והטיפול בו, הבהיר לה משהו משמעותי על חיינו, ההולכים ואוזלים, כמדינה. גם כאן, היא כותבת, מוכרחים ראשי גוש השינוי להתגבר על הפחד, להציל ולהינצל. "אל תזרקו לפח את מה שעוד נשאר כאן מהפרויקט הציוני המדהים, הכמעט דמיוני, היחיד בהיסטוריה"

שלי יחימוביץ'|

באשפוז היום האונקולוגי באיכילוב, שם סיימתי לא מזמן 12 טיפולי כימו, יש ספרייה קטנה וטובה. מטופלים משאירים בה ספרים שקראו בשעות הטיפול הארוכות. מצאתי שם עותק מצהיב ונטול כריכה של הספר "המחדל". כתבו אותו, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבעה עיתונאים מכמה כלי תקשורת, בהם איתן הבר, אז מ"ידיעות אחרונות", ויהונתן גפן, אז מ"מעריב", שניהם ז"ל.

מעבר למחדל, לעיוורון, לשגיאות ולזחיחות שמתוארים היטב בספר ומעוררים לא מעט רגעי דז'ה-וו לאסון 7 באוקטובר, מכאיב במיוחד להבין בין השורות הישנות את התמורות העמוקות שעברה החברה הישראלית מאז. עזבו אפילו את המובן מאליו – הקמתה המיידית של ועדת חקירה ממלכתית והתפטרותה של רה"מ גולדה מאיר. מחברה מורכבת אבל אנושית, שמתחבטת בגלוי בסוגיות מוסריות, הפכנו לחברה הבטוחה, בזעם קדוש ותמידי, בצדקתה המוחלטת ובעליונותה. לפעמים, באופן מבעית, בעליונות הגזע. זו שהגיעה לשיאה אחרי הבחירות, בהתגזענות הממוסדת והמנוהלת באופן מחושב כלפי הערבים בישראל.

מה זו הרטוריקה הזאת, "חסרים חיילים"? חסרים חיילים למלחמות אינסופיות וחסרות תוחלת, עם מטרות פיקטיביות שנועדו לצרכים פוליטיים, ובלי שום יעד מדיני. הם לא יהיו חסרים כשצה"ל יחזור להיות צבא הגנה לישראל

סיפור קטן מהספר: המעוז הצפוני בקצה תעלת סואץ היה היחיד מכל מעוזי קו בר-לב שלא נפל בידי המצרים, אף שספג אבידות, תופת של ירי ארטילרי, הפצצות מהאוויר וקרבות פנים אל פנים. אחד הלוחמים מספר: "דני היה דופק (פגז טנק) וסוגר את העיניים. מראה הגופות המצריות העפות באוויר כשהן מתרסקות היה יותר מדי בשבילו".

כמה לא רלוונטי היום התיאור הזה, וגם אם קרה איש לא יספרו. היעדר היכולת לספוג את מראה ההרג גם כשהאויב קם להורגך, ייתפס כחולשה, אם לא בגידה. אפילו ביטוי קל של צער על מותם של ילדים ותינוקות יהפוך אתכם במיידי לעוכרי ישראל.

הציווי "בנפול אויבך אל תשמח" הוא באמת תובעני וקשה ליישום, אבל תחת הנהגה מקולקלת עד היסוד, קרה לנו משהו הרבה יותר גרוע. אובדן ערך האדם וערך חייו שטף את החברה הישראלית גם מבפנים. האדישות לחיי החטופים המעונים והחבלה המכוונת, מטעמי הישרדות פוליטית, בעסקאות לשחרורם. מותם של רבים מהם בשבי. איחולי המוות והקללות המלוכלכות שספגו משפחותיהם, בלי שום גינוי של ראש הממשלה וחבר מרעיו. ההקפדה על שימורה של מלחמה מתמדת בכמה שיותר זירות, והיד הקלה, האדישה, שבשליחת לוחמים צעירים למשימות מיותרות לחלוטין שעלו בחייהם.

