שתיקה פרסית - חלק שלישי (פרק כפול)

פרי רוכנת מול היומן הפתוח וידה האוחזת בעיפרון רצה משורה לשורה, מימין לשמאל, מחברת אותיות למילים, ממלאת בכתב רהוט שורות שלמות. ההתרחשויות הדינמיות השועטות ברחבי העיר והמדינה אינן מותירות ספק שהיא נקלעה לתקופה חריגה, והיא מחליטה לתעד את הימים המטורפים האלה ולהביא אל הכתב את התמונה השלמה של שני העולמות שהיא מוצאת את עצמה מרחפת ביניהם.

בעיצומו של מחול השדים הממלא את חוצות טהרן ומעסיק עם שלם, מתחוללת בנפשה מהפכה אחרת, פנימית, אישית. התקשרות שלא חוותה מעולם מנביטה בה ניצנים שאין היא יודעת לקרוא בשמם. דבר אחד היא יודעת לבטח: בן דודה הקשאני הולך וקונה חלקה בלבה ומעסיק את מוחה בכל שעות הערות.

מוצאי שבת, 9 בספטמבר 1978

אני רוצה לפתוח בטוב את העמוד הראשון של יומני. אני חושבת שהתאהבתי. אני מסמיקה מהמילה המוזרה הזאת שנדבקה אלי פתאום. אני לא מכירה את הסימנים של ההתאהבות, אבל אין לי הסבר אחר למה שקורה לי. כל החלקים שיש לי בבטן, בלב, בראש, התערבבו והתבלבלו והפכו את הסדר המוכר, כאילו שהם מתכוננים לאיזושהי חגיגה אבל כל מה שיוצא להם זה להתרוצץ ולהתהפך ולעשות גלגולים. אני יודעת שאני נשמעת לא מובנת. זה באמת כך. אני מבולבלת. אבל כל הבלבול הזה מוצא חן בעיני.

התאהבתי בבן דוד שלי, מורד. בהתחלה חשבתי שלא יהיה לי עניין בו, אבל עכשיו הוא תופס אצלי את כל המחשבות, וזה נעים לי כמו דגדוג. אני רואה אצלו קודם כול עיניים. הו, העיניים האלה מסתכלות ומספרות עליו הכול. כמה שהוא נעים ועדין וחם ומתחשב, כמה שאני מוצאת חן בעיניו. אנחנו כל כך שונים, הוא רציני ומחושב ושקול, ואני כמו מי שבלעה כדור מרץ ולא מפסיקה לעשות קפיצות ודילוגים וליהנות מכל רגע. נראה לי שהוא דווקא נהנה מהצחוקים שלי ומהשטויות הקטנות שאני פולטת. ואני הולכת ומתרגלת לרצינות שלו, ויודעת שכל מה שהוא אומר זה באמת מה שהוא חושב. זה לא דבר מובן מאליו. אני חושבת שהניגודים האלה שבינינו מעניינים, ואנחנו כמו משלימים זה את זה.

הוא כל כך יפה. גם היופי שלו עדין, וגם הגוף שלו, הדק, בא מעדינות. הוא מדבר מעט ואוהב להקשיב. זה מצחיק איך שהאחים הגדולים שלי, רָאמִין ושַׁהְרָם, מנסים לשכנע אותי, המשוכנעת, כמה המשודך הזה הוא בחור מתאים לי. הם למדו לדקלם אותם מילים ומשפטים וכל אחד בתורו בא ולוחש לי באוזן את המעלות שלו: "הוא בחור רציני, הגון, חרוץ, מנומס, אדיב וצנוע, אינו שותה ואינו מעשן. אישה מתחתנת עם הבן אדם נטו, זה שנמצא מתחת לבגדים שהוא לובש. אל תחשבי שהבחורים שרוצים להרשים את הנערות עם הבגדים האופנתיים, עם האוטו של אבא שלהם ועם השפה החלקלקה עם שיבוצי האנגלית יהיו גם בעלים טובים לנשותיהם." הם אפילו לא חושבים שכדאי שישנו קצת את הניסוח. ואני רוצה לענות לשַׁהְרָם ולומר לו: "אבל אתה בעצמך לבוש בבגדים של האופנה האחרונה ומדבר כמו טהרני נאור, ובכל זאת אתה בעל נהדר ואבא נפלא לילדים שלך." אבל אני מתאפקת, פעולה שבדרך כלל קשה לי לביצוע, ולא אומרת לו שום דבר, רק מחייכת אליו ואל רָאמִין ומודה להם בלב על הכוונות הטובות ועל האכפתיות שלהם ממני, אחותם הקטנה.

פתחתי את היומן בטוב, אבל נראה שבמדינה שלנו היום אין טוב בלי רע. החדשות נוראיות, מדאיגות ומפחידות. בכל פעם שומעים על עוד תחנות משטרה שהותקפו על ידי טרוריסטים ועל הפגנות, ומה שקרה בכיכר ז'אלה הוא שיא חדש ומפחיד במיוחד. אדחה את הפירוט להזדמנות אחרת, כי אני רוצה לפתוח את הדפים הראשונים בדברים טובים.

שלושה ימים לאחר הביקור המשפחתי שהסתיים בטיול הזוגי, הגיע מורד, הושיט לה זר פרחים צנוע, והזמין אותה למלון "צָ'טָנוֹגָה" בשדרת פהלווי, בסמוך לכיכר וָנָק.

ניחוחות היסמין ליוו אותם עד לכניסתם למבנה המפואר. פניה עטו תפאורה של חג, והדבש שבעיניה הצטלל משלל התאורה שקרנה על המדרגות. הם חלפו על פני קומת הכניסה שבה מוקמה מסעדת המלון, טיפסו לקומה השנייה, שהיתה מוצפת בהבזקי אורות ומיועדת ל"דנסינג", ריקודים, וריחפו עד לקומה השלישית, שבה התקיימו מפגשי זוגות. הם בחרו בשולחן פינתי והתיישבו זה מול זה, בצמוד לקיר הזכוכית. נברשות פורצלן השתלשלו מן התקרה והנורות הנטועות בקעריותיהן הפיצו אור צהבהב.

פרי נשענה על מסעד הכיסא. מבטה המנצנץ גלש על פני הזוגות שהתלחשו בשולחנות הסמוכים, ועיניהם הדולקות כפנסים זוהרים רמזו על כמיהה נסתרת. ממרום מושבה השקיפה על פני שדרת פהלווי. לאורכו של הרחוב הארוך ביותר בטהרן שנמתח מקצהו האחד בחִיָאבָּנֶה סֶפָּהְר עד לקצהו השני בפּוֹלֶה טַגְ'רִיש, נטועות שורות של בוטיקים ובתי קפה, ובהמשכן הווילות ואחוזות הפאר. השדרה כולה לבושה חליפת עצים, וחופת עלים לטופת רוח מסוככת עליה.

לרגע תהתה מה השתנה ברחוב האהוב עליה, והתשובה קפצה ועמדה כנגדה. לפתע הבחינה עד כמה התכווץ הנוף האנושי של בחורות ב"מִינִי ג'וּפּ", חצאיות מיני, נעלי פלטפורמה וגרבי ניילון דקיקים, שיער ארוך ומוחלק הניגר על כתפיהן, איפור שחור מקיף את עיניהן ואודם בוהק תוחם את שפתותיהן, ושל בחורים מגודלי שיער וארוכי פאות עם חולצות טריקו הדוקות לגופם. את מקומם של אלה תפסו יותר ויותר אנשי צבא ואנשי דת. היא חשה כאילו יד זרה הפשיטה מהרחוב את קליפתו וחשפה את מערומיו הרופפים.

היא הפנתה גבה אל הרחוב. אל לה להניח למראות החדשים להעֵם את קסמו של הקשר הנארג ביניהם. חיוך רב החלטי שלחה אל היושב מולה ואל מאמציו להעלים גם הוא עין מן החוץ ולמקד את תשומת הלב בחייהם האישיים. הוא סיפר לה בקצרה על החיים בקשאן, והיא מצדה בחרה להתרפק על זיכרונות ילדותה ב"מָהָלֶה" הטהרני. היא חצתה את חומת הזמן ונחתה בביתם השופע חיים בטרם נישאו אחיה ואחיותיה הגדולים וצמצמו משמעותית את הקולות ואת התנועה, את הצחוקים ואת המריבות שהתרוננו והתקוטטו בין הכתלים המסוידים.

בפאתי ה"מהלה", בחִיָאבָּנֶה סִירוּס, בסמוך לבית החולים היהודי "כּוּרֵש", ממוקם ה"הָמוּמֶה עוֹמוּמִי", בית המרחץ הציבורי, שצדו האחד מיועד לנשים יהודיות וצדו השני לגברים יהודים.

קצהו השני של ה"מהלה" הוא מקום משכנו של ה"קָרוּמְסָרָה", החאן, בן שתי הקומות. הקומה התחתונה נועדה לבהמות המסע ובקומה העליונה התארחו הסוחרים.

ובתווך ממוקמים בצמידות זה לזה מגישי השירותים: המספרה של רָהִים, ביתו של ד"ר בֶּרְגִ'יז שבו מקבל הרופא הכללי את מטופליו, מוכר הלחם, האטליז הכשר, מוכר השמן והקטניות, חנות התבלינים של אבא, מוכר הקבב שגם מכין תה בכוסות הקטנות, ולבסוף המסגד ובתי המגורים צמודי הקרקע. החנויות מצוידות בתריסי גלילה שנפתחים עם נטיפות אור הבוקר ובנטות היום הם נגללים לנעילה. לאורך הסמטה נמתח ה"ג'וּבּ", תעלת המים הפתוחה. בימי החורף, עת המס השלג, הופכת רצפת העפר לתערובת עיסתית.

"לא היו לנו מגפיים," היא אומרת בלי שמץ מרירות. "הסתפקנו ב'כַּבְשֶׁה פוּטְבּוֹלִי', נעלי ספורט, שעברו, כמו הלבוש, את המסלול הקבוע מאחינו הגדול עד לאח הקטן."

"אני בטוח שהנעליים המסכנות נרטבו והתלכלכו בבוץ," הוא מעיר.

"אוהו, נרטבו כהוגן," היא משיבה בהתרגשות, כאילו הזכיר לה אירוע משמח במיוחד. "כשנרטבו הנעליים היינו מייבשים אותן ב'כּוֹרְסִי' (שולחן הסקה נמוך הממוקם במרכז החדר, ומתחתיו, בתוך משקע החבוי באדמה, מונחת קערת מתכת ובה פחמים וגחלים), ולמחרת יצאנו לבית הספר בנעליים קרועות אבל יבשות."

ביתם היה ממוקם בסמטה צרה ללא מוצא בתוך שורה של בתים נמוכים המחוברים זה לזה, וחומת לבֵנים חוּמה חוצצת בין חצרותיהם.

היא נשאבת אל תמונת ה"דָלוּן", הפרוזדור הצר, הארוך והאפל.

"הייתי מדלגת במדרגות והידיים שלי היו מוכרחות לגעת בקירות התומכים," היא מחייכת ומשפשפת את ידיה, כאילו בזה הרגע חצתה את הפרוזדור וחספסה בקירותיו את ידיה.

"ואז," היא ממשיכה במרץ, "הגעתי לחצר והצטרפתי למשחק ה'אַלַק דוֹלַק'." היא מפליגה אל המשחק הממלא את טבורה של החצר בשקיקת חיים.

"אתה מכיר את המשחק?" היא שואלת וזוכה להנהון. "זה משחק של בנים," היא צוחקת ומשתעשעת במחשבה שהעובדה הזו לא מנעה ממנה להשתתף בו בקביעות ולהפגין את כוחה, כשהיא חובטת במקל הקטן בעזרת המקל הגדול ומעיפה אותו למרחק, או ניצבת בצד הנגדי ומנסה לתפוס את המקל הקטן במעופו.

