הגיע הזמן להטיל ספק

מקבלי ההחלטות החלו להצהיר על קיומו של "ציר סוני חדש" בהנהגת טורקיה. כשבאוויר מרחף החשד למניעים פוליטיים, על הציבור לתהות מהי האמת

מיכאל מילשטיין|

אחד המאפיינים הבולטים בשיח הישראלי מאז 7 באוקטובר הוא הנחות יסוד ש"מונחתות" מלמעלה ומוטמעות כ"עובדות" בתודעה הקולקטיבית. כל זאת בלי להיתקל ביותר מדי תהיות מצד מי שאמור לתווך לציבור את מהלכי ההנהגה, ובראשם המדיה, מה שמביא להיווצרות קונספציות חדשות. רוב ההנחות נחשפות כשגויות, אבל הדפוס המתואר ממשיך וחוזר על עצמו: החל מהפסיקה שאפשרי לממש "הכרעות" נגד האויבים שמולם ישראל מתמודדת בשנים האחרונות (לא פעם תוך הבטחה שניתן למעשה להכחיד אותם); דרך הקביעה לפיה בכל תרחיש חמאס היה מותיר בידיו חטופים; ועד לטענה לגבי כוונות התקפיות של מצרים נגד ישראל.

במסגרת זאת בולטת לאחרונה הפסיקה הרווחת לגבי התהוות "ציר סוני חדש" ומאיים בעקבות ערעור ציר ההתנגדות בהנהגת איראן. כך, טוענים קובעי החלטות מדיניים וביטחוניים בנחרצות, כי מתגבש בהדרגה מחנה עוין בהנהגת טורקיה הכולל את קטאר, סוריה וחמאס, ויש מי שבלהט השיח גם מצרפים לתיאור את פקיסטן וסעודיה שחתמו לאחרונה עם ארדואן על הסכם הגנה. הפוסקים בדבר קיומו של הציר הסוני טוענים בידענות כי האיום החדש ממלא את החלל שנותר עם "קריסת הציר השיעי", וכל זאת מבלי להתעכב על כך שמחנה ההתנגדות בהנהגת איראן אמנם ספג מהלומות קשות במהלך המלחמה, אך שרד ולמעשה משתקם בהדרגה.

בשביל שיתקיים "ציר" נדרש שיהיו חזון ויעדים משותפים של השחקנים המתוארים כחברים בו (ושהם עצמם יגדירו את קיום הציר ואת עצמן כחברות בו), לצד שיתוף פעולה הדוק, בעיקר צבאי (כפי שמתקיים בציר ההתנגדות), לצד מסגרות שיח וקבלת החלטות משותפות. ספק אם כל היסודות המתוארים קיימים במה שמתואר כ"ציר הסוני המתגבש". הדבר משקף, כמו פעמים רבות מאז 7 באוקטובר, פער מהותי בין תפיסות היסוד הרווחות בקרב הישראלים לגבי המציאות לבין המצב בפועל, כשברקע חודר ומשפיע לרעה אוסף פנטזיות, סיסמאות, ודימויים כוזבים.

בעבור רבים בישראל המונח "הציר הסוני" קשור בטבורו לטענה ולפיה טורקיה היא האיום האסטרטגי החדש הניצב בפני ישראל, וכי למעשה אין מנוס מהתמודדות עימה, ייתכן שכבר בקרוב. כל זאת, תוך גיוס העוינות העמוקה (והמוצדקת ברובה) של הציבור בישראל כלפי ממשל ארדואן הנוקט גישה קיצונית ואנטישמית כלפי ישראל, ותיאורו כ"שליט ניאו-עות'מאני" השואף לבסס אימפריה רבת-השפעה שאחד מיעדי-העל שלה הוא הכחדת ישראל. נוכח ההשראה העמוקה והמתמשכת של טראומת טבח 7 באוקטובר על הציבור הישראלי, ההנהגה בישראל לא מתקשה לשכנע בטיעון הזה, כמובן שללא שיח מורכב וכן שכולל, בין היתר, הודאה בכשלים ולימוד לקחים.

