אקמול לחולה פרוטקשן: "אם אתה משלם פעם אחת, הם לא עוזבים אותך כל החיים"

דיברנו בתוך הרכב בחניון מרוחק ממרכז העיר סכנין. כמו בסרטי פשע הבחור היה לא רגוע, הביט כל הזמן לצדדים, חשש שמא פתאום יגיע מישהו ויראה אותנו יחד. זה לא פחד שתלוש מהמציאות. האחרון שדיבר עם התקשורת בצורה גלויה קיבל ביקור בהפתעה של שני רעולי פנים חמושים בנשק אוטומטי בעסק שלו. זה קרה בתחילת ספטמבר האחרון בבית המרקחת "אלפרמשאני" של הרוקח עווד זבידאת. חודשיים קודם לכן קיבל זבידאת טלפון מאדם שאינו מכיר שדרש ממנו 150 אלף שקל אם הוא רוצה להמשיך לעבוד. הוא לא נתן תשובה חיובית וכעבור שבוע קיבל שיחה נוספת שבה עלתה דרישת הפרוטקשן ל-200 אלף שקל. כדי להבהיר שלא מדובר בחבורה שמשחקת משחקים בוצע גם ירי על בית המרקחת. יותר מ-50 קליעים ספג המקום.

אבל זבידאת סירב לשלם. לא רק שהוא לא התקפל מול הסוחטים, הוא גם הכריז על שביתה, סגר את בית המרקחת ואמר לכתבנו חסן שעלאן: "אסור להיכנע למי שדורשים דמי חסות, צריך להילחם בהם בנחישות". העמידה הזו והראיונות שנתן קנו לו כמה שבועות של שקט. הוא טעה לחשוב שהעבריינים יניחו לו. רעולי הפנים הופיעו אצלו ב-5 בספטמבר בערב ופתחו בירי שממנו נפצע ברגליו. ביום שלישי השבוע, כשבאנו לעיר והתקשרנו אליו, הוא נשמע חסר סבלנות ושקט, וחתך את השיחה בהחלטיות: "אחי, אני לא מעוניין לדבר על זה עוד. זהו, סגרתי את זה. זה מאחוריי".

אז מה הפלא שהבחור שיושב איתנו עכשיו במכונית נדרך בכל פעם שרכב עובר בכביש הסמוך. היה לו עסק שעבד יפה והעובדה הזאת לא נעלמה מעיני העבריינים. נדלג לסוף הסיפור, העסק הזה כבר לא עובד. "סגרתי כי אם אתה משלם פעם אחת, האנשים האלה לא עוזבים אותך כל החיים", הוא אומר. "אז אתה מנסה למשוך אותם, לא נותן תשובה, ואז יורים לך על העסק. זה מתחיל בירי בלילה כשהעסק סגור ואין לקוחות. באה משטרה, בודקת מה נקלט במצלמות האבטחה ואתה הולך לתחנה להגיש תלונה. אין לך מושג מי עומד מאחורי הסחיטה אז אתה לא יכול לתת למשטרה שם, ואם אין לך שם אז אומרים לך שאתה לא משתף פעולה, יעני עם המשטרה. ככה שבסוף אתה מבין שאתה לבד מול העבריינים שמבקשים ממך חווא (דרישת דמי חסות בסלנג הערבי, ע"ש). מה יש לך לעשות מולם, כמה זמן תחזיק מעמד אם שולחים לך תמונה של הבית שלך, של הילדים יוצאים בבוקר לבית ספר, אחרי ששורפים לך את האוטו, יורים לך על הבית, יורים שוב על העסק באמצע היום כשיש לקוחות בעסק? כל זה קרה לי וקורה פה בעיר כל לילה. זו הסיבה שסגרתי את העסק. לא רציתי להמשיך לחיות בפחד הזה".

מקיר בניין סמוך לנתיבי איילון, בדרך צפונה לסכנין, ניבטה אלינו כרזת בחירות גדולה של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר: "אם הוא היה שר הביטחון, ה-7 באוקטובר לא היה קורה".