ממקום משחקה, ברגעים שבהם חיפשו אחר המקל הנעלם, יכלה להוביל את עיניה במסלולו של המרזב היורד מן הגג, מוליך את מי הגשמים בימי החורף ומגיר אותם בקצהו. וכשתפציע השמש תיפעֵר מתחתיו שלולית קטנה ועגומת מראה הרומזת לה לגשת אליה, והיא ניגשת וטובלת את ידיה במים הדלוחים ורואה כיצד התעלזו פניה של השלולית הנחמדת. "אין לך מושג כמה אפשר ליהנות משלולית של מים קטנה ומטונפת," היא אומרת בשקיקה.

וכאשר תסיט עיניה מהצינור המתכתי, היא תתמקד בחלון החדר העטוי בשקיות ניילון מדובללות. אלה משמשות חיפוי זמני ארוך טווח עד אשר תותקן בו זגוגית חדשה, שמן הסתם תתנפץ שוב בנעל או בכל חפץ אחר שיושלך לעברה, במזיד או בשוגג, מידו של אחד מילדי החצר.

"למזלנו, במטבח לא היה חלון זכוכית. היו בו רק סורגי מתכת, כך שלא היה מה לנפץ. בקיץ הייתי נכנסת למטבח ומתיישבת בין פחי האורז, השמן והקטניות, כי הוא היה קריר כאילו הופעל בו מאוורר. אבל הכי אהבתי לשבת שם ביום חמישי בערב ולראות איך אבא קולה בטבון את גרעיני האבטיח, שאותם אמא אספה ורחצה וייבשה בכל השבוע ושאותם הוא מוכר ביום שישי בחנות התבלינים שלו."

"היה לכם חופש לעשות הכול," מציין מורד בהתלהבות.

"נכון, חוץ מאשר להתקרב ל'אַנְבָּאר', מאגר המים שממוקם בכניסה לחצר. ה'אַנְבָּאר' האיום," היא נזכרת בעצב, "ילדים בשכונה נפלו לתוכו. השתדלנו מאוד להתרחק ממנו."

פתאום היא מתעשתת ומשיבה את האור אל פניה. "אתה יודע, ה'פּוֹשְׁטֶה בּוּן', גגות הבתים, יכולים לספר סיפורים שלמים. הם דבוקים זה לזה, והיינו עושים מעליהם קיצורי דרך. בלילות הקיץ היינו ישנים שם, ואת הרגליים שלנו, הילדים הקטנים, קשרו לרגליים של אמא או של אבא כדי שלא נצנח למטה בשינה. לא היה מעקה לגג."

"אני מתאר לעצמי שיש סיפורים עצובים לגגות האלה," אמר מורד.

"בוא נדלג על החלקים העצובים. לגגות יש גם סיפורים פיקנטיים," היא מצחקקת. "אתה לא תאמין, אבל הגג הוא מקום רומנטי. תחשוב על בחורה שעולה אל הגג לתלות את הכביסה על החבלים, ובא השכן ומטפס לגג שלו. אתה יכול לדמיין מה יכול להתפתח בין שניהם שם, למעלה."

"הדמיון שלי מוגבל. מעדיף שתספרי לי," הוא מגיב בקריצה.

"טוב, זה קטע תמים, כי זה מתחיל בקשר של דיבור שמוביל לקשר הדוק יותר. אבל אני בטוחה שאתה מצפה לשמוע סיפור פיקנטי פיקנטי." הוא מאשר בהנהון. "ובכן," היא מכחכחת ופתאום מתלבטת כיצד לספר לבחור העדין שלה על הגג הרב תכליתי שניחן גם בכוחות פיתוי מעוררי תאוות בשרים, ונושא בעוון הקשרים הבלתי הגונים בין אשת איש לבין שכן נשוי ואב לילדים. בינות לסדינים הנתלים על החבל מצאו עצמם מגיעים לידי נגיעה, והנגיעה התלהטה וכבשה את גופם ועוררה את חשקם בסערה, ולא הניחה להם עד הגיעם לפורקן על הרצפה היחפה, כשהסדינים מכסים על גופם ועל כלימת מעשיהם. היא לוקחת נשימה ארוכה ולחייה מוצפות בסומק עז. "בין הסדינים עשו מעשי אהבה אסורים," היא מוצאת לבסוף משפט מילוט תמציתי.

נראה שמורד מקבל בהבנה את ההתחמקות, וגם פניו שלו מאדימות. "וחוץ מהגג יש עוד סיפורים פיקנטיים ב'מהלה'?" הוא שואל, והיא מודה לו בלבה על הדרך האלגנטית שבה הוא בוחר לרדת מן הגג.

"יש ויש," היא מכריזה חגיגית ובאותה נשימה מוסיפה בעליצות, "אם תואיל להתלוות אלי לתא השירותים ב'מהלה'."

ההפתעה והמבוכה ניכרות היטב על פניו, הגם שהוא מתאמץ להשיב בנינוחות, "את המספרת, אני המקשיב."

"ובכן," היא פותחת בסיפורה החדש, "תא השירותים היה זירת קרב. על בור הספיגה שבחצר התמודדו עשרים דיירים לחוצים. 'כמה זמן אתה בפנים?' 'צא כבר!' אלה משפטים שהתרגלנו לשמוע מעבר לדלת, כמובן בליווי קללות ויללות, ואל תצפה ממני לצטט ולהדגים. אבל שמע סיפור: פעם אחת אחד מהשכנים המכובדים כרע על הבור לשחרר את הפסולת הגופנית. מחוץ לדלת שמעו כולם את האנחות והגניחות שלו. ככה זה תמיד. כולם שומעים הכול. בדיוק בזמן הזה סיימה אחת השכנות את הכביסה השבועית שלה וירדה עם גיגית הנחושת הכבדה במדרגות, פתחה את דלת השירותים ובבת אחת שפכה את המים על האיש המסכן. הוא נבהל וקם במכנסיים מופשלים, בגוף נוטף מים ובכבוד נרמס."

מורד מוחא כפיים חרישיות. "את מפתיעה אותי בסיפורים שלך. את נולדת לסַפֵּר," הוא מכריז, וההתרגשות ניכרת בקולו.

"אני חייבת לספר לך על בית הספר," היא קוראת, זורחת מההקשבה ומהעניין שנוסכים בו זיכרונותיה.

"את חייבת לספר לי הכול," מאשר מורד, נפעם מהאנרגיות הזורמות ממנה.

לעת בוקר היתה פרי מתעוררת לתחושת ליטופם של גבעולי האור הדקים, החומקים מבעד לחווקי התריס היישר אל חלקת פניה. היתה משפשפת את עיניה, וכבר פורצת אל היום החדש ומשתחלת אל תוך התלבושת האחידה.

"עד היום אני שומרת על השמלה הכחולה עם הצווארון הלבן מהפלסטיק. השיער שלי היה משוך לאחור ומהודק בקשת שעשויה מבד לבן," היא מספרת וידיה לוקחות חלק ממשי בתיאור וחולפות על פני הבגדים ומטפלות בשיער. "יצאתי מחייכת, ובית הספר 'אליאנס' קיבל את הילדה החייכנית שנכנסת בדילוגים עליזים. בחורף הייתי נדחפת ונצמדת למרזב הגדול והחם ושולחת אליו ידיים קפואות, כמו הרבה ילדים אחרים. בצלצול לארוחת עשר רצתי עם החברות לחצר ותפסתי מקום בתור לשוקו החם. לקחתי לגימות קטנות ומתוקות מכוס הפלסטיק, ודמיינתי כאילו יש לי ביד כוס פלאים שהמשקה בה לא נגמר. וכשהקסם בכל זאת נעלם והכוס התרוקנה, הייתי שולחת את הראש אחורה, מושכת את הטיפות האחרונות ומלקקת את השאריות."

לפתע היא מבחינה בתנועת ראשה המוטה לאחור מבלי משים, ופורצת בצחוק עליז.

"אחר הצהריים, בחזרה מבית הספר, קיבלנו כריך לדרך. בתוך ה'נוּנֶה סַנְדוויצִ'י' היה כל מה שאהבנו: חמאה וחלווה או חריצי גבינה עם חלווה. היינו מקלפים את הנייר החום מהכריך ומתנפלים על הלחם. אני הייתי נוגסת נגיסה אחת ומחליטה לשמור על הנותר למשפחה. בדרך לוקחת עוד נגיסה ואוכלת לאט לאט. לפעמים, ליד הבית, גיליתי שמכל הכריך נותרה נגיסה אחת אחרונה, ובלית ברירה העלמתי גם אותה בתוך הפה."

פרי עצרה את דיבורה. רק כעת נתנה דעתה לעובדה שסיפורה נפלט בנשימה רצופה, ללא תמרורי עצור. היא זיהתה בעיני מורד רמזור ירוק. הוא מתיר לה להמשיך, אבל היא בולמת באדום. די לה להפעם. רוחה טובה עליה. היא חשה בכך בכל שס"ה גידיה והחיוך ששלחה אליו כמו דיבר בשמם של כל הגידים.

"היתה לך ילדות מאושרת," אמר.

"היו לי חברות והיו לנו משחקים פשוטים. לא צריך יותר."

"ולא הרגשתם שאתם עניים."

"ממש לא," קראה ומשכה את המילה השנייה. "נעלנו נעליים קרועות, אבל היתה לנו שמחת חיים.

"עם זאת," הזדרזה להבהיר, "אני שמחה שיצאנו משם. נעים לחיות במקום מפותח ומטופח, במרחק לא גדול מדרום העיר. הכול כאן משובח יותר."

"כמעט חשבתי שאת מתכוונת לחזור ולגור ב'מהלה'," קרץ ועיניו לא משו מפניה. "אבל את יודעת להעריך את טהרן הצפונית. את פשוט בחורה אוהבת חיים."

"החיים הם כמו דבש שקורא לבוא וללקק," צחקה. היא חשה במתיקות העוברת וממלאת את גופה.

"אני לא בסדר," התבהל פתאום. "אנחנו יושבים כאן כבר יותר משעה ועוד לא הזמנתי לך משהו מתוק. מה תרצי? גלידה? 'פָּאלוּדֶה'?"

"אשתה תה," השיבה מהורהרת בעוד אצבעותיה משחקות בשערה. אתה ה"פָּאלוּדֶה" בשבילי, המשיכה ללא קול.

רק כעת נתנה דעתה לרחשים שהדהדו במרחבי ה"צָ'טָנוֹגָה". קולות האורחים התערבלו אלה באלה, ועוררו את זכר היום שבו ישבה עם שָׁהנָאז בבית הקפה. "נחזור הביתה," אמרה פתאום וקמה, ומורד קם גם הוא ואחז בכף ידה והובילהּ לאורך המדרגות אל מחוץ למבנה.

"שמעת?" שאלה ולא הסירה את ידה מידו, והבהובים חמים ריצדו בתוכה והתערבבו ברטט החרדה מהמתרחש ביקום החיצוני של חוצות טהרן.

"שמעתי," השיב והניף יד פנויה לעבר מונית.

"תיכנסו מהר," האיץ בהם הנהג, ללא צורך, כשהתיישבו במושב האחורי. "חִיָאבָּנֶה שָאה," הפטיר מורד, והמונית נענתה בקול חריקה.

"אני מקווה שהדרך נקייה," אמר הנהג ושוטט בעיניו כמי שמכין עצמו להפתעה בלתי צפויה.

פרי, שהדיבור עבורה היה כמו נשימת אוויר, נעלה כעת את פיה וחשבה מה טוב שהם פטורים מלדבר. נהגי המוניות, מטבעם, ממלאים את החלל במילים, וכל שנחוץ להם הוא בן אדם המצויד בזוג אוזניים זקופות ובראש מהנהן בהסכמה. מפיו של נהג המונית שאסף אותם זה עתה, למדה כי יום שישי זה - שבו חשה בכל עצמותיה כי הולך ונסלל לבה אל הבחור הקשאני, עד כי ברור לה כי היא הולכת וקושרת את גורלה בגורלו - נראה כיום גורלי לעתידה של איראן. "ג'וֹמְעֶה סִיָה", יום שישי השחור, כך כינה נהג המונית את היום הזה.

