נחש ענק, ג'ונגל והרבה דם - בסרט האימה הזה, האדם הלבן הוא הטרף

סרט האימה "בויאונה: המפלצת מהאמזונס" לוקח את נוסחת נחשי-הענק המוכרת ומעניק לה טוויסט פוסט-קולוניאליסטי: הפעם, האדם הלבן הוא הפולש, והטבע לא מתכוון להתחשב בכוונותיו הטובות. התוצאה היא סרט הישרדות גרפי ומבדר, שגם מצליח להעלות נקודת מבט אקולוגית מעניינת: מי כאן הפולש ומי בעל הבית?

תגיות

מתי סופסוף ילמדו הגרינגוס, הלבנים האלה, שאין להם מה לחפש באמזונס? לא כשהם באים להציל את הילידים בשם נדיבותם ההומניטרית, ובוודאי לא כשהם מגיעים עם כוונות אפלות יותר. מתברר של"אם הגדולה", השולטת בנהר העצום וביערות הגשם המקיפים אותו, לא ממש אכפת מההבדל בין האדם הלבן הטוב והאדם הלבן הרע. מבחינתה, כולם פולשים וראויים לביתור ובליעה. וזה בדיוק אחד הדברים המהנים בסרט האימה "בויאונה: המפלצת מהאמזונס" (Beware: Boiúna): היותו מעין גרסה פוסט-קולוניאליסטית של "הנוסע השמיני". לא עוד האדם הלבן שמצליח בזכות תושייתו, אומץ לבו ועליונותו השכלית לגבור על מפלצת מיתולוגית שהייתה כאן הרבה לפני שמישהו במערב חשב לקרוא לעצמו נאור.

במרכז הסרט משלחת רפואית העושה את דרכה בספינה לאורך נהר האמזונס כדי להעניק טיפול רפואי לתושבי האזור. חבריה כוללים רופא מקומי ובתו המאומצת, לנה (קיאנה מדיירה), ושני רופאים צעירים, לבנים, אלי (ג'סיקה רות' מסרטי "מז"ל טוב") וקאלום (וויל קלוז). במהלך המסע הם נתקלים בברנדן מאלוי (לוגן מרשל-גרין) ובחבורת הרפתקנים מפוקפקת שהגיעה לאזור למטרות שונות בתכלית. כאשר אחיו של ברנדן תוקף את שתי הצעירות והן הורגות אותו, מאלוי ואנשיו יוצאים בעקבות המשלחת כדי לנקום את מותו. אלא שעד מהרה מתברר שלרודפים ולנרדפים יש אינטרס משותף: לשרוד את מתקפותיה של הבויאנה, נחש מיתולוגי עצום-מימדים השוכן במעמקי האמזונס ואינו מגלה סובלנות יתרה כלפי מי שפולשים לתחומו.

"בויאונה" ממשיך מסורת קולנועית מפוקפקת של נחשי ענק, שהנציג הבולט שלה הוא "אנקונדה" מ-1997, שזכה אשתקד לסוג-של גרסה חדשה. אלא שהפעם, בניגוד למקובל בז'אנר, דווקא המקומיים הם אלה שיודעים כיצד להתמודד עם הסכנות האורבות ביער, ובראשם לנה, שמכירה את סביבתה טוב יותר מכל אחד מהפולשים אליה ומשכילה לשרוד בתוכה. אחרי הכל, קשה להיזכר בסרט נוסף מהשנים האחרונות שבו הגיבורה נחלצת מביצה טובענית בעזרת גופה מרקיבה. למעשה, עולם הדימויים של הסרט מורכב במידה רבה משרידי אדם ובעלי חיים, וממבט ממושך ומדוקדק בגוויותיהם. "בויאונה" הוא סרט אימה גופני מאוד, שבו הבשר החי נקרע ומנוקב שוב ושוב בידי חפצים חדים וענפים והמצלמה, ראו הוזהרתם, מקפידה שלא להחמיץ אף פרט.

את האסתטיקה המחוספסת של הסרט אפשר לייחס גם לתנאי הפקתו. הבמאי מייק פ' נלסון (שמאחוריו סרטי האימה "טעות בכיוון" ו"לילה לא שקט") התעקש לצלם ביערות האמזונס בקולומביה. אנשי הצוות הגיעו לאתרי הצילום בסירות, התמודדו עם חום, לחות, חרקים וגשמים שהציפו את התפאורות, ובאחד המקרים אף סחפו מזח שנבנה במיוחד להפקה. הצילומים נערכו בשיתוף פעולה עם הקהילות הילידיות באזור, שנתנו את הסכמתן לאחר שהוצגו בפניהן עלילת הסרט ומסריו. לפני תחילת הצילומים אף נערך לצוות טקס מסורתי, שבמהלכו שתו המשתתפים צ'יצ'ה, משקה מותסס מתירס ואננס, ומרפא מקומי בירך את אנשי הצוות והעניק לכל אחד מהם תפקיד סמלי.

ניכר שנלסון מבקש להחזיר לסרטי ה-Creature-Feature משהו מהפיזיות של קולנוע הישרדות נוסח "גברים במלכודת"; אם כי הוא עצמו מעיד כמקור השראה דווקא על Sorcerer של וויליאם פרידקין מ-1977 - עיבוד מקורי וגופני מאוד ל"שכר האימה", שגיבוריו הם גברים המתבקשים להעביר מטען רגיש במיוחד דרך הג'ונגל בדרום אמריקה. העובדה שהגיבורה האמיתית של "בויאונה" היא אישה ילידית, ושמאבקה באם כל המפלצות אינו מבוסס על השאיפה להשמידה אלא דווקא על הכרה בעוצמתה ובעליונותה, מעניקה לסרט מידה לא מבוטלת של מקוריות. בניגוד לסרטים דומים שבהם הגבר המערבי מאשר את עליונותו באמצעות הכנעתו של הטבע המאיים - "בויאונה" מציע יחס אחר בין האדם לסביבתו, כזה שאינו מבוסס בהכרח על שליטה וכיבוש. בכך הוא מצליח לחרוג במשהו מהגנריות של הז'אנר.

בסופו של דבר, זהו סרט מהנה שמעניק חוויה קולנועית מספקת. הדמויות אולי לא מורכבות במיוחד, וסיפור ההישרדות הוא אחרי הכל עוד סיפור הישרדות. אבל קשה להיזכר מתי ראינו לאחרונה סרט שהאסתטיקה שלו מתפלשת בבוץ, בדם ובקרביים, שמציע נקודת מבט אקולוגית מעניינת על השאלה מי הוא הפולש ומי בעל הבית, ושאפילו המפלצת שמעניקה לו את שמו נראית משכנעת למדי. "בויאונה" חלף ונעלם במהירות מבתי הקולנוע בארצות הברית, והכנסותיו בקושי הגיעו למיליון דולר. חבל, כי המפלצת שבמרכזו שווה יותר מזה.