אין ציניות גדולה ואכזרית מהאמירה הזו, בטח אחרי שאתה יושב עם בעלי עסקים בסכנין. כי עוד לפני שאתה שומע את הסיפורים האישיים מספיק לעבור על הנתונים. נתוני הפשיעה המזעזעים בארבע שנות כהונתו של בן גביר כשר האחראי על משטרת ישראל מלמדים יותר מכל על כישורי הניהול הנוראיים שלו. חוסר המשילות בנגב, הירי הבלתי פוסק ביישובים הבדואיים שם, שיעורי הרצח בחברה הערבית ששברו שיאים, הפשיעה בחברה היהודית ששברה שיאים, הדקירות, מטעני החבלה, החיסולים לאור יום, אימת הפרוטקשן והפיכת המשטרה לזרוע פוליטית הנשלטת לגמרי בידי איש ימין קיצוני הנחשב סדין אדום מוקצה כמעט בכל מדינה מערבית כיום. כל אלה עובדות המלמדות כמה מרושע עד כאב יכול להיות פוליטיקאי במערכת בחירות. שלא נדע אם הוא היה באמת שר הביטחון ב-7 באוקטובר.

אין שום דבר ייחודי בסיפור של סכנין. העיר הזו היא בסך הכל משל על חדלון הממשלה ומשטרת ישראל במלחמה בפשיעה. עיר בת 35 אלף תושבים המהווה מרכז מסחרי וכלכלי בגליל, שארגוני פשיעה וכנופיות עבריינים שולטים בה. אין כאן לילה בלי יריות, הצתות וסרטונים שמופצים תוך רגע, המעידים על האימה ברחובות. על אובדן השליטה אפשר ללמוד גם מהפיילוט שעליו הכריזה ביום ראשון רשות המסים, "מסלול לפיצוי בעלי עסקים שנפגעו כתוצאה מסחיטת דמי חסות". זו יוזמה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שנועדה לפצות על כישלונו של המתחרה הפוליטי שלו, ושל הממשלה כולה. קרן כספית ממשלתית שהיא בעצם הודאה בהשתוללות הפשיעה. וגם הפיצוי הזה הוא בעירבון מוגבל מאוד המגיע עם התניות שספק אם מרבית יכולים לעמוד בהן, וממילא ספק אם היה בא לעולם אילולא מערכת הבחירות.

בעלת עסק בסכנין: "ביקשו מאיתנו 6,000 שקל בחודש ואמרנו שאין לנו כסף. שיבואו לבדוק את הקופה ויראו שאין מה לסחוט. אנחנו חיים בפחד. מחכים לראות מה יהיה"

"עכשיו הם נזכרים", מטיחה בעלת עסק ברחוב הראשי של סכנין, "אחרי שכל כך הרבה עסקים קרסו או סגרו בגלל הפשע המשתולל. סכנין לא שונה ממג'ד אל-כרום, מכפר מנדא או מנצרת. הפרוטקשן הוא סרטן שתקף את כל החברה הערבית בישראל, מצפון ועד הדרום. הנה, לפני יומיים ירו על חנות תכשיטים מאוד מוכרת בנצרת בגלל פרוטקשן. אצלנו ירו על מסעדה יוקרתית בתחילת השבוע. לא רחוק ממני יש עסק של קרמיקה שסחטו ממנו מיליונים. כל החזית שלהם הייתה ויטרינות ענקיות והם החליפו אותן בלוחות גבס גדולים כי באו רעולי פנים וריססו את החלונות באמצע היום. אשכרה ירדו מרכב, עצרו את התנועה, ירו, פגעו בשני עובדים בעסק ונסעו. אחד העובדים נפצע קשה, שכב בבית חולים חודש, אולי יותר. שמעת על זה משהו? זה מקבל בקושי שתי שורות בתקשורת. מול הבית מרקחת של זבידאת יש עוד עסק של קרמיקה. ירו עליו לפני שבוע. עוד לא ברור אם הם ישלמו".