בפתח ביתה הם פרצו מתוך המונית ונחפזו אל הבית.

אמא מהרי, אבא יעקוּבּ ואחיה בֶּהְנָם היו רכונים סביב מקלט הרדיו. אבא שב הביתה מוקדם, אף שמכירת התבלינים והגרעינים היתה בשיאה.

"ברוך השם שהגעתם," לחשה מהרי.

"ששש..." שיסע אותה בֶּהְנָם.

"הֵפֵרו את הצו לאיסור הפגנות," הסבירה מהרי בלחישה.

פרי ומורד הנהנו לעברה והתיישבו על כיסאותיהם, בעודם מאזינים לקולו של השדרן.

ההודעות הגיעו מקוטעות. פריטי מידע מבולבלים וסותרים זרמו ללא הרף. התיאורים הקשים והבלבול הלהיטו את החרדה. הכיסאות חרקו, קולות תגובה וקולות היסוי נאבקו אלה באלה. איש לא קם להכין כוס תה.

9.

בימים הבאים התבהרו לפרי שתי תמונות. האחת היא תמונת חייה המלמדת שמורד הוא האיש אשר לו תינשא. מועד האירוסים נקבע לשבוע הבא. ובעודה מפנה מקום בראשה ובלבה להתרחשות המרעישה הזאת ומבקשת לנקז את מחשבותיה בציון הדרך בחייה ולציירו בצבע הלילך, פולשת וחוטפת את מחשבותיה תמונה שנייה, הזוקרת כנגדה את צבעה השחור. היא נוכחת בצדקת דבריו של נהג המונית, שהקדים וקבע כי יום שישי השמונה בספטמבר 1978 הוא יום גורלי לאיראן. מתחוור לה שנקלעה לתקופה שבה היא נדרשת לחלוק את חייה בין הנתיב האישי הקסום לבין הנתיב הפוליטי העגום.

גם היא, ככולם, צמודה לקופסאות הרדיו והטלוויזיה. היא חוזה בתמונות ההמונים הממלאים את שדרת פהלווי. בראש גושי האדם צועדים "אָחוּנְדִים" עתירי זקן, והם מכוונים ומעודדים את הקריאות הקצובות, "מרג בר שאה", "ג'אוויד ח'ומייני".

הכול התחיל בכיכר ז'אלה הסמוכה לבניין ה"מַגְ'לֶס", הפרלמנט, שבה התקהלו קבוצות מפגינים. עם הגעת תגבורת של חיל רגלים לחיילים, התפתח קרב קשה בין צבא השאה שהפעיל טנקים ומסוקי קרב, לבין המפגינים המצדדים בח'ומייני.

בתוך השאון רעמו לפתע קריאות חדשות מן הרמקול: "'קַטְלֶ אַמֶ כָּלִימִיָה!' טבחו ביהודים!"

שוב אנחנו? חשבה פרי. מה ליהודים ולמהומה הזאת?

היא הצטנפה בכיסאה. תמונות מהיום במכבסה פרצו ונמזגו באלה שעלו מן המסך. עיניה נפקחו כדי סדק, כמו לוודא שאיש מהמתלהמים לא יקום ויורה עליה באצבעו: תפסנו אותך, הנה יהודייה, טבחו בה! כל ירייה הקפיצה אותה כאילו נורתה לעברה.

רעש חדש פילח את הקולות האחרים. מכוניות, בצפירות רמות ובאורות דולקים, נעו בפראות. בתוכן נדחסו בחורים בחולצות מוכתמות באדום, או עטופים בסדינים שצעקו דם. היא התקשתה לנשום.

"פרי..." סמוך לאוזנה בקע קול חרישי.

היא פקחה את עיניה היישר אל עיניו של מורד.

"שתי," אמר והגיש לה בזהירות כוס מים.

היא ביקשה להרגיעו ולגמה לגימות קטנות. "הרגשתי כאילו אני שם, בתוך הטלוויזיה... בתוך ההמון. היריות האלה... זה מפחיד."

"זה מפחיד," הסכים איתה. "אבל אנחנו כאן, בבית שלכם. כאן הכול בסדר."

"כמה נהרגו?" שאלה בהיסוס.

"מי יודע," השיב. "נהרגו בכיכר זָ'אלֶה ונהרגו ברחובות. הרבה. יותר מדי... טהרן בתוך מהפכה."

היא לפתה בשתי ידיה את הכוס ופערה עיניים. "טהרן השתנתה בבת אחת," אמרה בתימהון.

10.

פרי עצמה עין אחת והתעלמה מהמראות שאליהם מרותק עם שלם, ופקחה עין שנייה להסתכל ולתכנן את אירוסיה. אני חייבת לעצמי את הזיכרון הזה, החליטה בינה לבינה. שום דבר בעולם, באיראן, בטהרן, לא יעיב על שמחת אירוסַי. לא העוצר, לא השביתות, ההפגנות, שריפת הצמיגים, וגם לא הכרוזים ב"בָּאזָאר", בשווקים, הקוראים לפגוע באמריקאים וביהודים.

היא הילכה בראש מורם בבית הוריה החדש שאותו שכרו לאחרונה, שם יקיימו את טקס ה"שִׁירִינִי חוֹרוּן", האירוסים. היא עילזה את פניה והסירה עקבות של חשש מפניהן של הנשים השותפות להכנות ליום שמחתה. היא שעטה קדימה וחטבה שבבים מתוקים של חיים.

יחד עם מורד, אחיה ואחיו של מורד, כיוונה צעדים מרנינים לעבר היעד האהוב עליה מכול, חנות התכשיטים של אָגָא סָרָאף, הצורף, הממוקמת ברחוב שאה. אין כתכשיטים לרומם את רוחה - כשהעניק לה מורד טבעת משובצת יהלומים ושעון עשוי זהב לבן ומעוטר גם הוא ביהלומים, הפיקו פניה נהרה. פרי פיצתה אותו בטבעת יהלומים ובשעון צנוע, בהתאם לבקשתו.

העוצר כיוון את פָּרְוִיז, אחיה של פרי, אל ה"קָלָנְטָארִי" לקבלת אישור משטרתי לקיום טקס ה"שִׁירִינִי חוֹרוּן". ההיתר ניתן בשני תנאים: קיום האירוע בהשתתפות קהל מצומצם וסיומו לא יאוחר מהשעה אחת עשרה בלילה.

גם מהרי לא ויתרה על זכותה של בתה לחגיגה ראויה ומושקעת. על השולחן העטוי מפה צחורה הניחה טס מרוקע עשוי כסף ועליו קערת כסף גדולה שמתוכה התנוסס "נוֹגְל" - רצועות של שקדים מצופות בסוכר ומכותרות בתכשיטי זהב.

קומץ החוגגים פצח בצהלולים ויצא בריקודים, כשה"נוֹגְל" עובר מיד ליד. הגיסה הגדולה הוזמנה לענוד על פרי את תכשיטיה החדשים. מנת הפתיחה - צלחת אישית ובתוכה "גוֹנְדִי", כדור עשוי מתערובת של עוף וחומוס אפוי וטחון, נאכלה טיפין טיפין בעזרת המזלג, וחופן "סַבְּזִי חוֹרְדָן", ירק לאכילה, הובל אל הפה באצבעות הידיים.

המנה העיקרית הוגשה לשולחן וחילצה קריאות התפעלות, "בָּהּ, בָּהּ, צֶ'ה חוֹשְׁמָזֶה הַסְט, כמה שזה טעים." בזו אחר זו הונחו קערות האוכל הממלאות בצבעוניות חגיגית את השולחן: "שִׁירִין פּוֹלוֹ" - אורז מתוק מעורב בשקדים חתוכים, פיסטוקים, קליפות תפוזים מיובשות, זעפרן ומי ורדים; "חוֹרֶשְׁתֶ סַבְּזִי" - תבשיל עשוי מתערובת של בשר, שעועית אדומה וירק; "פֶסֶנְג'וּן" - תבשיל מבשר הודו ופירות יבשים; "שֶׁפְטֶה סִיבְּזֶמִינִי" - כדורי בשר עם תפוחי אדמה; ו"תַהְצִ'ין מוֹרְג" - תבשיל עוף עם אורז. אל המזלג הצטרפה הכף לעזרת הסועדים.

לבסוף הוגש הקינוח: נתחי "חַרְבּוּזֶה" - מֶלון גדול ומוארך, מתוק ועסיסי, חצוי לאורכו ומדיף ניחוח משכר, ובצלחת שנייה רבץ ג'ל אדום בצורת דג.

אין כמו ארוחה דשנה להצהיל את פני החוגגים.

המאורסים הביטו זה בזה ועל פניהם זרח אור נגוהות שקשר אותם יחדיו ורומם אותם מעלה, הרחק אל מעבר להתרחשויות העקלקלות שהתחוללו על פני האדמה.

11.

ערב שבת. פרי ומורד רובצים על הספה בחדר המגורים. לפני שעה קלה סיימה פרי להתקין עם אמה את ארוחת השבת והתקלחה. עוד מעט תגיע המשפחה כולה, כמו בכל ערב שבת, והשקט יקבל תפנית חדה ומרעישה. בֶּהְנָם בחדרו, מהרי בחדר הרחצה ויעקוב ספון בכורסתו ומעיין בפסוקי תנ"ך נבחרים. שירו של הזמר סָטָאר "סֶדָיֶה בָּרוּן", קולות הגשם, שהתנגן קודם לכן בקַלטת, מזמזם עדיין באוזניה.

היא מתבוננת בארוסה. עיניה משוטטות לאורך מתאר פניו. בביתם אין הוא נוגע בה, למעט לטיפות גנובות בשערה או בלחייה, שמותירות עליה את רישומן לאורך זמן. גם בבית הוריו הוא נמנע מכך, בחוץ על אחת כמה וכמה. מתי נתחתן והכול יהיה מותר ומכובד? מנקרת השאלה. בפגישתם הראשונה התוודה בפניה כי אביו מציע להם להזדרז ולהתחתן. איש מהם לא ציפה שיבואו תהפוכות על המדינה וישפיעו על הפרט. "נחכה לימים שקטים יותר," אמר לה אתמול, והיא חייכה אליו בהכרת תודה על שזיהה בעיניה את שאלתה, מבלי שנהגתה בקול.

מתי יגיעו הימים השקטים? כמה עוד נצטרך להמתין להם? היא משתוקקת נואשות למגע כף ידו בכפה.

עיניו משתהות עליה, נוטפות אהבה. היא משיבה לו מבט רך והוא מחכך ידיו זו בזו. היא מעלה בדמיונה התחככות ידיו בידיה. כה קרוב הוא אליה, עד שהיא חשה את הנשימות העולות בחזהו בתיאום מושלם לנשימותיה. מבטה נארג בעיניו. היא רוצה לשמוע את צליל קולו החמים, השקט, המדוד, הנוסך בה מרגוע.

"שבת שלום," פוצחת מקהלה מצייצת בערב רב של קולות, והכמיהה לקולו החמים של מורד מתנדפת במהרה, חומקת דרך הדלת הפתוחה.

ראשונה פורצת פנימה עדת ילדים המשמשת כוח חלוץ לקראת כניסתם הבוגרת של ההורים. הקטנים, שני ילדיהם של ריטה ואלברט ושלושת ילדי פָּרְוִיז ויִפְרָה, כבר עטו על דודה פרי וחנקו אותה בחיבוקי דוב, מתחרים ביניהם על זכות הראשונים לקבלת חיבוק חוזר. פרי נשמרת על נפשה ודואגת לייצב את גופה מול הנחשול הפרוע ומנקדת את הפנים האהובות בנשיקות, תוך הקפדה יתרה שלא תלבין חלילה פניו של מי מהם בפסיחה בשוגג של נשיקה על לחיו, ובעיקר על לחייה, שהרי כלל ידוע הוא כי בנות נוטות יותר להיעלב.

