כשהמבקיע בוחר בחגיגה מיוחדת | תוכן גולשים

זה כבר לא סתם רגע של שמחה רגעית, אלא עולם שלם של יצירתיות, הומור, כל מיני פרובוקציות ומחוות אישיות מרגשות. גם לכם יש מה להגיד? שלחו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
יאיר אורבך, KICK|
תגיות
אחד הרגעים המאושרים בחייו של שחקן כדורגל זה רגע אחרי כיבוש שער. האושר שמתלווה לרגע הזה מיוחד, וככל שזה שער מכריע יותר ובמשחק גורלי יותר הרגע מקבל עוצמה מיוחדת. החגיגות של כובשי שערים הן כבר לא סתם רגע של שמחה רגעית, אלא עולם שלם של יצירתיות, הומור, כל מיני פרובוקציות ומחוות אישיות מרגשות.
לעיתים חגיגות כאלה נחקקות כרגעים בלתי נשכחים. התמונה של מרקו טארדלי האיטלקי חוגג את השער השני בגמר מונדיאל 1982 נגד גרמניה היא אחת האייקוניות בהיסטוריה של הספורט. הוא רץ על כר הדשא כשפניו מעוותות בדמעות של אושר, אגרופים קפוצים, וצעקות "גול!" אינסופיות כשהוא מנענע את ראשו מצד לצד באקסטזה. טארדלי סיפר לימים שהצעקה הזו והבכי לא היו מבוימים או מתוכננים. זה היה שחרור של כל הלחץ, הציפיות של אומה שלמה, וחלום ילדות שהתגשם ברגע אחד. החגיגה הזו הפכה למונח בפני עצמו באיטליה – "Il Urlo di Tardelli" (הצעקה של טארדלי).
חגיגת שער זכורה נוספת היא החגיגה של חלוץ נבחרת ברזיל בבטו, שנקראת "נענוע העריסה". זו אחת החגיגות המפורסמות ביותר בתולדות המונדיאל ובעולם הכדורגל בכלל. הסיפור התרחש בעיצומו של מונדיאל 1994 בארצות הברית. יומיים לפני משחק רבע הגמר הגדול והדרמטי של ברזיל מול הולנד, נולד בריו דה ז'ניירו בנם השלישי של בבטו ורעייתו, שקיבל את השם מתאוס. מכיוון שהוא היה עם הנבחרת לא נכח בבטו בלידה. הוא התרגש עד דמעות כששוחח עם אשתו בטלפון לאחר הלידה, והחליט שאת השער הבא שלו בטורניר הוא יקדיש לתינוק שלו.
במהלך המשחק מול הולנד, בדקה ה-63, בבטו קיבל כדור מצוין, עבר באלגנטיות את השוער ההולנדי וגילגל את הכדור לרשת כדי לקבוע 0:2 לברזיל. ברגע שהבקיע, הוא רץ אל עבר דגל הקרן, הצמיד את זרועותיו זו לזו והתחיל לנענע את הידיים מצד לצד בתנועה שמדמה הרדמה של תינוק בעריסה. חבריו לנבחרת – רומאריו ומאזיניו – הבינו מיד מה הוא עושה, והצטרפו אליו יחד בתנועת נענוע העריסה. השלושה עמדו יחד ויצרו רגע טלוויזיוני מושלם וספונטני לחלוטין שנצרב בהיסטוריה של הספורט.
גם לשחקנים ישראלים יש חגיגות מיוחדות, המוכרת שבהם זה חגיגת הפיו-פיו של ערן זהבי. המרגשת ביותר בעיניי היא החגיגה של גבי קניקובסקי. אחרי שהוא כובש שערים (בין אם במדי מכבי תל אביב או בנבחרת), קניקובסקי נוהג לחגוג בתנועת הצדעה צבאית, ולפעמים גם בהצבעה לעבר דגל ישראל. ההצדעה הזו אינה סתם חגיגה ספורטיבית, אלא מחווה מרגשת להנצחת חבריו הקרובים שנהרגו במלחמה – סרן שאולי גרינגליק וסגן ירון צ'יטיז זכרם לברכה. זאת דוגמה מצוינת לחגיגה שמשלבת בין רגע אישי עוצמתי, זיכרון כואב ומסר עמוק.
ולמה נזכרתי בזה דווקא עכשיו? פליקס נמצ'ה, שחקן דורטמונד הגרמנית, עורר סערה בגלל חגיגת שער. במשחק הליגה שבו ניצחה דורטמונד 1:2 נמצ'ה חגג את אחד השערים שכבש כשהוא מסיר כתר דמיוני מראשו. תנועה זו קשורה לארגון נוצרי שנוה במחלוקת, דבר שעורר סערה גדולה.
מה שאני לוקח מכאן זאת ההבנה שגם ברגעים מיוחדים כאלה ניתן ואפשר להעביר מסר או לתת כבוד לאירוע, חבר או משפחה ולספר סיפור שחשוב לנו שיסופר.
הטור מוקדש לזכרו של גיבור ישראל, סרן שאולי גרינגליק ז"ל
גם אתם רוצים להיות פרשנים?
איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.