באותה רוח, לא פלא שכשדוד זיני, כרגע סוכן כאוס מטעם נתניהו, מונה לראשות השב"כ, הוא הורה מיד לפרק את פינת ההנצחה לחללי השב"כ שנפלו בטבח 7 באוקטובר. "לא צריך לראות את המחדל מול העיניים כל יום", נימק, ומחק את זכר הנופלים. כעת הוא רתום באמוק לרדיפת אזרחי ישראל הערבים ולדה-לגיטימציה של תוצאות הבחירות. את האירועים הדלוחים שספק אם היו בכלל במגזר ביום הבחירות, הוא העז להשוות לאסון אוקטובר שרגע קודם ביקש להשכיח.

זיני הוא לא רק זיני; הוא סימפטום וגם סימבול לתהליכים הממאירים שעוברים עלינו (מתנצלת, זה עולם המושגים שלי בימים אלה). הוא כתובת האש שקוראת – ממשלה אחרת, דחוף. בלי למצמץ ובלי להיכנע לקמפיין הציני לממשלת אחדות מזויפת, שכל מטרתה להשאיר בחיינו את נתניהו ואת הזינים שלו. אני שומעת שמנמקים את התנהלותו המסוכנת של זיני בלחץ כבד של נתניהו ושלוחיו. כן, יש לחץ, אבל לזיני יש מנוע עצמאי. הוא ימין משיחי קיצון על מלא. מבחינתו נתניהו הוא לא רק הבוס, אלא עוד מכשיר גאולי שימושי. פיטוריו, אחרי שתקום ממשלה שפויה – ובתקווה שהיא אכן קום תקום – צריכים להיות מיידיים.

באופן כללי, נתניהו הוא הכלי השימושי ביותר בידיהם של אלה שמבקשים לייהד את עזה, להפוך את צה"ל לצבא אלוקי הנלחם בשם השם, לגרש מכאן את אזרחי ישראל הערבים, ועד אז לשלול מהם את זכות הבחירה. זה שילוב קטלני בין שוחרי ממלכת יהודה ובין ראש ממשלה נטול מצפון ועכבות, בתוספת חלק ממצביעי הליכוד שמאמינים שנתניהו נמשח למלכות. בעידודו הם מאחלים איחולי מוות והשמדה בתאי גזים גם ליהודים שלא באים להם בטוב. זו קומבינציה שהופכת את החיים כאן לאלימים ומרושעים. מתכון בטוח להרס החזון הציוני של מדינה נאורה וחופשית, יהודית ודמוקרטית עם שוויון לכל, בלי הבדל גזע, דת ומין.

להביא לזה סוף – זו הבטחת הבחירות המרכזית שאליה מחויבים ראשי גוש השינוי. כל היתר, במצב הטרום-סופני הזה, הוא בגדר התפנקות.

ואם כבר מדברים על חמורו של משיח, הרטוריקה הנלהבת של "שוויון בנטל" וגיוס כל החרדים לא מדברת אליי. אני כנראה במיעוט מזהיר, אבל לטעמי, חילונים ומסורתיים, ליברליים וממלכתיים, שרוצים לחיות במדינה הוגנת ומתוקנת, גם הם, במקרה הזה, על תקן חמורו של משיח; נגררים אל תוך עולמו הרעיוני של אותו ימין לאומני שמקדש את המלחמה ואת המוות. שחרבו היא חרב נקם אלוקית ולא אמצעי הגנה.

מה זו הרטוריקה הזאת, "חסרים חיילים"? חסרים חיילים למלחמות אינסופיות וחסרות תוחלת, עם מטרות פיקטיביות שנועדו לצרכים פוליטיים, ובלי שום יעד מדיני. הם לא יהיו חסרים כשצה"ל יחזור להיות צבא הגנה לישראל, ולא, שלא באשמתו, צבא הגנה להישרדות נתניהו. הם לא יהיו חסרים כשיהיו כאן מנהיגים אמיצים שיידעו לחתור בכנות לפתרונות מדיניים. מהם האתגרים האמיתיים מול הציבור החרדי, על זה בהזדמנות אחרת. על כל פנים, אל תתבלבלו; החרדים הלא-לומדים שכן יגויסו, לא יהיו תלמידי החכמים המוכשרים והחנונים, אלא השוליים הבן-גביריסטיים. גיוסם יחריף את המגמות המשיחיות שכבר מכרסמות בצה"ל, ולנשים וללהט"בים כבר לא יהיה מה לחפש בצבא הזה.