מחזור של חיבוקים ונשיקות לקטנים ולמבוגרים, בליווי סדרת מילים צפויה - שבת שלום, שבת שלום, מה שלומך? מה נשמע? איך אתה? ברוך השם, ג'וּן, מתוק - שיוצאת עם כל הכוונה ומתוך הלב, הגיע לסיומו, ועדיין כולם עומדים ומתעניינים ושואלים ועונים ומספרים קטעי חוויות, ומהרי מבקשת, "תשבו, למה אתם עומדים?" והיא עצמה עומדת ושואלת את ריטה, "למה את נראית ככה רזה? את צריכה לשמור על עצמך," ובטרם קיבלה תשובה היא עונה לפָּרְוִיז ששואל, "איפה בֶּהְנָם?" "הוא במקלחת, תכף יבוא," ופָּרְוִיז כבר פונה למורד, "כמה טוב לראות אותך איתנו בערב שבת," ופרי משתובבת עם הילדים, והנה גם בֶּהְנָם מגיע ככוח עזר ומתאגרף עם אחיינו וחולץ קריאות מבוימות של כאב, והיא מבקיעה דרך בתוך החומה הצעירה ונוחתת במרכז השיח של הבוגרים, וההמולה מרקיעה לשחקים שמחים, עד שהם מתייצבים בזה אחר זה מאחורי הכיסאות, והרעש מקבל ממדים סבירים.

רק כשיעקוב מברך את ברכת נטילת הידיים משתרר שקט יחסי, הקדמה לרגעי הדממה המקודשת הכובשת כל חלקה בחלל כאשר הוא אוחז בידיו את כוס היין ומברך. הכוס עוברת בין המסובים, וזה האות לחדש את השמחה.

פרי נעה מן המטבח אל שולחן האוכל, מגישה מאכלים וזוכה לדברי שבח. היא מתיישבת סוף סוף לצד מורד, ומניחה בצלחתו מנה גדושה של "חוֹרֶשְתֶ סַבְּזִי".

"בָּהּ, בָּהּ, צֶ'ה חוֹשְׁמָזֶה הַסְט," מפליג מורד בשבח התבשיל.

"מה שלום ההורים שלך, מורד?" מתעניינת ריטה.

"ברוך השם, הם מוסרים לכולכם דרישת שלום חמה ורוגע."

"שיהיו בריאים, אמן. רוגע, זה מה שחסר לנו היום," משיבה ריטה, ופָּרְוִיז מחזק מיד, "שום דבר לא שווה בלי רוגע," וכולם נטפלים פתאום למילה "רוגע" כמו בה תלוי ועומד העולם, מפרקים אותה לכל הטיותיה ומתרפקים על הימים שבהם לא נהגתה המילה, לא במלואה ולא בחלקה, אבל האוויר היה ספוג בה. עד שאלברט, בעלה של ריטה, אומר פתאום: "השאה שלנו הולך ומאבד את הכוח שלו."

"הָאסבְּשָלוֹם, אל תדבר ככה," מוחה מהרי. "צריך להתפלל בשבילו ולאחל לו בריאות טובה ואריכות ימים."

"חמותי הטובה," מתעקש אלברט. "להתפלל זה טוב, אבל המצב שלו לא טוב, ואנחנו לא צריכים להסתיר את זה. מה אתה אומר, פָּרְוִיז?" ובטרם ישמע את דעתו של גיסו הוא פונה לבתו הגדולה יסמין בת התשע, "לכי תטפלי באחותך. תראי למה היא לא מפסיקה לבכות."

"כל זמן שיש מקום לתקווה אנחנו ממשיכים לקוות," מביע פָּרְוִיז את דעתו השקולה. "מי יודע, אולי מישהו יתפקח פתאום ויבין שצריך לשים סוף לכל המהומה הזאת."

"אנחנו כבר הרבה זמן מקווים, אבל המצב רק הולך ומחמיר," מתבצר אלברט בעמדתו.

"תאכלו מהעוף," מציעה מהרי ומתחילה להעמיס נתחי עוף על הצלחות, ואינה שועה לקולות הדחייה בקרב הדור הצעיר. "אל תשאירו על השולחן, רק מדברים ומדברים ולא אוכלים. בשביל מי בישלנו את כל זה? ולמה כל ערב שבת מדברים על המצב ועל הפוליטיקה? זה אסור. תגמרו לאכול, נעשה ברכת המזון ו'אָגָא', אבא, ישמיע לנו דברי תורה. נכון, יעקוב?"

"אני מוכן לדבר על פרשת השבוע, אבל אני צריך קהל," אומר יעקוב.

"אני לא קהל בשבילך?" קובלת מהרי. "בוא תתחיל בקהל קטן ולאט לאט הוא יגדל, אל תדאג."

"מהי פרשת השבוע?" בוחרת פרי לשמור על כבוד אב ואם.

"או, הנה, אתה רואה?" קוראת מהרי בשביעות רצון מופגנת. "כבר יש שניים בקהל. כפול ממה שהיה. עוד תראה איך שהוא יגדל. ואתם," היא פונה לגברים, "תלמדו מפרי ותתנהגו יפה."

"התנהגות טובה היא לעצום את העיניים ולאטום את האוזניים ולקבל את המצב כאילו הוא לא קיים," נוקט בֶּהְנָם בקו אירוני, וזוכה למטר קולני של תגובות תומכות ותגובות מתנגדות מכל פינה ועבר.

יעקוב קורא את ברכת המזון, וריטה ויִפְרָה, אשתו של פָּרְוִיז, אוספות את הילדים ומרכזות אותם בחדר השינה, שבן רגע הופך לחדר משחקים.

יעקוב פותח בקריאה מתוך ספר בראשית, פרק י"ח: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם..." יעקוב קורא בשפת הקודש ובֶּהְנָם קורא בפרסית.

"שלושה נושאים בפרשה אחת," מציין פָּרְוִיז, "המלאכים המבשרים לשרה שייוולד לה בן בגילה המופלג, השמדת סדום ועמורה בגלל החטאים, ועקידת יצחק."

"נכון," מאשר יעקוב, "מתחילים בבשורה טובה, ממשיכים בעונש קשה ומסיימים במבחן אמונה. אלוהים כאילו אומר לנו: תראו, אני יכול לחולל נסים ולתת חיים, ובאותה מידה אני יכול להשמיד ולהרוס. זה תלוי בהתנהגות שלכם, זאת אומרת האדם קובע את גורלו."

ריטה יוצאת מהמשחקייה ורומזת לפרי בניד ראש להיכנס למטבח. "שמעת?" היא שואלת ומחווה בראשה לעבר בית השכנים.

"כן."

"נו, אז מתי אתם?"

"מחכים."

"לְמה בדיוק מחכים?"

"לזמנים טובים."

"תעשי לי טובה, על איזה זמנים טובים את מדברת? זה בדיוק כמו לחכות למשיח."

"מה אני יכולה לעשות? אני לא יכולה לדחוף אותו לחתונה."

"אז ספרי לו על החתונה של השכנים שלכם. לא מזמן הם התארסו, וכבר קפצו לחתונה. אולי הוא יבין את הרמז."

"הוא יודע. אחיו היה בבית הכנסת וסיפר לו. אני לא צריכה לשכנע אותו. הוא רוצה בדיוק כמוני. אבל זה לא מתאים עכשיו."

"אני בטוחה שעם קצת מאמץ את תמצאי את הדרך לזרז אותו, את בחורה חכמה."

"תפסיקי להלחיץ. אני בתקופה הכי יפה בחיים שלי. אני מאוהבת. טוב לי איתו וזהו. ו... ודי, אל תגרמי לי לבכות."

פרי יוצאת נסערת ופוגשת את מורד פוסע אנה ואנה. "מה קרה, פרי ג'ון?" הוא תמה.

"שום דבר, אני צריכה ללכת לשירותים."

פרי נמלטת לחדר השירותים, מסתגרת בתוכו, מסובבת את ברז המים סיבוב מלא ומתבוננת כיצד המים ממלאים בגעש את הכיור. היא מושיטה כפות ידיים מתחת לברז, שוטפת את הפנים ומריצה בראשה מחשבות מרגיעות. רוגע, זה מה שאנחנו צריכים, היא גומרת אומר בלבה בעודה סוגרת את הברז, מנגבת את פניה, ויוצאת אל שולחן הגברים היושבים בחברותא כמו בחורי ישיבה ומתדיינים על עקידת יצחק.

12.

אני מאורסת, חשבה פרי. בקרוב אהיה אישה נשואה. רק שיחזור השקט. שנשוב כבר לשגרת החיים.

התוכנית של מורד התגשמה בחלקה. הוא מתגורר בטהרן. לו ולאחיו יש מתפרה ושתי חנויות לבגדי נשים. לכאורה, דרכו סוגה בשושנים. אלא שמדרון החיים הכללי המטלטל את הכול קשה במיוחד ליהודים, ואלה נאלצים להנמיך קומה, להוריד פרופיל ולסגור את החנויות יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש.

מחשבותיה הוטרדו מהתהפוכות שהתרגשו על העיר שאהבה. היא התקשתה לעקוב אחר ההתרחשויות הדינמיות ולהתמודד עם הקצב המהיר שבו הלמו באיברי השמיעה והראייה וחבטו בלבבות. המראות ברחובות חברו אל חדשות הרדיו וקראו תיגר על הניסיון הנואש להיאחז ברסיסים של תקווה. היא אחזה בעיפרון ורשמה ביומנה:

יום שישי, 22 בדצמבר 1978

הימים הקשים, יומני, הולכים ונעשים קשים יותר. אני רוצה לכתוב על האהבה שלי, עלי ועל מורד, שהנוכחות שלו בחיי היא האור היחיד שמאיר עלי, אבל העיפרון מתעקש לכתוב על טהרן האהובה שהפכה לשדה קרב. איך במדינה השפויה שלי, שעד אתמול יכולתי ללכת בה לאן שאני רוצה, אין לי היום לאן ללכת?

אני לא מוותרת ואני יוצאת מהבית, עוצמת את העיניים מול הסכנה ופוקחת אותן בבית של מורד, שיושב עם האחים המובטלים שלו ומחכה לי מוטרף מדאגה. וגם הוא עוצם את העיניים, אוטם את האוזניים ונוחת אצלי בבית מתנשף, כאילו עבר מרדף של חיות טרף.

אני מסתכלת באמא ורואה את הדאגה בעיניה. העיניים שלה דואגות תמיד, אבל עכשיו הדאגה קיבלה עומק, והיא נדחסת פנימה וצפוף שם מאוד. אני רוצה לבכות אבל מתאפקת ומחבקת אותה, מציגה הצגה כאילו עלי הדברים האלה לא משפיעים. אני לא יודעת אם היא קונה את ההצגה שלי, אני רק יודעת שאני לא שחקנית טובה, אבל היא מנסה לחייך ויוצא לה מין חיוך עקום שלא מצליח לדלל את העומק של הדאגה בעיניים.

אתמול בלילה מיניתי את עצמי לענייני החגים במשפחה, והצעתי שנחגוג את "שַׁבֶּה יָלְדָה", הלילה הארוך ביותר, כמו שנהגנו לחגוג בכל שנה ושנה. לא ראיתי קופצים על ההצעה. אז לקחתי את שתי הידיים שלי למטבח, והן נשמעו להוראות שלי וחתכו מלון ואבטיח, שבעונה הקרה הזו של השנה הם יקרי המציאות. את החתיכות הן הניחו יפה בקערת הגשה ששמורה לאורחים ולחגים בלבד, סידרו בטוב טעם עיגולים עיגולים של פירות יבשים בצלחת, והרימו את כל הכבוּדה הזאת עד לסלון. ישבתי ושילבתי את הידיים הנאמנות כי באמת מגיע להן לנוח, והפעלתי את הפה: "עכשיו שמישהו יואיל בטובו לברך," אמרתי. אבא שלי, האיש הטוב הזה, קם לברך, וכולם אמרו "אמן" ואכלו, וכמה רגעים יכולנו לחיות באשליה נעימה של בית עטוף חג.

