מ"המאמן לא הבעיה" - ועד הנבחרת שממשיכה לדרוך במקום | מד העצבים בליגת האומות


הראיונות המלטפים, הפיכת המשחק מול אירלנד לדרבי טעון, והצביעות סביב עזיבת בן שמעון. וגם: האמת הכואבת על מקומה של ישראל ביבשת
גיא לייבה|
תגיות
השבוע במד העצבים מסכמים את ליגת האומות, אותה נעלה נבחרת ישראל במקום האחרון בבית 3 (דרג ב'), ללא ניצחון - ועם דרמת ענק בדמות ההחלטה של המאמן רן בן שמעון לסיים את דרכו בדרך למכבי חיפה.
ברור שלכדורגל הישראלי יש תחלואים, וברור שלא נבריא את הנבחרת עם ברק בכר, אברם גרנט או יורגן קלופ. אחרי כל פיטורים או פרידה מאולצת ממאמן לאומי מגיע ההסבר ש"המאמן לא אחראי להכל". נכון, צודק והגיוני. ובכל זאת, גם נבחרות קטנות מישראל מחליפות מאמנים ומצפות לשיפור. לפי הלוגיקה המקומית, אי אפשר לפטר אף מאמן, כי הבעיה עמוקה יותר, ומהסגל ממילא אי אפשר להוציא יותר. אז בשביל מה צריך מאמן? אם שום דבר לא ישתנה, בואו נקפל את כל הרעיון הזה.
אומרים שבן־שמעון "מערבב", אבל הוא משקף את החיוביות הרעילה בנבחרת. השחקנים לא לוקחים אחריות, המראיינים מחמיאים על "הרצון", והמאמן מצטרף לחגיגה. מה ציפיתם, שיגיד בשידור שהם גרועים? הוא לא שלמה שרף, והמעמד שלו לא מאפשר לו לפתוח חזית עם חדר ההלבשה. הוא ממש מפחד שיעשו לו פרצופים. ולגבי הערבובים: גם בכר יעשה את זה.
בן־שמעון הודה שהלחץ אחרי אירלנד הכריע אותו. ההופעה הייתה ביזיונית, ההתנהלות סביבו הייתה גרועה אפילו יותר. האירים הכניסו פוליטיקה, ואנחנו התנדבנו להפוך את המשחק לדרבי ולקשור לשחקנים עוד משקולת לרגליים. הם איימו להחרים, הם אלה שהיו צריכים לעלות בלחץ.
איכשהו דווקא אנחנו רעדנו. במקום לתת להם להתבשל, הצטרפנו לסיר. אחר כך הפרשנים בכו שלא שברנו מספיק רגליים. נכון, נבחרת ישראל הרי באמת מפורסמת בקשיחות שלה. כאן גדל רוי קין, לא?
ההיתממות סביב המעבר של רן בן־שמעון למכבי חיפה משעשעת. כאילו בכדורגל מחכים למכתב שחרור לפני שעונים לטלפון. כולם מדברים עם כולם, כל הזמן. מאמן שקורא שלא מרוצים ממנו ולא מרגיש גב יחפש יציאה. גם להתאחדות נוח שיש על מי להפיל את התיק. אבל פתאום "זה לא מכבד", כאילו הענף כולו מתנהל לפי תקנון של מסדר אבירים. גם ספרד פיטרה את המאמן ז'ולן לופטגי רגע לפני שהתחילה את דרכה במונדיאל 2022 כי חתם בריאל מדריד.
קמפיין בלי ניצחון. שישה משחקים מול נבחרות שאנחנו אמורים לקחת מהן שלוש נקודות אם אנחנו רוצים להגיע ליורו 2028. זה היה בית קלאסי בשביל להוכיח לעצמנו שיש לנו עתיד, ש״דור המונדיאליטו״ המהולל הולך להצעיד אותנו קדימה. בפועל, זאת הייתה סטירה כואבת שהזכירה לנו מה המקום האמיתי שלנו בעולם. את קוסובו אנחנו לא מנצחים כשהיא בעשרה שחקנים, אז איך נשבור נאחס מ־1970? ישראל היא בטח לא אחת מ־24 הנבחרות הטובות ביבשת, ספק אם היא מגרדת את המקום ה־30.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.