בחירות גורליות לפנינו: זמן לחשבון נפש

למי שלא קרא, או קרא ורוצה להיזכר, להלן מבחר ציטוטים מפוסט שפרסמה ד"ר מאיה מארק, משפטנית שסיימה בהצטיינות לימודיה, רגע וחצי אחרי שפורסמה רשימת "ישר!", בראשות גדי איזנקוט, לכנסת: "תקשיבו לי טוב", היא כתבה שם, "גם לי היו תקוות לגבי איזנקוט, ועכשיו, ממש עכשיו, זה הרגע להשליך אותן אל פח הזבל של ההיסטוריה". לא סתם לפח האשפה - לפח זבל. אלא אם כן, הבהירה, "אתם חילונים ליברליים אכולי אמבת המוח". ועוד כתבה שלא ברור אם איזנקוט הוא גנץ מספר שתיים, רק "בלי החתיך" - הערה בוגרת מאוד – או "אם הוא הכלאה של האומץ של רבין והשכל של ברק שמתחבא ממש טוב" – בוגר ומכובד גם כן. ומכאן המסקנה שאיזנקוט "גמר עוד לפני שהתחיל מהסיבה הפשוטה שהוא הקים רשימה של ימין דתי... אנשי קהלת, תומכי הפיכה ותומכי הדתה". אני מדלגת על שאר גסויות הרוח ישר לסוף שבו היא מסכמת שאנחנו נמצאים ברגע היסטורי שבו מיליוני חילונים מוותרים מרצונם החופשי ונותנים את קולם "לאנשים שלא מייצגים אותם".

ומכיוון שמארק היא לא קול בודד, ראוי לומר כאן כמה דברים, כי במה שנוגע לחלק לא מבוטל מהציבור הישראלי, זה עניין קריטי, והוא קריטי במיוחד בימים אלה, ערב יום הכיפורים, זמן ראוי ונכון לחשבון נפש אישי, לחשבון נפש ציבורי. לשאלה על החזה של מי נכון להכות, חודש וחצי לפני הבחירות היותר גורליות בתולדות מדינת ישראל. ועל כן, סליחה על הבוטות, הדבר שצריך להיאמר כאן הוא שמארק ודומיה הם בעצמם מגפה אוכלת מוח וזורעת הרס. שילוב אולטימטיבי של טהרנות שאין לה שובע, שותפים פעילים במבצע "קפד ראשו", המחרבים פעם אחר פעם את הסיכוי לשינוי. עוד לא נולד, ולעולם גם לא ייוולד מנהיג בשמאל-מרכז הישראלי שיניח את דעתם הצדקנית. והכוונה מנהיג שיש לו סיכוי להוביל מהלך כזה, ואם זה לא ברור, אז אני אחדד: אני לא מדברת על "יאירים גולנים" לסוגיהם. צדקנים שמזהים מקילומטר גרגיר בעינו של האחר ועיוורים לעמוד החשמל שתקוע בארובת העין שלהם. עוד לא נסגרה הרשימה והם כבר יודעים מה יעשו "תומכי ההפיכה ותומכי ההדתה". העובדה, אגב, שכהנא היה שר דתות מעולה שאכן הוביל מהפכה אמתית במשרד, נסתרת מעיניהם. כמו גם פועלו של חילי טרופר במשך עשרות שנים. כי איך, באמת איך, יכול להיות שברשימה שאמורה להיות הבשורה הגדולה של המרכז נמצאים אנשים שלא עברו את ועדת הקבלה של נציגי השמאל הישראלי, בעיני עצמם אם יורשה לי, כמו מארק וחבריה לדעה?

זה אולי הדבר שהשמאל הישראלי מתקשה להשלים איתו שוב ושוב: כדי להחליף שלטון, צריך לנצח את הבחירות. כדי לנצח את הבחירות, צריך לדבר גם עם ואל אנשים שלא עשויים מאותו בצק ולא נאפו באותו תנור,

רק שאיזנקוט לא הקים מפלגת שמאל. המפלגה שלו לא באה לחדש את העבודה ובטח לא את מרצ. והרשימה שהרכיב היא לא תקלה בתכנית. היא היא התכנית. מפלגת מרכז שמבקשת להיות רחבה מספיק כדי לנצח בבחירות, שמבהירה לאן היא הולכת: ביטחון, כלכלה, חינוך, חובת גיוס לכולם, הקטנת השסעים בחברה הישראלית. אז אפשר, כמובן, להתווכח עם איזנקוט. אפשר לאתגר את הרשימה שהרכיב, להתעקש לדייק את מצע המפלגה, אפשר גם לא להיות מרוצים מחלק מהשמות שמרכיבים את הרשימה. רק שהמאמץ להפוך את "ישר!" לעקום, זה לא מתכון להצלחה, וזו גם לא תכנית עבודה. בעולם אוטופי אפשר כמובן להרכיב רשימה מושלמת. כל מועמד יהיה בדיוק בגוון הנכון עד לרזולוציה ברמה אטומית של חילוניות ליברלית. 120 מועמדים שהם שעתוק אחד לאחד. אותה קומה, אותה בלורית שיער, אותו קו מחשבה שאינו חורג במילימטר מהשורה. רשימה שלא יהיה בה אף דתי מעצבן. או ימני חלילה. כזו שתניח לחלוטין את דעתם של מארק וחבריה. מחנה טהור שבפירואט מרהיב, ללא צל של ספק, יחמיץ בפעם המי יודע כמה את הסיכוי להביא לחילופי שלטון בישראל.

וזה אולי הדבר שהשמאל הישראלי מתקשה להשלים איתו שוב ושוב: כדי להחליף שלטון, צריך לנצח את הבחירות. כדי לנצח את הבחירות, צריך לדבר גם עם ואל אנשים שלא עשויים מאותו בצק ולא נאפו באותו תנור, ועדיין יכולים להיות שותפים למטרות-העל - שהרי, בסופו של דבר, לא כל מי שחובש כיפה הוא שיקלי או סילמן - שותפים נאמנים ומחויבים לשיקום ההריסות שהותירה אחריה ממשלה שגרועה ממנה לא הייתה כאן. ואם לסכם: רק רע, רק רע, מעולם לא היה סיסמת בחירות מנצחת.