פתאום הדברים הקטנים שהייתי מוטרדת מהם הפכו לגמדים, למיקרוסקופיים. אלוהים ישמור, איך ייתכן שבנקים, בתי קולנוע, חנויות, מסעדות, מבני ציבור - כל אלה מועלים באש. אני צובטת את עצמי לבדוק אם אני חולמת, ואני מרגישה את הכאב של הצביטה חזק בתוך העור ובתוך הלב.

תחנות המשטרה, שעליהן סמכתי תמיד שישמרו עלי, גם הן מתמוטטות כאילו היו עשויות מקרטון. מה קרה לשוטר החזק? מה קרה לנו?

הקריאות "מַרְג בַּר שאה" ו"גָ'אווּד ח'וּמייני" וההכרזות נגד אמריקה ונגד הציונות וישראל נשמעות כמו מתחרות ביניהן מי תיקרא ראשונה. ההפגנות דוהרות מהדרום לצפון, והגיעו עד למשרדי "אל על" - הסניף של חברת התעופה הגדולה בישראל.

האם כל זה אמת או סרט לא מוצלח שחבל על דמי הכרטיס ששולמו עליו?

בֶּהְנָם פרץ אל הבית. "שמעתם מה קרה?"

"התנפלו על משרדי 'אל על'," השיבה פרי וסגרה באחת את היומן.

"אין להם אלוהים," בֶּהְנָם לא הִרפה. "הם התנפלו על הדלתות המשוריינות, יידו אבנים וזרקו לפידים בוערים."

"שמעתי שעובדי 'אל על' ברחו דרך הדלת האחורית, קפצו בין הגגות והגיעו לשגרירות הישראלית," השלימה פרי.

ובֶּהְנָם המשיך, "ואז הם פרצו לשגרירות בריטניה, שרפו אותה, ומשם המשיכו למרכז המסחרי האמריקאי. אין מי שיעצור אותם."

"הקדימו את העוצר לשעה חמש אחר הצהריים. נקווה שזה יעצור אותם," אמרה פרי בנימה חסרת תקווה.

היא פותחת שוב את היומן וחורטת בעפרונה:

האמריקאים מחלצים את אזרחיהם מטהרן. משפחות ישראליות יצאו לישראל במטוסי "אל על". ממשלה צבאית. גלי מעצרים וצו עיכוב יציאה מהארץ לאנשי ציבור. ראש הקהילה היהודית בטהרן, חַבִּיבּ אֶלְקַניָאן, מתומכי השאה, ברשימת החשודים.

העיפרון נאנק תחת ידה.

"אלקניאן נמצא מחוץ לאיראן, הלוואי שלא יחזור לכאן," היא זורה תקווה לאוויר החדר ושומטת מידה את העיפרון המיוסר וסוגרת את היומן בטריקה.

מורד מושבת בעל כורחו, ולזוג האוהבים מתפנה מרחב זמן בלתי מוגבל. פרי מחליטה לא להניח לחיים בצל הפחד להובילה לדכדוך תמידי. היא עושה הכול כדי לשמר את שמחת החיים ולהפיק את המרב מהזוגיות הנרקמת ביניהם. צאי מן הבית, היא מורה לעצמה. קודם צאתה היא מטפלת בשערה, מתאפרת, מותחת לרגליה את מכנסי הג'ינס ההדוקים ואת חולצת הצמר הירוקה, עוטה את מעיל העור המשובח בצבע הבורדו שקיבלה בחורף שעבר מהֶלֶן חאנום, וחושבת על טוּב לבה של הלן, חברתה המוסלמית של אמה, שמכל נסיעה שלה לווינה - שם ממתין לה ביתה השני, כך מכנה היא את ביתה האוסטרי - ואת הבית הטהרני הממוקם בשכונה ההררית היוקרתית שִמְרָאן - היא מכנה "ביתנו הראשון" - היא שבה עם הפתעה עבורה ועבור אחיה בֶּהְנָם.

היא קורצת לבבואה הנשקפת אליה מן הראי ויוצאת לבית הוריו של מורד. בדרכה היא מנופפת לשלום לחברתה מִינוּ שעומדת בחלון ביתה ואורבת למפגשים אקראיים שכאלה, המזמנים אפשרות להניע יד עצלה. היא ממשיכה וחורצת לשון לרחוב המאיים, עוקפת תלי שלג המוערמים בחוסר סדר ובחוסר אחידות, משקיפה על הלבוש הלבן המכסה את העצים, גגות הבתים, המכוניות, חוטי החשמל ופנסי התאורה הכבויים, ומפליגה בדמיונה אל ימים מושלגים אחרים, תמימים וטהורים, חפים מסממנים מדאיגים.

בסמוך לדלת ביתם היא משעינה את המטרייה על הקיר ומעיפה מבט חטוף בפתיתי השלג הנמסים ונושרים מקצותיה, עד אשר הם נקווים לשלולית קטנה.

מגפיה השחורים נחלצים ומונחים בשורת הנעליים הניצבת מחוּילת לאורך קיר המבואה. היא מנערת את שערותיה הארוכות, שאניצים לבנים וקפואים של שלג מצאו את הדרך אליהן על אף חוּפּת המטרייה, ועושה דרכה לחדר המגורים על הרצפה המרופדת בשטיחים, כשרגליה נתונות בגרבי הצמר האפורים.

בביתה של משפחת לוי מקובצים האחים המובטלים מאונס. עם כניסתה היא מביאה עמה משב רוח מרענן, המפשיר את העגמומיות השורה בין הכתלים ויוצק בהם חיים. "שלום עליכם," מצהיל קולה, כמו הביא בשורות חדשות, כמו גבר השאה על אויביו ובא שלום על איראן ועל יושביה.

"שלום, פרי ג'ון," משיבה חבורת המובטלים במקהלה מתעוררת, ומורד ניגש אליה בחיוכו המבויש ומלווה אותה לכיסא בחדר המגורים.

"מה חדש?" היא נשאלת, כמי שחצתה את הרחובות ויכולה לספר דבר מה שהתרחש, הגם שמדובר בתמונה חוזרת ומוכרת עד כאב.

"לא יודעת, לא מסתכלת, לא אכפת לי," היא משיבה ומושכת בכתפיה. "אבל תשמעו ציטוט מצחיק."

"תני לי לנחש," קורא האח הגדול סולימן. "עוד 'הברקה' של ח'ומייני."

"בדיוק," היא מאשרת. "מצטטים את ח'ומייני כאילו הוא האימאם. איך הוא מצליח להשלות את כולם - גם את המסכנים שרעבים ללחם וגם את המשכילים שחיממו את ספסלי האוניברסיטה? כולם מתפתים לחשוב שהוא זה שיביא את החיים הטובים. בעצם, מישהו יכול להסביר לי מה הקטע הזה עם האימאם? למה הוא נחשב כאילו היה סגן אלוהים?"

"אני אסביר לך," לוקח סולימן על עצמו את תפקיד המומחה לענייני האסלאם השיעי. "כשאומרים 'האימאם' מתכוונים לאימאם השנים עשר. השיעים מאמינים שהיו שנים עשר אימאמים, שהם הצאצאים של מוחמד ונחשבים לאבות השיעה. אללה ברא את הנשמות האלה עם יסוד אלוהי, ולכן הם נעלים יותר מהנביא מוחמד."

"הם נעלים יותר ממוחמד?" היא תמהה.

"כן, פרי. האימאם האחרון, מוחמד אל מהדי, נעלם במאה התשיעית לספירה. מספרים שאחרי שנעלם הוא התגלה שוב מפעם לפעם, עד שנעלם סופית. מאז מחכים לו שישוב, בערך כמו שאנחנו מחכים למשיח שלנו. הוא נקרא 'בעל הזמן' כי מאמינים שלזמן אין השפעה עליו. כשיגיע הוא יביא את האושר והאור, את הצדק והאמונה. עכשיו מציג ח'ומייני את עצמו כאימאם, והמאמינים תולים בו את התקוות שהוא יסלק את כל הצרות, את העוני ואת הסבל."

"במצב הנורא הזה לא קשה לו לפתות אותם להאמין בהגזמות ובשקרים," מעירה פרי, "ההגזמה והשקר הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה."

סולימן שותף לדעתה. "הוא סוחף והוא מצליח לעשות את כל זה מהגלות, כשהרגל שלו לא דרכה באיראן כבר חמש עשרה שנה, ומדובר בבן אדם בן שבעים ושבע."

"זה בדיוק העניין," מתעורר דניאל, "מי שנמצא במקום רחוק נתפס כמי שיש לו כוחות מיוחדים, כאיש היכול להביא את הישועה."

"הכי קל להשפיע על ידי אמונה דתית," אומר מורד. "הדת היא אופיום להמונים, כמו שאמר קרל מרקס. כל כך פשוט לספר שהתמונה של ח'ומייני מופיעה כל לילה על הירח ורק מאמינים יכולים לראות אותה, ומי שלא רואה הוא כופר. ואז, כל מי שלא רואה חושב שהוא צריך להתאמץ ולהיות מאמין גדול יותר."

"בגדי המלך החדשים," קובעת פרי. היא לוקחת מטאטא לידה, בידה השנייה מלטפת זָקָן דמיוני היורד מלחייה ומסנטרה, ומתהלכת שפופה ורועדת לאורך חדר המגורים. "שלום, אני ח'ומייני," היא קוראת, "ירדתי מהירח. האם תקבלו אותי?"

הקהל מריע לה. אילו אמה ישבה כאן לצדם, חושבת פרי, היתה יוצאת בנאום המדבר בשבח התיאטרליות שלה.

האם גוֹהָר מגיעה נושאת טס נחושת. על הטס ערוכות כוסות תה גדושות וקעריות זכוכית ריקות, ובמרכזו מונח כלִי הפורצלן עם ה"קַנְד", קוביות הסוכר. פרי מעמידה את המטאטא במקומו לקול צחוקם של בני משפחת לוי, מחלקת את כוסות התה בין כולם ונוטלת אחת לעצמה.

"את צוחקת ומצחיקה, שתהיי תמיד שמחה בחיים," מעירה גוֹהָר בקול מלטף.

"מאז ומתמיד צחקתי," משיבה פרי בצחקוק. "כשהייתי בכיתה ד' המורה סילקה אותי פעם מהכיתה - כמה שלא ניסיתי להתאפק, פרצתי בצחוק, והחברות שלי נגררו בעקבותי. צחוק הוא כמו פיהוק, מידבק."

"מורה קשוחה," מציין סולימן. "בעצם, כל המורים ב'אֶתֶהָאד', בית הספר היסודי, קשוחים. אותי סילקו מהשיעור כמעט כל יום."

פרי נזכרת. "כשהתנהגנו לא יפה בבית, אמא היתה מאיימת 'מִיָם בְּמוֹעָלָמֶת מִיגָם', אבוא לספר למורה שלך."

דניאל צוחק. "אמא, גם את השתמשת באיום הזה, וזה עבד. פתאום התנהגנו יפה. לא שזה החזיק מעמד הרבה זמן, אבל היה משהו באיום הזה."

"תדעו לכם," לוחשת פרי, "שכולנו חוטאים עכשיו למסורת השיעית. שיעי טוב לא צוחק ולא מדבר בקול רם." היא פולטת אנחה מדומה.

אָגָא ציון, אביו של מורד, אוחז בשתי אצבעות את מותניה של כוס התה, מוזג מעט לקערית, מניע אותה כמה ניעות לקירור התה, נוטל לידו את קוביית ה"קַנְד", טובל אותה בנוזל המהביל, מביא אל פיו ומשמיע רעשי מציצה, ואחר מושך מהקערית לגימה קולנית רוויית עונג. פרי עוקבת אחר תנועותיו בחיבה גלויה, כך לוגם ברעש גם אביה. נראה שכך לוגמים כל האבות עתירי השנים. "מה עם הציטוט שהבטחת לנו, פרי ג'ון?" הוא פונה אליה בפנים מוארות.

"אה, הציטוט מפי ח'ומייני," מתנערת פרי מהאבות מחוללי הרעש. "תשמעו: 'השאה הוא נחש פצוע. צריך לחסל אותו לפני שיתאושש וימשיך להכיש.'"