מכם עוד לא ביקשו פרוטקשן? "מה נראה לך, שיוותרו לנו? ביקשו 6,000 שקל בחודש. אנחנו עסק שבקושי מצליח להחזיק את עצמו, לכסות את ההוצאות שלו. אמרנו שאין לנו כסף. שיבואו לבדוק את הקופה ויראו שאין פה מה לסחוט".

איפה זה עומד? "כרגע אנחנו חיים בפחד. מחכים לראות מה יהיה".

הרצוג הבטיח

הרוקח עווד זבידאת לא היה הראשון לעמוד מול עברייני הפרוטקשן. לפניו היה עלי זבידאת, הבעלים של רשת הסופרמרקטים "בני עלי זבידאת", שהחליט להגיד לא לסוחטים והצית מחאת ענק שליכדה לרגע את כל החברה הערבית נגד תופעת הפרוטקשן.

זה קרה בתחילת השנה אחרי שצרור יריות ניפץ את הוויטרינות בחזית הסניף הגדול של הרשת הנמצא מול אצטדיון דוחא בעיר. "עד אותו ירי אף אחד לא פנה אליי", אומר עלי. "לא אליי ולא לאף אחד מהילדים שלי, חמישה בנים ובת, שכולם עובדים בעסק. יום למחרת הבן שלי איברהים קיבל שיחת טלפון ובצד השני אדם שהוא לא מכיר שאמר לו 'אני רוצה לסדר לכם את הבלגן כי חבל, אם לא תשלמו מישהו מכם יכול להיפגע'".

איברהים מוסיף: "הוא התקשר אליי כמה פעמים, כל פעם ממספר אחר, ואמר 'מה שלומך? איך אנחנו מתקדמים?'. אני שואל אותו מי אתה והוא עונה 'מה אכפת לך מי אני? אני זה שאסגור לך את הבעיה. רק תמצא מישהו שמבין בדאווינים שאיתו אני אדבר'. הוא רצה שנביא עבריינים שייצגו אותנו אבל אנחנו לא חיים בעולם הזה. ושתבין, אנחנו מהרגע הראשון מול המשטרה. פנינו אליהם אחרי כל טלפון. חוץ משמות, כי לא ידענו מי סוחט אותנו, נתנו להם הכל. את מספרי הטלפון שמהם התקשרו, הקלטות של שיחות, את הסרטון של הירי. הם באו ואספו את הקליעים והתרמילים".

בעל עסק לשעבר בסכנין: "כמה זמן תחזיק מעמד אם שולחים לך תמונה של הילדים יוצאים לבית ספר? אם שורפים לך את האוטו או יורים על הבית? לא רציתי לחיות בפחד"

האב עלי ממשיך את הסיפור: "עד שהבן שלי מחמוד קיבל טלפון מבנאדם שאמר לו 'אני יודע מתי אתה יוצא מהבית לשוק הסיטונאי בחיפה, מאיפה אתה יוצא ולאן אתה חוזר. תיזהר שלא נהרוג אותך'. כשהוא בא וסיפר לי על זה, וראיתי שהפנים שלו לבנות מהפחד, והבנתי שהמשטרה לא באמת עוזרת לנו, שבסוף זה אני והילדים שלי, המשפחה שלי, עומדים לבד מול העבריינים האלה שאנחנו לא מכירים ולא יודעים מי הם ‑ החלטתי שאני סוגר את העסק. יעני עושה שביתה. ואתה יודע מה, היה חסר מישהו בסכנין שיקום כמו גבר ויגיד 'אני לא משלם'. אחד שיקום מול החווא הזו".

