ואם זו כן הייתה הפצ"רית?

תחקירן ערוץ 14 אמנם טעה בזיהוי של יפעת תומר-ירושלמי, אך מטריד יותר לחשוב מה היה קורה אם לא היה טועה: המערכה המשפטים לא יכולה לכלול רדיפה אישית פיזית, והשפלה מעבר למה שממילא מתחייב מההליך הכואב והחיוני של המשפט הפלילי

דן אלדד|

ההיטפלות הנלעגת של אנשי ערוץ 14 לגברת אחת, שאולי דומה ליפעת תומר-ירושלמי, עוררה, ובצדק, תגובות בוז ודחייה. סירובם של אותם אנשים, הקוראים לעצמם עיתונאים, לקבל אחריות, והיאחזותם בתירוצים מביכים, מוסיפים ומחמירים את האירוע, שהוא הרבה יותר מתקלה. עם זאת, המעשה היה בעיני בזוי לא פחות אם האשה שצולמה והושפלה לא הייתה שכנה שאינה קשורה לעניין, אלא הפצ"רית לשעבר בעצמה.

התרגלנו כבר לכך שחשודים ונאשמים בהליכים פליליים בישראל הם טרף קל לתקשורת. מותר בימינו להשפיל אותם, להטריד אותם, לרדוף אחריהם. כך קורה ביציאה מבית המעצר, בבית, בגינה, בסידורים ובבילויים משפחתיים, וחמור מכל – בבית המשפט.

האירועים בהם הודתה, לפי הפרסומים, הפצ"רית לשעבר, הם חמורים. איש מערכת המוציא חומרי חקירה לפרסום בוגד בערכים עליהם מבוססת אכיפת החוק. כאן נוספת חומרה יתרה בשל מערכת ההונאה שהופעלה כלפי בית המשפט, ולא סתם בית משפט, אלא בג"ץ, שבגלל סדרי הדין הנוהגים בו, נעדר יכולת לבירור עובדתי ומתבסס על מה שפרקליטי המדינה כותבים לו, גם על השקרים בתצהירים שהם מגישים בלי ביקורת מינימלית.

עם זאת, גם לחשודה במעשים בזויים יש זכויות, וגם על מעט הכבוד שנותר לה צריך להגן. אמנם, עולמה של יפעת תומר-ירושלמי לא "חרב עליה": היא החריבה אותו במו ידיה. כך או כך - עובדה היא, שהיא יושבת היום בתוך בית חרב, ולכן מי שרודף אחריה כשהיא יוצאת לרחוב הוא אדם שהכינוי זאב עושה איתו חסד, שכן הוא מתנהג כמו סוג אחר של בעלי חיים, אלה שאינם צדים טרף שיכול כבר לברוח או להשיב מלחמה.

השפלה פומבית זו מנוצלת על ידי גורמי החקירה ביודעין ובכוונת מכוון כדי לפגוע בעוצמה הפנימית של האדם, לשבור את רוחו ולהביא אותו להודות, הן במעשים שעשה, והן בכאלה שלא ביצע

לאחרונה, ביוזמה של ח"כ איתן גינזבורג, עבר חוק שאני מקווה שישים קץ לדחיפת המצלמות והמיקרופונים לפרצופם של חשודים המועלים מחדרי המעצר ונחשפים לציבור באולם בית המשפט. עד עכשיו מקובל במדינה הנאורה שלנו, שמצעד הבושה שנגזר על מי שנזכיר שהוא בחזקת חף מפשע, כולל את הצילומים המביכים והעצובים האלה של פרצופים חסרי שינה, מלאי מתח, חרדה וזיפים, באולם שבו הם אמורים להיות מוגנים מהשפלה, גם אם לא מוגנים מהאשמה. השפלה פומבית זו מנוצלת על ידי גורמי החקירה ביודעין ובכוונת מכוון כדי לפגוע בעוצמה הפנימית של האדם, לשבור את רוחו ולהביא אותו להודות, הן במעשים שעשה, והן בכאלה שלא ביצע.

אותם אנשי ערוץ 14 שרדפו אחרי דמויית הפצ"רית בוודאי מזועזעים, כשהם רואים את מה שנעשה לבנימין נתניהו בבית המשפט. ואכן, נאשם, גם אם הוא אדיר כוחות, רשאי לצפות שהמשפט יתנהל באולם סטרילי, לא רק מכדורי מתנקשים אלא גם מצווחות מהקהל. לא מתקבל על הדעת שסניגורים יצטרכו לפלס את דרכם לביצוע משימתם דרך אנשים שצועקים עליהם ומתנהגים כלפיהם בצורה מאיימת.

דינה של הפצ"רית לשעבר יגיע לבירור. גם השאלות המקטבות את העם ייפתרו במוקדם או במאוחר ויהפכו לפרקי היסטוריה. השאלה המטרידה לטווח רחוק יותר, היא עם איזה תרבות ציבורית נישאר כאן אחרי העידן הזה. אם אנו חפצים בחברה ראויה, חשוב שקודם כל נגלה אנושיות כלפי החלש, נבין שמערכת אכיפה פלילית הגונה היא זו שצריכה לפעול בנחישות מול חשודים ונאשמים, אבל שהמערכה לא יכולה לכלול רדיפה אישית פיזית, והשפלה מעבר למה שממילא מתחייב מההליך הכואב והחיוני - המשפט הפלילי.

דן אללד הוא שותף במשרד עוה״ד אלדד-פרץ, לשעבר מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ומ״מ פרקליט המדינה