התוצר הנלווה והמדאיג של שיח לאומי הממוקד באיתור אובססיבי של אויבים ומבסס את המלחמה כהוויה נצחית במדינה הוא התפתחות של חברה מגויסת וצייתנית שהדאגה הקיומית הבסיסית שלה – החיונית לצורך שרידות – מועצמת באופן לא מידתי

התוצר הנלווה והמדאיג של שיח לאומי הממוקד באיתור אובססיבי של אויבים ומבסס את המלחמה כהוויה נצחית במדינה הוא התפתחות של חברה מגויסת וצייתנית שהדאגה הקיומית הבסיסית שלה – החיונית לצורך שרידות – מועצמת באופן לא מידתי. זאת, תוך טיפוח בוז כלפי כל ביקורת, הפגנת חשדנות עמוקה כלפי העולם, ואמונה קיצונית – עד בלתי הגיונית – בדבר יכולת ההסתמכות העצמית (השילוב בין "עם לבדד ישכון" ו"ספרטה החדשה"), והמסוגלות לאכוף כל הכרעה שנבחר, ובראש - שרטוט מחדש של גבולות המדינה ופתיחת עוד ועוד מלחמות באזור.

משטר ארדואן הוא ללא ספק יריב העוין את ישראל, ולפיכך היא חייבת להיות דרוכה נוכח מאמציו להתבסס על גבולה, ולסכל אותם. זהו לכאורה הרקע המוצדק לתקיפה שבוצעה בשבוע שבעבר בצפון סוריה, שראש הממשלה הבהיר כי גילמה איתות לטורקים. עם זאת, ברוח לקחי 7 באוקטובר, ובראשם הפגנת דעתנות והטלת ספק כלפי קביעות, הכרחי על הציבור לתהות: האם לא ניתן לנטרל איומים שנשקפים מכיוון טורקיה באמצעות שיח מדיני (בוודאי כשמדובר במדינה שנשיאה קרוב לטראמפ והיא חברה מרכזית בנאט"ו); האם התקיפה בצפון סוריה הייתה מוצא אחרון והכרחי; האם בישראל נעשו כל הניתוחים והשיקולים בנוגע לתרחיש של התפתחות עימות עם אנקרה והמשמעות שלו בכלל המישורים – צבאי, מדיני וכלכלי (למשל בנוגע לפעילות קווי תעופה, מסחר ואספקת אנרגיה); ובכלל, מה המשמעות של פתיחת עוד חזית כאשר כל יתר החזיתות המתנהלות מאז 7 באוקטובר עדיין פעילות, ובראשן איראן שתוכניתה הגרעינית אמורה לעמוד במוקד סדר היום הישראלי.

מעל לכל מרחף החשד הלא בלתי-סביר לגבי מניעים פוליטיים הניצבים מאחורי מהלכים שאנו נתבעים לראות בהם ענייניים, מבוססים על שיקולים מקצועיים בלבד, וכהתנהלות שחייבת לזכות לקונצנזוס פנימי. יותר מדי מהלכים שמוכיחים את ההפך קודמו בשנים האחרונות ומצדיקים העלאת שאלות כאלה, והציבור מצידו חייב להעלות אותן, ובה בעת להתנגד לכל אמירה ולפיה עצם הצגת ביקורת היא ביטוי לרפיסות או לחוסר פטריוטיות. הכרחי כרגע לתהות עד כמה מוחשי ומיידי האיום הטורקי והאם אכן מתהווה "ציר סוני" שיציב אתגר לישראל. ההתקרבות לבחירות עלולה להגביר את המאמץ לאיתור אויבים, ולפיכך מחייבת שיח פנימי נוקב ואמיץ מבית.