בני הבית לא צוחקים. איש מהם גם לא מחייך. על כולם נופלת שתיקה. האוויר מתמלא ברצינות תהומית. היא משיבה את הכוס אל השולחן ואוספת את ידיה, ונסוגה אל מסעד הכיסא.

"פרי ג'ון," נחלץ מורד אליה, "הדברים של ח'ומייני הם אכן הבל הבלים. השאה שלנו הוא לא נחש ולא מכיש. אבל הוא באמת פצוע. הוא חולה סרטן."

"כן," מחזק סולימן את דברי אחיו. "אומרים שהוא הפחית משעות העבודה שלו באופן משמעותי."

"אז כל הדברים המרגיעים שהשאה מוסר לנו הם סתם?" מלינה פרי על השאה המתעתע.

"אין לו ברירה. הוא לא יכול לייאש את העם. הוא חייב להעביר מסר של תקווה," מסביר סולימן.

היא נזכרת בדבריו של בֶּהְנָם אחיה לפני חודשים ספורים: "מה חשבת שהוא יעשה, שהוא יֵצא לרחוב ויצעק: 'הצילו, אני מפחד'? הוא חייב להרגיע." ובאותה השיחה הוא תהה מדוע אין רואים את השאה בשום מקום. אם כך, זוהי הסיבה. השאה חולה. "מה יהיה אם יקרה משהו לשאה? מי ישמור על היהודים?" היא שואלת בקול כבוש.

מורד מניח יד רכה על כתפה: "אל תדאגי, פרי ג'ון, השאה שלנו חזק. הוא יֵצא מזה. בואי נלך לקנות גלידה," הוא מציע.

יותר מכול רוצה כעת פרי משהו שיטהר את האווירה העכורה. היא חושקת בגלידה. היא מתאווה להיות לבד עם מורד. ולא אכפת לה מהקור ומהמצב הקשה השורר ברחובות. ללא היסוס היא קמה ופונה לעבר הדלת, ומורד בעקבותיה.

13.

"ממאן, איזה ביש מזל, החתונה שלי מתעכבת בגלל המצב," רוטנת פרי בעודה עוזרת לאמה במטבח וחופנת את הכפות זו בזו בתוך המגירה.

שבת בבוקר. מהפתילה עולה ריחם של תפוחי האדמה והביצים הקשות המתערסלים בחום המים שבהם הוטבלו אתמול, לפני כניסת השבת.

"הָאסבְּשָלוֹם, 'חוֹדָה נָא קוֹנֶה', שאלוהים לא יעשה, אל תדברי ככה על המזל שלך," משיבה מהרי וממלאה את המלחייה המרוקנת.

"כולם מתחתנים, רק אני לא. מתחתנים ובורחים, לאמריקה או לישראל."

"קודם כול, זה לא כולם. יש כאלה שממהרים להתחתן כדי לברוח מכאן כי הם לא יודעים מה יהיה."

"גם אני רוצה להתחתן. אני רוצה ללבוש שמלת מקסי לבנה ולהיות יפה."

"את יפה, מה את מתלוננת?"

"אבל יופי של כלה זה משהו אחר, חד פעמי."

"אז בשביל זה את רוצה להתחתן, ילדה יפה שלי?"

"אוי, ממאן, את יודעת שאני אוהבת אותו. אני רוצה לחיות את החיים שלנו יחד. מה יהיה? אנחנו מחכים שיהיה טוב והטוב לא מגיע, יש לו זמן..."

"בעזרת השם הכול יבוא על מקומו בשלום וגם אתם תגיעו לחתונה בשלום. את לא תצטרכי לחכות כמוני, ארבע שנים. תארי לך שארבע שנים חיכיתי לאבא שלך. אני הייתי בקשאן והוא עבד בטהרן. פעמיים ראיתי אותו מהאירוסים עד לחתונה. פעמיים בארבע שנים. את ומורד לפחות מתראים יום יום, ברוך השם."

"ממאן, ספרי לי," מבקשת פרי.

"את כבר יודעת," מצחקקת מהרי.

"אבל אני אוהבת לשמוע אותך מספרת," אומרת פרי בקול תפנוקים ושוטפת בתוך קערת מים את עלי ה"סַבְּזִי חוֹרְדָן".

למהרי לא נחוצה יותר מהפצרה קצרה כדי להתרפק על זיכרונותיה ולגלגל בפעם המי יודע כמה את סיפור חייה ואת סיפור חייו של בעלה יעקוב, הכרוכים שניהם זה בזה.

"אמא, אני רוצה שתתחילי את הסיפור ממש מהתחלה."

"אוהו, את מבקשת ללכת אחורה כמעט חמש מאות שנה. אנחנו מגיעים לגירוש ספרד. את יודעת שבספרד הכריחו את היהודים להתנצר? הרבה יהודים התנצרו ונקראו 'אנוסים'. חלק מהם התנהגו בחוץ כמו נוצרים טובים, אבל בתוך הבית הם שמרו על המסורת שלנו. אבל היו משפחות עקשניות שלא התנצרו והן היו חייבות לעזוב את ספרד."

"כמו המשפחות העקשניות שלנו," מציינת פרי.

"נכון. המשפחות שלנו הגיעו לקשאן ביחד עם עוד משפחות שגירשו אותן מספרד. המנהיג שלהם היה הצדיק הגדול רבי משה הלוי," קולה של מהרי נמהל בהתרגשות כשהיא מזכירה את שמו של הצדיק. "הוא דאג שיהיה בית מדרש לתלמידים והיה בקשר עם רבי יוסף קארו ועם האר"י הקדוש."

"עד היום עולים לקבר שלו בקשאן, גם את עלית לקבר?"

"השתטחתי כמה פעמים על הקבר של הצדיק. העברתי את הצ'אדור על האדמה שליד הקבר, נישקתי את הקצה של הצ'אדור וביקשתי את הבקשה. ברוך השם, כל הבקשות התמלאו."

"ואחרי שהוא מת מה קרה בקשאן?"

"כל השנים שמרנו על התורה ועל המצוות. בכל דור סבלנו מהרוע של השלטונות, עד שבא רזא שאה פהלווי ואחר כך הבן שלו, יתברך שמו, מוחמד רזה שאה, והם ביטלו את הגזירות והביאו לנו חיים טובים יותר."

"את כל הגזירות ביטלו?" מנסה פרי להעמיד את אמה על דיוקה.

"ביטלו, אבל בקשאן עוד שמרו על ה'נֵגֵ'ס', הטומאה, והסתדרנו עם זה. התרגלנו."

"אמא, ספרי לי על הילדה מֶהְרִי."

מֶהְרִי מפליגה במבטה אל אותם ימים רחוקים, ועל פניה מטייל חיוך. "אני אהבתי לשחק עם החברות שלי בשכונה היהודית. אבל לא היה יותר מדי זמן למשחקים. בגיל אחת עשרה שלחה אותי אמא לעבוד באריגת שטיחים, יחד עם האחיות הגדולות שלי ועם עוד נערות מוסלמיות. מסכנה, היא עבדה קשה ולא התלוננה. מחוטים של משי ושל צמר טלה היתה טווה ואורגת שטיחים ללקוחות. סבא שלך, מוֹלָה דָווּד גַמְסָרִי, היה יוצא לחודשִים מחוץ לבית, לעסקים בעיר גַמְסָר, ואנחנו, הבנות, עזרנו בפרנסה. כשהגיעו יותר ויותר הזמנות, התחלנו לעבוד באריגה בבית."

"ספרי לי על האבטיח," מבקשת פרי את הסיפור האהוב עליה, שאותו היא מכירה בעל פה.

"בא אלינו פעם אורח חשוב מטהרן. אבא, מוֹלָה דָווּד גַמְסָרִי, רצה לכבד אותו באבטיח קר והוא שלח אותי אל המרתף. 'לכי, בתי, תביאי אבטיח טוב לאורח היקר,' אמר לי. ירדתי ובאתי עם אבטיח ביד. אבא דפק על האבטיח באגרופים שלו. 'זה לא מוכן,' אמר ושלח אותי עוד פעם למרתף. ירדתי למרתף ועליתי ונתתי את האבטיח לאבא. הוא בדק ואמר לי לרדת ולהביא אבטיח אחר. עשיתי מה שאבא אמר, ובפעם השלישית אמר, 'אִין חֶיְלִי חוּבֶּה', זה טוב מאוד, וכיבד את האורח באבטיח הקר."

פרי פורצת בצחוק עליז ועיניה נוצצות: רק לאחר שיצא האורח מהבית התברר שבמרתף היה אבטיח אחד ויחיד, ומפאת כבודו של אביה עלתה מהרי וירדה שוב ושוב במדרגות, והעמידה פנים כאילו מכיל המרתף אבטיחים לרוב.

"יום אחד," ממשיכה מהרי לנתב את הגה הזיכרונות, "לקוח בשם יצחק הביא לנו חוטים. עבדתי עם אמא על החוטים, ואחרי שבוע הוא בא וקיבל את השטיחון. הוא גלגל אותו ולקח, אבל היה לו קשה להיפרד מחמישה גוּרוּשׁ שהיה צריך לשלם על העבודה. עברו ימים ואמא שלחה אותי לבקש את החזר החוב. בת ארבע עשרה הייתי." היא כחכה פעם ופעמיים, וההצגה החלה:

"'אמא שלחה אותי לקבל את הכסף,' אמרתי בפתח של הבית.

"'בַּלֶה, רַסְט מִיגֶה מָדָרֶט', נכון, אמך צודקת, אבל אין לי עכשיו, ענה לי יצחק.

"למחרת הגעתי שוב וקיבלתי אותה תשובה. החלטתי שאני לא חוזרת הביתה בלי הכסף. 'בבקשה, אני צריכה את הכסף, אני רוצה ללכת ל"הָמוּם", בית המרחץ,' התעקשתי בנימוס. יצחק אמר, 'חכי, נראה מה אוכל לעשות,' והסתובב ונעלם בתוך הבית.

"בבית של יצחק גרו גם אח שלו וגיסתו מַריָם, שכולם קראו לה מַיַם. לזוג לא היו ילדים. מַיַם ראתה אותי עומדת ליד הדלת ועיניה עלו וירדו כשהסתכלה בי, ואז הזמינה אותי להיכנס. 'מֶרסִי, מַיַם חאנום, אבל אני ממהרת ל"הָמוּם", אמרתי והוספתי מיד, 'אני מחכה לכסף.'

"'כמה הוא חייב לך, ילדתי?' שאלה מַיַם בקול נעים.

"'חמישה גוּרוּש,' עניתי לה והצצתי פנימה לראות לאן נעלם יצחק.

"'זה הכול? אני אתן לך את הכסף,' אמרה ותקעה ליד שלי חמישה מטבעות שהוציאה מהכיס של הסינר שלה. 'תמסרי דרישת שלום לאמא,' אמרה לי, ואני תחבתי את המטבעות עמוק בכיס של השמלה שלי."

מהרי עוצרת את שטף דיבורה. "על כל מה שקרה אחר כך שמעתי ממַיַם ומאבא שלך," היא מציינת. "תיזהרי עם הסכין הזאת, רק אתמול השחזתי אותה."

"אל תדאגי, אמא, אני בסדר, תמשיכי," משיבה פרי, חוששת מהסחת הדעת של אמה מהסיפור.

"לא יכולתי לנחש אפילו לאן יכולים לקחת אותי החמישה גורוש האלה," ממשיכה מהרי לנהוג בשבילי הזיכרון, "אחרי שיצאתי אמרה מַיַם ליצחק: 'אין לך עיניים בראש? אתה לא רואה איזו נערה גדלה בבית של חנה חאנום? יפה, חרוצה, צנועה, נעימה, ויודעת לעמוד על שלה. העיניים שלה טובות ונבונות. מהשמים שלחו אותה אלינו. היא מתאימה ליעקוּבּ שלך כמו כתר לראש. צריך להזדרז ולעשות מעשה לפני שנאחר את המועד. "טָה תָנוּר גַרְמֶה - נוּנָה בְּצַ'סְפּוּן", כל עוד התנור חם - תדביק את הבצק.'