ולא, לא המצאתי את הדעות האלה כדי לרכך את כניסתם (ובכלל ספק אם זה יקרה) של החרדים לממשלת איזנקוט. תעשו גוגל. כך אני מאמינה זה שנים, והאמת, ח"כים חרדים היו גם שותפים מצוינים לכל חוק שחוקקתי בכנסת.

על כל פנים, טוב שגוש איזנקוט ירד מהעץ של החרמתם. עכשיו נשאר רק להיפטר מהפחד ומהדעות הקדומות, ולהיענות לפחות לחלק מידיהם המושטות של ראשי המפלגות שגרפו 19 מנדטים של ציבור ערבי שהוא חלק מאיתנו, בשר מבשרנו, מרפא, מאכיל ומסיע אותנו, בונה את הבתים שלנו, מטפל בילדינו שבגנים.

לא מזמן, בפוסט שהעליתי, סיפרתי שלפני כמעט שנה התגלה אצלי גידול סרטני בלבלב, שנותחתי, שהגידול הוסר בשלמותו ובלי גרורות ושאני עוברת טיפול מניעתי של כימו קשוח. את הטיפולים סיימתי בינתיים, לפי הבדיקות אני "נקייה", והטור הזה נשלח מנתב"ג, בדרך לחופשה ראשונה.

סרטן כזה עלול כמובן לחזור, אבל איכשהו זה לא מפחיד אותי. חי נפשי שמה שקורה לנו מפחיד אותי יותר. זה כן העצים את הצער על כל החיים הצעירים שנגדעו באכזריות מאז אסון 7 באוקטובר, בלי להספיק את מה שאני הספקתי, בלי לחיות חיים שלמים וטובים, בלי להגשים חלומות.

שעות השקפתי בהערצה על האחיות והאחים מתרוצצים בין שורות המטופלים המחוברים לעירויים, בסבלנות, בדייקנות ובמקצוענות, על אף העומס המזעזע. כל המאמץ הכביר הזה – כדי להעניק לנו סיכוי להבריא ולחיות, שעה שבו בזמן קופחו עוד ועוד חיים צעירים כאלה. רבים מהם לחינם ולטובת מטרות מומצאות ושקריות.

הניגוד הזה היה צורם מאוד. הוא חידד אצלי את תחושת הדחיפות בצורך להפוך את הקערה על פיה ולהפסיק את הטירוף הזה, שאנחנו מתרגלים אליו כמו צפרדע שמתבשלת לאיטה בסיר, עד לרתיחה. וגם, אולי כפיצוי לא מודע על ההכרה החותכת בזה שלחיים יש סוף, התחלתי, באיזשהו מקום, לראות את עצמי כמקטע לא מאוד חשוב על קו רצף שמאחוריו היסטוריה, ולפניו המדינה שאנחנו משאירים לילדים שלנו, לילדיהם ולנכדיהם.

אני בת לשני ניצולי שואה. הסבים והסבתות שלי נטבחו בתאי הגזים ובמחנות הריכוז, קורבן לגזענות המחרידה בהיסטוריה. איזו זכות יש לנו, קורבן ישיר של אותה גזענות, להיות גזענים בעצמנו? לא ידעתי את נפשי בכל פעם שראיתי בפריים-טיים הטלוויזיוני את הגרפיקה של שני הגושים, כשאזרחים ערבים נשלחים למכלאה גרפית משלהם, כאילו זו איזו אמת קוסמית ששותפות איתם אסורה.

