The Daily Newsstand · Free, Always
Friday, November 20, 2026

האלכימאים

Translate

עבור אביגדור ליברמן לא הרבה השתנה. האסטרטגיה שנקט ערב הבחירות היא בדיוק זו שהוא נוקט גם אחריהן. ברמה הטקטית, כמובן, יש את העניין הפעוט הזה של המהפך המוחלט והמהיר שעבר מהכרזותיו לפני הבחירות, שלפיהן לא יאפשר אפילו "רבע פטור" לחרדים, לרומן הסוער שהחל לנהל עם יעקב אשר ומוטי בבצ'יק רגע אחד אחריהן, רומן שתכליתו ברורה לכל: גרסה נוספת של חוק השתמטות. אבל ברמה האסטרטגית ליברמן ממשיך להתבסס על אותם עקרונות פעולה. הוא היה ונותר סוכן מכירות של מוצרי אלכימיה.

לפני הבחירות הוא הבטיח להקים ממשלה בלי ערבים, בלי חרדים ובלי בנימין נתניהו. וכשהתברר שהאלכימיה הפוליטית הזו לא עובדת, ושגם הוא לא יודע לייצר מהמספרים את מה שהאריתמטיקה אינה מאפשרת, עבר ליברמן למכור מוצרים של אלכימיה משפטית. כעת הוא מכריז שיעביר חוק גיוס מטעמו שיהיה מקובל על בג"ץ, הרמטכ"ל והרב לנדו. אלא שעל פי תקדימי העבר, קשה לראות כיצד ניתן לייצר מהלך כזה. הוא נכשל שוב ושוב כשממשלות קודמות ניסו אותו, וכמעט כל מתווה שניתן לחשוב עליו כבר הספיק להיפסל בשנים האחרונות. קשה עוד יותר להאמין שהוא יצליח דווקא כעת, כשרף הדרישות החרדי רק עלה.

אחד ממוצרי האלכימיה שנרקחים כעת במסגרת המשא ומתן הוא הצעת חוק שתקפיא לתקופה קצובה את מעצרי העריקים. כמובן שגם כאן התעוררה בעיה קטנה. בג"ץ הרי כבר פסל הסדר דומה שנחקק בכנסת הקודמת. ישבו אפוא גאוני מחנה השינוי ומצאו פתרון. הפעם לא יקפיאו את מעצריהם של העריקים החרדים בלבד, אלא את מעצריהם של כלל העריקים. ההסדר לא יפגע בשוויון, ובא לציון גואל.

לא בטוח עם מי התייעצו שם בדרך, אבל ההימור שלי הוא שרעיון כל כך מטומטם חייב היה להגיע מכיוון האקדמיה. רק מי שמביט בביטחון המדינה, ולא פחות מכך ‑ בנטל המילואים האדיר שנופל על כתפי הציבור המשרת ‑ דרך חור הגרוש של הזכות לשוויון, יכול להגיע לאבסורד כזה. רק הוא יאמין שהדרך לתקן את החרפה הקיימת היא להרחיב אותה לממדים גדולים עוד יותר. כאילו העובדה שעוד עריקים ייהנו כעת מהגנה מפני מעצר משפרת במשהו את מצבה של המדינה, או של המילואימניקים, שמן הסתם מאוד ישמחו לשמוע שמעתה ההפקרות סביבם תתקיים באופן שוויוני.

ובכל זאת, המאמץ האלכימי הזה נמשך במלוא המרץ. המשא ומתן של ליברמן עם החרדים הוא אחד מכיווני המאמץ העיקריים שבהם משקיע מחנה השינוי את זמנו, מתוך אמונה שלמה שמה שבית המשפט והיועצת המשפטית לממשלה לא איפשרו לממשלות ימין, הם יאפשרו לממשלת שמאל. זו הסיבה שהשמאל סבור שיש לו מה למכור, זו הסיבה שהחרדים מאמינים שיש להם מה לקנות, וזו הסיבה שהימין משקיע מאמץ רב כל כך בניסיון לבלום את העסקה הזו. כולם מאמינים שהיא נהנית מהיגיון פנימי רב.

זה כמובן לא אומר שכך אכן יקרה. אבל זה בהחלט מעיד על המוניטין הנמוכים כל כך שממנו סובלת מערכת המשפט. ובניגוד להאשמות המקובלות, מתברר שאין לכך קשר של ממש לתכנים המשודרים בערוץ 14 או לתעמולה שפיזרה הממשלה. הרי כל מי שמעורב באירוע הזה ‑ מחולל אותו או בולם אותו, מימין ומשמאל, חרדים כחילונים ‑ כולם מאמינים בכל ליבם שהאפשרות הזו קיימת. משוא הפנים המערכתי צרוב בתת-המודע של הקולקטיב הישראלי.