"'מאיפה אביא כסף לחתונה?' אמר יצחק.

"'למה אתה קופץ לחתונה? קודם נשתדך, אחר כך נתחייב ואחר כך נכין את האירוסים. החתונה בעזרת השם גם היא תגיע,' אמרה מַיַם.

"'לכל דבר צריך כסף, מַיַם ג'וּן, ואני, "חוֹדָה מִידוּנֶה", אלוהים יודע, שאין לי פרוטה בכיס,' אמר יצחק.

"מים אמרה: 'ואתה חושב שבעוד שנה או חמש שנים יהיה לך כסף? אתה רוצה להשאיר את יעקוּבּ שלך רווק זקן? אתה לא רוצה לראות אותו עומד מתחת לחופה?'

"יצחק אמר: 'באלוהים, זה הדבר שאני רוצה יותר מהכול. ואל תגזימי, גיסתי, יעקוּבּ הוא בסך הכול ילד בן שמונה עשרה.'

"'בן שמונה עשרה הוא בחור ולא ילד, ואל תשכח שהשעון לא מפסיק להתקדם. בן שמונה עשרה מגיע מהר מאוד לעשרים ולשלושים. אסור לעצום את העיניים כשהמזל דופק בדלת.'

"'מה לעשות שהמזל שמכיר אותנו הוא ה"בַּד בַּחְתי", המזל הרע.'

"'אסור לדבר ככה,' היא אמרה. 'אל תדאג, תן לי לטפל בבן הבכור שלך.'

"יצחק השאיר את הטיפול בהשתדכות בידיים של גיסתו מַיַם, והלך וישב על השטיח וחשב על המזל שלו. שמונה ילדים הביאה אשתו אִירָן לעולם. ארבעה מסכנים מתו ממחלות, וארבעה נשארו בחיים, וביניהם אבא שלך, יעקוּבּ, הבן הבכור.

"אבא שלך נולד בזמן מלחמת העולם הראשונה, בזמן המחלות וה'גַהְתִי', הבצורת. אמא שלו, אִירָן, סבלה מכך שלא יכלה לתת אוכל לבן שלה, ולשאר הילדים שבאו לעולם האכזר. יום יום היתה שמה סיר עם מים על הפתילייה, מערבבת את המים וחולמת על הריח של העוף. היתה לה שמלה אחת, והיא היתה מכבסת אותה ומכסה בידיים את הגוף עד שהבגד התייבש. כשרחצה את הבן שלה לא יכלה לראות את הגוף הרזה שלו, והיתה מרביצה לו על שהיה כל כך רזה.

"יעקוב הילד לא התלונן על המכות האלה, וכדי שלא יראה את אמא שלו בצערה היה מזיז ממנה את העין שלו, זאת שנשארה בריאה אחרי שהעין השנייה שלו הלכה בגלל מחלת האבעבועות.

"הוא היה הולך בין הבתים של השכונה כמו 'פָּאדוֹ', נושא כלים שמוכן לכל עבודה: לטאטא, להדיח כלים, לקנות לחם או ירק. כשחזר, היה שם בידיים של אמו שניים שלושה ריאל, הכסף שהרוויח בעבודה שלו, ומחפש בפנים שלה חיוך קטן.

"תראי איזה ילד היה אבא שלך," אומרת מהרי ומושכת באפה. "ילד כל כך קטן, וכבר דואג לאמא שלו יותר מאשר לעצמו. שתהיי בריאה, את חתכת יותר מדי לחם. מי יאכל את כל זה?"

פרי מבחינה בערימות הלחם שלפניה, כה מרוכזת היתה, עד שידה רצה עם הסכין וחתכה פרוסות לגדוד שלם של סועדים. היא מרימה ידיים בכניעה ושבה לסיפור: "נו, ואיך טיפלה מַיַם בעניין ההשתדכות?"

"אבא שלך התפלא לקבל מכתב מדודה מַיַם ולגלות שהוא השתדך ליהודייה קשאנית. הוא עבד בטהרן ולא ידע מה קורה בשכונה שלו בקשאן. הוא ביקש חופשה מבעל הבית, שהיה דוד שלו, אח של אמא שלו. הדוד שלו שמע למה הוא מבקש לצאת, ותכף נתן לו את הרשות ואת ברכת הדרך.

"כל הדרך בכרכרה הוא חשב עלי. מַיַם כנראה סיפרה לו כל מיני דברים טובים עלי. 'הבל פיה מור וקינמון,' כתבה לו מַיַם - אחר כך הוא הראה לי את המכתב...

"מַיַם לקחה אותי עם אמא ועם עוד כמה נשים מהמשפחה ומהשכונה ל'המום', כדי לעשות לי בדיקה מכף רגל ועד ראש ולאשר שהגוף שלי מושלם, והיא נישקה אותי על הפה כדי לבדוק שלא יוצא משם ריח רע, וליטפה לי את הראש כדי לבדוק שזה השיער האמיתי שלי."

"אמא, זה נורא," קוראת פרי בזעזוע, "אני לא זוכרת שסיפרת לי את זה."

"זה היה המנהג ומַיַם היתה צריכה לעשות מה שצריך."

"טוב שאנחנו לא חיים בעידן של פעם. אני לא הייתי מסכימה לעבור את הבדיקה הזאת."

"ב'חָסְטֶה גָארי', מפגש ההיכרות והמחויבות, אבא שלך הסתכל בי בעין אחת וכבר קבע שאני שלו."

"ואת, אמא, מה חשבת כשראית אותו?"

"טוב," מהרי מעבירה את משקל גופה מרגל אל רגל, "הוא היה בן שמונה עשרה, צעיר, יפה, והסתכל עלי בעין טובה."

"אז גם את התלהבת ממנו," מנסה פרי לשאוב מאמה הודאה רומנטית.

"לנו לא היה הרבה מה להגיד. רק אמא ואבא קבעו. זה לא כמו היום שבסוף אתם מחליטים ולא אנחנו ההורים."

"אבל היה לך טוב?" פרי לא מרפה.

"היה טוב. עכשיו את מרוצה?"

"בטח שאני מרוצה, אמא, תמשיכי."

"איפה היינו? חתכת לי את החוט של המחשבה."

"היה ה'שִׁירִינִי חוֹרוּן', אירוסים, ואז נאלצת לחכות לאבא ארבע שנים," משיבה פרי בקוצר רוח, ומחזירה את אמה למסלול מחשבתה.

"אז עוד לא ידעתי כמה זמן אצטרך לחכות. אחרי שכולם הלכו מַיַם הטובה שמה על הגחלים 'אֶסְפַנְד', והבית התמלא בעשן ובריח שמוציא את כל העין רעה.

"אמא, מה עשית כל השנים האלה שהיית צריכה לחכות?"

"כל השנים אבא שלך עבד בטהרן כדי לחסוך כסף לחתונה, ואני עבדתי באריגה וגם הכנתי שטיח גדול לנדוניה."

"איזה חרוצים אתם. ניצלתם יפה את הזמן," אומרת פרי בהתרגשות וקופצת על אמה בחיבוק אוהב.

"תיזהרי עם הידיים שלך, הן לא נקיות," קובלת מהרי בחיבה ומאמצת את בתה אל חיקה.

"אמא, את חושבת שאני מספיק בוגרת כדי להתחתן?"

"ברור שכן. היום הילדים מתבגרים יותר מהר. הם גם מלומדים יותר. אני לא זכיתי ללמוד, ואת ברוך השם למדת גם בבית הספר וגם בחוג לצרפתית."

"אז מתי זה כבר יגיע?" מתעקשת פרי עם אותה שאלה מטרידה.

"זה יגיע בדיוק מתי שזה צריך להגיע. אל תדאגי. זהו, גמרנו הכול. נעשה ניקיון על השיש ונשב לשתות כוס תה."

14.

פרי ומורד, מהרי ויעקוב ספונים בבית, צמודים לחדשות הרדיו, מסרבים להאמין למשמע אוזניהם. על קולות הקריין הבוקעים מן המכשיר מאפילות צרחות השמחה שמחוץ לבית. פרי מכבה את הרדיו ומפעילה את הטלוויזיה. על המרקע נראים רחובותיה של טהרן, שלא ידעו גילויי שמחה חסרי רסן כפי שהם נראים ביום זה, השישה עשר בינואר 1979. אלפי מכוניות מדליקות את פנסיהן לאור יום, ונעות בצווחת צופרים המתחרה עם הרעמים המתגלגלים בשמים. חוצות העיר מכוסות בכוורות רוחשות של חוגגים.

כשם שהידיעה סוחפת המונים לשאגות צהלה פראיות "שָׁאה רָאפְט", השאה הלך, שמרעידות את אמות הסִפּים, כך היא חובטת והולמת ביהודי איראן כולה, שניצבים מוכי תימהון מול התקווה שהתבדתה. כעת הם נחשפים לעובדה המרה שהימים שחלפו היו ימי הדמדומים של השאה. השאה האהוב איננו. השאה שהבטיח כי הסדר ישוב על כנו, שנטע ביהודים תקווה לחיות את חייהם ככל האדם ויצר ציפיות כי לא יאונה להם רע, הנה יצא והותיר אחריו אדמה חרוכה הנושקת על פי תהום.

השמועה על עזיבתו של השאה את איראן מעמידה בצל את הידיעה על מינויו של ראש הממשלה החדש שאהפּוּר בח'תיאר. צמד המשפטים "שאה ראפט" ו"אִסְלָאם מוֹוָאפָאק שׁוֹד" - השאה הלך והאסלאם ניצח, גועש בחוצות ומלווה את הבוזזים העטים בטירוף חושים על ארמון השאה.

המצלמה מנציחה את רגעי הפרידה. בצילום תקריב מתערטלות פניו של השאה החזק, ונראה שהצלם מתעקש להציג קבל עם ועדה את רפיונו. דמעות ניגרות מעיניו ונאחזות בעיניהם של בני הבית. טקס הפרידה בנמל התעופה משרה עגמומיות וקדרות. השאה בן השישים נפרד מאשתו השלישית, פארה דיבה "שָׁאהבָּנוּ", הקיסרית, ופרי חושבת על הסיום הנוגה של חייו המפוארים. את פארה דיבה נשא לאישה מאחר שבתו היחידה שנולדה מנישואיו הראשונים לא יכלה לרשת את אביה, ונישואיו השניים עם סוראיה היפה הגיעו לקִצם בשל עקרותה. פארה דיבה היא המלכה הראשונה שזכתה לטקס הכתרה, וקילומטרים של מילים סבבו את הכתר שעיטר את ראשה. את הכתר פיארו אלף ארבע מאות ושבעים יהלומים. הגדול שבהם, "דַרְיָהֶ נוּר", ים האור, היה בן מאה שמונים ושניים קרט, ונוסף עליו קישטו את הכתר מסביב עוד ארבע מאות שבעים ואחד יהלומים. פארה דיבה הפורייה ילדה את יורש העצר רזא כורש עלי פהלווי, ושלושה ילדים נוספים. היא שבתה את לב העם בתרומתה בנושאי חינוך, בריאות ותרבות, וכנושאת הדגל לזכויות האישה.

הנה הוא נפרד מילדיו. חיבוק, נשיקה, דמעה. המצלמה אינה מרפה. ממקדת את רגעי החידלון. קצינים ואנשי שלטון מצדיעים לשאה הפורש. קצינים אחדים רוכנים לרגליו ונושקים לנעליו. מחווה אחרונה לגדוּלה הנשמטת. הוא עולה על כבש המטוס, פונה לאחור ומניף יד מדולדלת לשלום.

רגעים ארוכים בהו בני הבית במסך, מתקשים לעבד את הידיעה. פרי חשה כאילו פערה האדמה את פיה ועוד רגע תבלע אותם, אחד אחד, אל קרבה. הקולות מן החוץ גברו ונשמעו באוזניה כעדר של חיות המתכוננות להתנפל על טרפן. הכול אבוד, הצטללה בתוכה הבנה מרה, כמו הסירו ברגע זה את הכיסוי מעיניה. תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. המשפט השאנן שנאמר בלי הרף: "מָגֶה וֶל מִיקוֹנֶה אִינְגָ'רָה?" מה פתאום שהשאה יעזוב? הוטח ארצה בקול חבטה צורם, וכל מה שהאמינו ביציבותו התפרק לרסיסים.