תחשבו על המחר. לכו תגייסו את כל היכולות הפוליטיות שלכם (שנופלות מאלה של נתניהו, למרבה הצער), את כל האומץ שיש לכם. תיפטרו מכל הפחדים הישנים, ולעזאזל, תקימו לנו ממשלה נורמלית. לא נסלח לכם אם תאבדו את ההזדמנות הזאת, כי לא תהיה אחרת

אם היינו רואים את הגרפיקה הזאת מוגשת כך, יום-יום, בנונשלנטיות טבעית, בארץ אחרת ועל יהודים – היינו יוצאים מדעתנו. אם היינו שומעים ראש ממשלה בכל מדינה אחרת מזהיר מהסכנה הנוראה של נהירת יהודים לקלפיות, מה היינו חושבים? תראו כמה זעם, דאגה ותוכחה מתפרצים אצלנו בהשמעות החוזרות ונשנות של נאומו של עבדול אל-סייד, שנבחר לסנאט במישיגן. אצלנו נאמרים דברים חמורים לאין שיעור. רק תשימו את המילה יהודים במקום המילה ערבים בשיח שלנו כאן, ותבינו.

בעולם אנחנו מבודדים, מוקעים ומוחרמים, ועל סף אובדן הברית האסטרטגית הקריטית עם ארה"ב. הזעם הצדקני שלנו על כך הוא ילדותי ואין בו פתרון. אם איזנקוט לא יצליח להרכיב ממשלה, האיום הטמון במצב הזה יתממש. יקוימו הבטחות הבחירות המשונות ביותר שניתנו אי פעם בידי ראש ממשלה: נהפוך לספרטה, נהיה משק אוטרקי, ונילחם במקלות ובאבנים. נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' הם היום הפנים שלנו בעולם, ואלה פנים מוקצות שם מחמת מיאוס.

ממשלה נורמלית תתקן את זה. ממשלה שעוצרת ביד קשה את הטרור היהודי המחפיר ביו"ש, מפסיקה לשמר מלחמות נצח בכל זירה אפשרית ונרתמת עם העולם להסדרים מדיניים שירגיעו את האזור המשוגע שאנחנו חיים בו. שת"פ פוליטי עם המפלגות הערביות, ובראשן רע"מ – הפרקטית והפרגמטית שבהן – יעניק לנו עוד יתרון משמעותי בשינוי המגמה. את השותפות עימן צריך להציג לראווה.

אני מתחברת לגמרי למושא ההערצה שלי, רבקה מיכאלי, בתשדיר המשובח שצילמה לתאגיד המיחזור. "אני לא חושבת על המוות. אני חושבת על היום שאחרי. אני כבר רואה את הכותרות: 'רבקה מיכאלי איננה', 'הלכה לעולמה הגברת הראשונה של הבידור'... ואז, שבועיים-שלושה, 20 שנה... ואף אחד כבר לא יזכור מי זו רבקה מיכאלי. אבל הבקבוק פלסטיק הזה, ששתיתי ממנו עכשיו? זה, אם תזרקו אותו לפח הרגיל, הוא יחיה פה עוד 500 שנה! הנכדים של הנינים של הנינים של הנינים שלכם עוד ילכו לים וידרכו על הבקבוק שלי! אז תעשו לי טובה, אל תזרקו את הבקבוקים המשפחתיים לפח. תזרקו אותם למחזורית. תחשבו על המחר".

ואוסיף: למען הנכדים של הנינים, חוץ מבקבוק הפלסטיק, אל תזרקו לפח את מה שעוד נשאר כאן מהפרויקט הציוני המדהים, הכמעט דמיוני, היחיד בהיסטוריה. את הדמוקרטיה שעודה חיה, את מערכות החינוך, הבריאות, שלטון החוק – שעודן מתפקדות בשארית כוחותיהן. את השאיפה לשלום ולשוויון, את היותנו חלק ממשפחת העמים, את מגילת העצמאות. תחשבו על המחר. לכו תגייסו את כל היכולות הפוליטיות שלכם (שנופלות מאלה של נתניהו, למרבה הצער), את כל האומץ שיש לכם. תיפטרו מכל הפחדים הישנים, ולעזאזל, תקימו לנו ממשלה נורמלית. לא נסלח לכם אם תאבדו את ההזדמנות הזאת, כי לא תהיה אחרת.