משיח לא בא

וינטר אינו הסיפור עצמו; הוא רק בבואה לשטחיות המאפיינת את השיח הפוליטי, שבו נעדרת הבחינה המעמיקה שאמורה לקבוע לא רק למי להצביע, אלא לשם מה

בעוד כשבוע אמורות להיסגר הרשימות לכנסת. בלבול רב ותהיות מלווים את הרשימות המסתמנות: לא ברור מי נגד מי, ומהם ההבדלים המהותיים בין המפלגות הרבות החוסות בצילם של שני הגושים.

תהייה אחת בולטת מעל כולן: כיצד מפלגות "הגוש השלישי" – החורטות על דגלן את נס האחדות ומניעת ממשלה צרה – אינן מצליחות להתעלות ולהתאחד? השכל הישר מנסה להבין כיצד אנשים, שמרביתם ערכיים וראויים, לכודים בקטנוניות מעושה ואינם רואים את גודל השעה. תמוהה לא פחות העובדה שאותן מפלגות, על אף שהן עונות על הסנטימנט של רוב החברה הישראלית המבקשת אחדות, אינן עוברות את אחוז החסימה (גם כשהן נבחנות בסקרים תחת תרחיש של איחוד).

שתי סיבות עיקריות מסבירות את האנומליה הזועקת הזו. הראשונה היא חלחול האינדיבידואליזם. בדומה למגמות בחברה המערבית, האינדיבידואליזם פשה גם בחברה הישראלית. אצל רבים, הדופק האישי פשוט אינו מסתנכרן עוד עם הדופק הלאומי. מגמה זו חדרה כמעט לכל מישורי החיים – החל בהתחמקות שחקנים מהשתתפות במשחקי נבחרת ישראל בכדורסל , דרך ירידה בהתגייסות לשירות מילואים, ועד לשדה הפוליטי. ההתעסקות ב"מי" ולא ב"מה" מאפיינת כמעט את כל המפלגות (למעט הדמוקרטים והציונות הדתית).

השנייה היא שטחיות השיח ופולחן האישיות. כניסתו של עופר וינטר – איש ערכי וראוי לכל שבח – מספרת את סיפורה של הפוליטיקה העכשווית. כולם עוסקים באיש עצמו: השיח מתמקד בהיותו "מר ביטחון" וכיצד הוא מועיל או מזיק למחנה כזה או אחר. "הדגל" שהוא מניף מתמקד בעיקר בהיותו דמות חדשה ורעננה, ואנשיו – הטובים כל אחד בתחומו – מוגדרים בעיקר בכך שלא שירתו בכנסת הקודמת. הסלוגן שלו ("יש למי להצביע") מתמקד בפן האישי ואינו מתייחס, אף לא ברמז, למשנתו הרעיונית.

וינטר אינו הסיפור עצמו; הוא רק בבואה לשטחיות המאפיינת את השיח הפוליטי, שבו נעדרת הבחינה המעמיקה שאמורה לקבוע לא רק למי להצביע, אלא לשם מה. במה וינטר – שהקדיש את מיטב שנותיו לביטחון ישראל – ראוי יותר מגדי איזנקוט, שתרם לא פחות ממנו? מה היתרון בעובדה שהוא וחבריו "חדשים" אם הם מתכוונים להצטרף לממשלה בראשותו של ביבי? איזה רעיונות ייחודיים הוא מביא?

המצביעים הפוטנציאליים של הגוש השלישי מאוכזבים מכך שהאגו של המתמודדים גובר על הייעוד שלשמו קמו. עם זאת, יש לזכור כי איחוד טכני הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. הציבור מאס בקלישאות; הוא מבקש להבין כיצד המפלגות המחזרות אחריו מתכוונות לייצר אחדות בפועל. בסוגיות כמו משילות, שוויון בנטל השירות או המאבק בפשיעה, נשמעים אמנם קולות חשובים, אך מפלגות שקמו על בסיס רעיון האחדות אינן יכולות להסתפק בכך.

הציבור רוצה לראות ויתור על אגו וחיבור פוליטי, אך בעיקר הוא רוצה להבין למה התכוון המשורר: כיצד מייצרים "ברית ייעוד" בסוגיות נפיצות של דת ומדינה? מהן הדרכים לשמר את הצביון היהודי ללא כפייה? האם "אמנת גביזון-מידן" יכולה להוות מודל ישים גם במערכות החינוך והביטחון? ולא פחות חשוב – האם בסט הערכים שלהם נכלל המושג פשרה כמפתח לבניית חברה יהודית ודמוקרטית?

כל עוד לא יימצאו התשובות לשאלות הללו, המשיח הפוליטי לא יבוא – גם אם ימשיכו להבטיח לנו שיש למי להצביע.