אל השביתה של זבידאת הצטרפו תחילה עוד בתי עסק בסכנין ואחריהם בתי עסק בחברה הערבית בכל הארץ. יומיים נמשכה השביתה ובמהלכה התארגנה צעדת ענק בסכנין, שאליה הגיעו יותר מ-100 אלף ערבים ויהודים מכל רחבי הגליל והארץ. הפגנה גדולה שבה נאם זבידאת האב התקיימה גם בתל-אביב ובעקבות הסיקור התקשורתי הנרחב הגיע אליו לעסק בסכנין הנשיא יצחק הרצוג. "הוא עמד כאן", מצביע זבידאת, "והבטיח 'נדאג שתוכלו לעבוד ולחיות בשקט'".

כל זה אירע לפני כעשרה חודשים. מאז לא שמעו הזבידאתים מהמשטרה. מצד שני הם גם לא שמעו יותר מהסוחטים. אולי תשומת הלב התקשורתית עשתה את שלה במקרה הזה. ואולי לסוחטים יש סבלנות והם עוד יחזרו. "שלא תחשוב שאנחנו שקטים", אומר האב. "המהלך שלנו הביא לעיר שקט של כמה שבועות, אולי חודש. אלו היו שבועות שלא קרה כאן כלום. לא ירי, לא הצתות, לא רימונים. אבל אחרי חודש חזר הפשע לעיר ובגדול".

איש העסקים שישב איתנו ברכב אמר שסכנין זו עיר גמורה. "סע ב-20:00 בערב ברחוב הראשי, תראה איך כולם סוגרים. היינו עיר תוססת ומכל הגליל באו לשבת פה בבתי קפה ומסעדות. עכשיו אנשים מפחדים להתקרב לכאן. גם בעלי העסקים מפחדים. בגלל זה הם סוגרים".

וזו לא רק בעיה של החברה הערבית. יריב בן עמי, חקלאי תושב הגליל העליון, שהקים את "עד כאן" ‑ התארגנות של חקלאים ובעלי עסקים מהגליל העליון שהחליטו לסרב לדרישות הפרוטקשן ‑ אומר שהבעיה מחריפה והולכת. "הפרוטקשן הגיע לכל מקום", הוא אומר, "לחברות הסעה, קבלנים, חקלאים. הם לא בוחלים בשום ענף. מגיעים לאיפה שיש כסף. הם גם לא עושים הבחנה בין יהודים לערבים".

גם בן עמי וגם בעלי העסקים בסכנין מסכימים שהפיילוט של פיצוי ממשלתי לנפגעי סחיטת דמי חסות הוא צעד בכיוון הנכון. "טוב שהממשלה מכירה באחריות שלה לפצות אותנו על כך שהיא לא מצליחה להשתלט על הבעיה הזו", אומר בן עמי. "אבל עושים פה פיילוט רק לחודשיים ומערימים הרבה בעיות ככה שאי אפשר לדעת מה זה שווה".

על אחת ההתניות בקבלת פיצוי, עמידה בדרישות חברות הביטוח, צחקנו במרירות עם עלי ואיברהים זבידאת. עמדנו בקומת המשרדים בסופר שספג את היריות והסתכלנו על שורת הקופות שמתחתינו. "שמנו ויטרינות חדשות מהכסף שלנו", הצביע עלי, "אחרי הירי חברת הביטוח שלנו לא הסכימה לבטח אותנו יותר. אמרנו להם 'לא רוצים מכם כסף על הנזק, רק תשאירו את הפוליסה', אבל הם לא הסכימו. פנינו לכל חברות הביטוח ואף אחת לא רוצה לבטח אותנו".

איברהים: "זה אומר שאין ביטוח ללקוחות ואין ביטוח לעובדים. אם יש קצר חשמלי או שריפה חס וחלילה, אין ביטוח. ככה זה אצל כל מי שסוחטים ממנו פרוטקשן, כל מי שיורים עליו. חברות הביטוח לא רוצות לשמוע ממך יותר. אז כשאתם יורדים עכשיו במדרגות למטה תיזהרו כי אין לנו ביטוח".