פסק הדין בעניין נציב שירות המדינה, שבו הסביר נשיא העליון יצחק עמית כיצד אותם תנאים משפטיים הקבועים בחוק עשויים להוביל לתוצאה אחת עבור ממשלה מסוימת ולתוצאה שונה לחלוטין עבור ממשלה אחרת, מספק מעין צילום רנטגן למקום שבו נמצאים היום חלקים משמעותיים ממערכת המשפט שלנו

ואלה כמובן אינם רק עניינים של תת-מודע המנותקים מכל עיגון במציאות המשפטית. פסק הדין בעניין נציב שירות המדינה, שבו הסביר נשיא העליון יצחק עמית כיצד אותם תנאים משפטיים הקבועים בחוק עשויים להוביל לתוצאה אחת עבור ממשלה מסוימת ולתוצאה שונה לחלוטין עבור ממשלה אחרת, מספק מעין צילום רנטגן למקום שבו נמצאים היום חלקים משמעותיים ממערכת המשפט שלנו. מי שביקש לערב בפרשנות מילותיו הברורות של החוק את "שינויי הנורמות השלטוניות והמינהליות בשנים האחרונות", ולגזור מהן התאמה של המשפט "למציאות המשתנה", עלול להכות שנית.

והנה עוד שינוי בחסות גוש השינוי. השבוע נבחר ח"כ גלעד קריב לעמוד בראש הוועדה שתדון, בין היתר, בביטול חוק היועמ"ש, שמעניק לממשלה מעט עצמאות מול גלי בהרב-מיארה בכל הנוגע לייצוגה בבג"ץ. אלא שקריב ‑ במקרה גמור או שלחלוטין לא ‑ הוא גם מי שהיועצת תידרש בקרוב להכריע בעניינו, בעקבות החשד שהדליף מסמך מסווג מוועדת החוץ והביטחון. דווקא הוא נבחר להוביל את המאמץ להשיב לה את הסמכויות שהכנסת הקודמת נטלה ממנה, ואיש שם לא פצה פה ולא ציפצף.

אתמול (חמישי), בעקבות הביקורת שעורר המינוי, הודיע קריב שלא ינהל את הדיונים בחוק כדי למנוע מראית עין. ההחלטה הזו מתבקשת וטוב שהתקבלה, ומוטב מאוחר מלעולם לא. מערכת היחסים שהייתה עלולה להיווצר בין קריב לבהרב-מיארה, שבמסגרתה עשוי היה כל אחד מהצדדים להעניק לאחר משהו שיקר מאוד לליבו, הייתה ממיטה חרפה גדולה על קריב. אלא שבעיית ניגוד העניינים שעלולה הייתה להיווצר לא קשורה לקריב בלבד. היא תוצאה של ריכוז בעייתי של תפקידי היועץ המשפטי לממשלה, שאחראי בישראל הן על התביעה הפלילית, הן על ייצוג המדינה בערכאות והן על תחום הייעוץ. קריב הוא רק דוגמה אחת לניגודי העניינים שפקעת הסמכויות הזאת יכולה לייצר. דוגמה נוספת סיפק השבוע משפט נתניהו.

לאחר שבהרב-מיארה ניסתה להתחמק מהצעת השופטים להתייצב בפניהם, הם הורו לה בשבוע שעבר לעשות זאת גם בניגוד לרצונה. ארבעה ימים אחר כך, ולכאורה ללא שום קשר, היא אישרה למחלקת הבג"צים שתחתיה להגיש עתירה נגד החלטה אחרת של אותם שופטים, הפעם בעניין סירובם לאפשר לפרקליטות לחקור את מנדלבליט בחקירה נגדית (מחלוקת שנפתרה בינתיים, לאחר שהסנגורים הסירו את התנגדותם). הגשת עתירה כזו מצד הפרקליטות אפשרית אמנם, אבל אינה שכיחה במיוחד, בלשון המעטה. בצירוף סמיכות הזמנים החשודה, לא קשה להבין מדוע היו מי שראו בה פעולת תגמול קטנה מצד היועצת. מי שהורו לה להתייצב בפניהם בכובעה כראש התביעה הכללית, נדרשו להתמודד עם עתירה שאישרה נגד החלטתם בכובעה כמייצגת המדינה בערכאות.

ייתכן כמובן שלבהרב-מיארה היו טעמים ענייניים לחלוטין לאישור העתירה, כפי שייתכן שלקריב היו במקור טעמים מצוינים לרצונו לבטל את חוק היועמ"ש, שאינם קשורים להיותו חשוד בפלילים ולאינטרס הטבעי של אדם במצבו לשמור על יחסים טובים עם מי שתכריע בעניינו. אלא שזו בדיוק הבעיה עם ניגוד עניינים מובנה. הוא מייצר מצבים שבהם גם החלטות ענייניות מעוררות חשד לשיקולים זרים וירידה נוספת באמון, שמצוי גם ככה בשפל כל השפלים. קריב הבין לבסוף את הבעיה ונמנע מניהול הדיונים. חבל שבמקביל איש במשרד המשפטים לא מתקרב לראשית הבנה של בעיית ניגוד העניינים המוטמעת בעצם המבנה של מוסד היועמ"ש. השינוי המבני הזה דחוף בהרבה מהשינוי הפרסונלי בראשות הוועדה. זו יכולה להיות התחלה טובה של שינוי נורמות שלטוניות.

View the original on ynet →

KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.