"איפה בֶּהְנָם?" הפרה לפתע מהרי את השתיקה וגרפה את פרי אל המציאות הביתית.

"איפה בֶּהְנָם?" חזרה כהד על שאלת אמה ותלתה עיניה בדלת.

"בֶּהְנָם יודע לשמור על עצמו, הוא יגיע," ניסה מורד להרגיע אותה, את אמה ואת אביה, שפיו נותר פעור ועיניו היו קבועות בקיר שלפניו.

פרי ניגשה אל אביה. "אָגָא," קראה בקול נרעד. יעקוב התנער והשיב פניו אל בתו. הוא הושיט ידו אליה והיא אחזה בה.

"אנחנו מתחילים חיים חדשים, נגמרו החיים שהיו לנו," מלמל. "מה שהיה כבר לא יהיה."

"אגא," הידקה פרי את אחיזתה בידו של אביה כמי שמנסה לשאוב מתוכה את הכאב ולסלקו.

יעקוב ליטף את יד בתו. "תבינו," דיבר לפתע כמורה אל תלמידיו. "השאה העריץ את ישראל. ההערצה שלו הלכה והתעצמה אחרי מלחמת ששת הימים. צבא אחד קטן ניצח צבאות גדולים. זה נשמע כמו אגדה. המלחמה הזאת היא כרטיס הביקור של ישראל."

"תשתה קצת תה, תרטיב את הגרון," הושיטה מהרי את הכוס לבעלה, והוא דחה אותה בהיסח הדעת. "השאה קנה הרבה נשק ותחמושת מישראל," המשיך, "הישראלים תדרכו את החיילים האיראנים איך לתפעל את כלי הנשק. ישראל עשתה הרבה למען איראן. איראן מכרה לה נפט והישראלים בנו פה את המדינה: הקימו סכרים ענקיים, העבירו את המים, פיתחו את החקלאות. מה לא עשו פה?! איפה הימים הטובים? מה שהיה כבר לא יהיה."

"אולי השאה יחזור," ניסה מורד להחדיר נקודת אור קלושה לחשכת האוויר.

"'בֶּה אוֹמִידֶ חוֹדָה', בעזרת השם," נאחזה פרי בתקוותו ושלחה אל ארוסה מבט אסיר תודה.

מורד נראה מעוּדד משיתוף הפעולה ובחר לנסות ולחזק את התקווה. "אל תשכחו שזאת לא הפעם הראשונה שרזא שאה יוצא מאיראן. ב 1953 יצא לתקופה קצרה, וחזר והתקבל בתשואות. ההיסטוריה לעולם חוזרת. הוא עוד ישוב."

"שבֶּהְנָם שלי יחזור כבר," התבצרה מהרי בדאגתה. "למה הוא מתעכב?"

"הוא כנראה מסתתר באיזשהו מקום," העלתה פרי השערה.

מכאן ואילך השתררה שתיקה בחדר. קולות השדרן שבקעו ממכשיר הטלוויזיה והשאגות מחוץ לבית המשיכו לחצוב בקירות.

מקץ שעות ארוכות נפתחה הדלת. אל הבית התפרץ בֶּהְנָם, מתנשף.

"בֶּהְנָם ג'ון," קראו מהרי ופרי בעת ובעונה אחת, ומהרי ניגשה אל בנה ואימצה אותו אל לבה. "תודה לאל שאתה פה. מה קרה לך?"

עוד רגע עמד בֶּהְנָם שבוי בין זרועות אמו המייבבת על חזהו. "'בַּס ממאן', די אמא, אני בסדר," אמר וניתַק מאמו ופנה וסגר את החלון וכיבה את מקלט הטלוויזיה. רוחות העליצות התעמעמו. "מה שקורה היום זה גיהינום על פני האדמה."

"מה קרה לך, בֶּהְנָם?" התפרצה מהרי, "פגעו בך, הָאסבְּשָלוֹם?"

"אמא, לא קרה לי כלום. העמדתי פנים שגם אני שמח. אף אחד לא ניחש שאני יהודי. הרחובות מלאים בהמונים, שורפים את התמונות של השאה, שוברים את הפסלים שלו ולא מפסיקים לקרוא 'מַרְג בַּר שָׁאה' ו'גָ'אוויד ח'ומייני'."

"יָא חוֹדָה, מה נעשה?" קראה מהרי.

"נשמע רדיו ישראל," הציע מורד והעביר מבט שואל אל בֶּהְנָם.

"או קיי, זה הזמן," אישר בֶּהְנָם וניגש וסובב את הכפתור.

הם המתינו דקות אחדות עד שנשמע קולו של מנשה אמיר המכריז על יציאתו של השאה למצרים, על התשואות שליוו את הידיעה בקרב הציבור האיראני, ועל הכרזתו של ח'ומייני ממקום מושבו בנופלה לה שאטוֹ שבפריז, כי ישוב בהקדם לאיראן ובמקום ממשלת בח'תיאר ה"בלתי חוקית", לדבריו, יקים ממשלה חדשה.

"'חָקֶ עָלָם בָּר סָרֶם', חול על ראשי," קראה מהרי קריאת ייאוש ואחזה בראשה.

פרי יצאה אל המטבח, ובעודה מכינה את התה חשבה כיצד ייתכן שעם שלם נגרר אחר הבטחות שווא של זקן דתי קנאי כי יביא מרפא למצוקתו, ואיך זה יכול להיות שמלבד מורי ההלכה המחזקים את ידיו, חוברים אליו גם תנועות אידיאולוגיות ומפלגות פוליטיות מכל הסוגים והגוונים, ומה יקרה לאחר שהאשליה תתנפץ.

15.

בבית הוריה של פרי פרושה תמונה סטטית של התרכיז המשפחתי המצטופף בחדר המגורים. יעקוב ומהרי, פרי, מורד ובֶּהְנָם כרוכים אחר מרקע הטלוויזיה המפזר נתחי מציאות מגושמים וקשים לעיכול, והם פולטים קריאות, הברות, צקצוקי לשון ואנחות, מלחלחים את הגרונות בתה וממשיכים בפליטות המיאוס והחרדה.

"'בַּד בַּחְתִי', איזה מזל רע," מקוננת מהרי.

"'וָא וֵי לָן', אוי ואבוי," מספידה פרי.

עוד בטרם יבשה הדיו על בשורת עזיבתו של השאה, פרצה החדשה הבאה, התבצרה בשערי התקשורת וקנתה אחיזה בלבותיהם של מיליוני אנשים. משאת נפשם של בני העם האיראני התגשמה. יומיים לאחר שכוח מזוין השתלט על "מֶהֶראבאד" - נמל התעופה המרכזי של טהרן, נחת באין מפריע מטוס ג'מבו חכור של "אייר פראנס", ומתוכו הגיח אייתוללה סייד רוח'אללה מוסאווי ח'ומייני, המכונה "האִימָאם".

המראות מנמל התעופה בלתי נתפסים. מיליוני איש נקהלים ברחבה הגדולה ואף על פי כן הסדר והמשמעת, שעליהם מופקדים מורי ההלכה, נשמרים באופן מופתי. ח'ומייני, עטור זקן לבן, עם העממה השחורה על ראשו ועם הדרת פנים מטילה יראה, יורד מכבש המטוס כשהוא אוחז בשולי מעילו וחושף את נעלי הבד חדות החרטום ואת גרבי הצמר השחורים העוטפים את רגליו. הוא מוקף בפמליה ששבה עמו מפריז, ובמשפחתו.

בזה אחר זה מברכים המכובדים המזוקנים את אדונם ומנשקים את ידו. קציני הצבא, כמו שכחו את מי הם מייצגים, מקדמים את פניו בהצדעה, בקידה עמוקה ובנשיקה בגב ידו. מקהלת "תוֹלַבְּהָא", פרחי כהונה, מלווה את המעמד בתפילת הודיה.

בפנים חמורות סבר מושיט ח'ומייני את ידו לכל הנרכנים לנשקה, ועולה על בימה שבה נטועים מיקרופונים צמאים של כלי התקשורת. הוא נושא נאום, והקהל משתתק ומאזין לדבריו. פרי מדמה בלבה את מעמד הר סיני. עוף לא פרח, שור לא געה, העולם שותק ומחריש.

אלא שבמקום לוחות הברית נושאי השלום ואחוות הקיום, נושא המנהיג הקדוש דברי שטנה. הוא דורש לעקור את שורשי הקולוניאליזם, מתפלל לאללה שיקטע את ידיהם של היועצים הזרים, וקורא לראש הממשלה בח'תיאר להתפטר לאלתר.

הכול מריעים בקצב אחיד "ח'ומייני שלנו - האימאם שלנו", והאיש נישא כעת על כתפיהם של מאמיניו היישר אל מכונית הריינג' רובר הממתינה לו, וזו יוצאת בראש שיירה ארוכה של מכוניות ונוסעת לאורך חִיָאבָּנֶה שָאה, רחובה הראשי של טהרן.

מיליוני איש ואישה ממלאים את שולי הכבישים ומלווים את השיירה בקריאות רמות "ח'ומייני שלנו - האימאם שלנו", ומפריחים לעברה שתי אצבעות פסוקות לניצחון. ח'ומייני שומר על הבעת פנים קשוחה ומפעם לפעם מניף ידו לעבר הקהל.

בקמפוס האוניברסיטה מתקהלים אלפי אוהדיו, אינטלקטואלים וסטודנטים, שנשאו את נס המרד. אלא שהשיירה חורגת ממסלולה ועושה דרכה מזרחה, לכיוון בית העלמין "בֶּהֶשת זַהרָא" (מילולית: גן עדן של ורדים).

ח'ומייני נושא נאום ומצלמות הטלוויזיה מתעכבות על פניו. קולו שקט, שקול, אטי ומחושב.

פרי פוסחת על דבריו וסוקרת את תווי פניו. האיש הזקן, הספון בדפי הקוראן ואינו מטה עיניו לימין ולשמאל להביט בחיים ולראות את העולם המתפתח, האיש שמזה חמש עשרה שנה לא חי באיראן ואינו מבין את התרומה שמניבה התרבות המודרנית, האיש שאין לו שמץ הבנה בהוויה העכשווית, האיש שהגמישות והסובלנות רחוקות מתודעתו מרחק בלתי ניתן להשגה - האם הוא הולך לנהל את המדינה? מה הוא יודע? מה הוא מבין? ומה יהיה עלינו?

מבטה נעצר בפיו. היא שבה להאזין לדבריו. סילון דלוח של מילים נשטף מפיו נגד השושלת הפהלווית המושחתת. הוא מדבר על השאה בלשון עבר, כמו נסתיימה לעַד תקופת כהונתו, ומאשימו בהרס האוניברסיטאות ובהרחבתם של בתי העלמין שבהם טמונים אלפי קורבנות, הרוגי ההפגנות. הוא מישיר מבט אל המצלמה ומבטיח שהממשלה האסלאמית תדאג לשיכון, חשמל ומים בחינם. את דבריו קינח בגנותה של ממשלת בח'תיאר ובאיום לשבור את שיניהם של ראש הממשלה ושל חבריה השרים.

"או קיי, לפחות לרופאי השיניים מובטחת תעסוקה," חרץ בֶּהְנָם לשון משוננת להכאיב.

ביום שלישי יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.

שרה אהרוני / שתיקה פרסית

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרי המקור: נוית בראל

עורכת הספר: דפנה שחורי

עורכת הלשון: ורד זינגר

מעצבת הכריכה: דנה ציביאק

הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak

הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר

לוחות: צביקה שרויטמן

סדר: טפר בע"מ

תודה לכותבי הספרים הבאים: 1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985. 2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988. 3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.